חבל יוסף (חדרי דעה) רכא

שלא הביא זה. באמת שאף שמדברי הנ"י שהביא הט"ז משמע דמפרש דכשהוא חי נאמן שמדקדק היטב. אבל בש"ס גופא אין שום ראי'. די"ל דכוונתו הי' שישלחו לו. וכההיא דהכונס גבי אלעזר זעירא דשלחו לגבי שמואל ע"ש. וה"נ גבי דוד ביבמות אינו מבואר אלא דלא אכריזו עליו השתא. ובאמת משמע בב"ב מ"א דאמר אייתינא אגרתא ממערבא דאין הלכה כרשב"א וא"ל לכי תיתי משמע דלא סמכו אפי' בכה"ג ואפשר דהתם הי' ברור לו שאין הדין כן. או י"ל דד"מ שאני וכמש"כ הרב בחו"מ סוסי"ל גבי עבידא לגלויא ע"ש וע' מש"כ לעיל סקי"ט ס"י בשם הריב"ש:

ש"ך בהנהגות או"ה ד"ה ועוד תי' כו' היאך יעלה על הדעת דקטן כנגד גדול שלא הוזכר בש"ס ופו' יהא עדיף מיחיד נגד רבים. לכאורה מצינו בהדיא בעירובין לא הי' בדורו של ר"מ כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו כו' מבואר בהדיא דיש לפסוק כהגדול. ויש להוכיח קצת דעדיף גם מרבים דהרי בכ"ד פריך הש"ס מגדול על קטן כמש"כ רש"י ותו' בביצה ד"ט אהא דפריך אר"ח מרב ע"ש וכן בכ"ד. ולא פריך כ"כ מרבים כנגד יחיד ואדרבה מצינו בכ"ד הוא דאמר כהאי תנא:

שם ד"ה ועוד תי' השני כו' ואפי' למ"ד עשו כדבריהן היינו קודם ב"ק כו'. יש כאן ט"ס או אשגירת לישנא. דבהדיא מוכח בסוגי' דיבמות דלפי המסקנא מר"י בן החרוני ור"ד בן הרכינס עשו ב"ש כדבריהן אפי' לאחר ב"ק. אלא דכוונתו לסוגיא דר"פ א"ט דאפי' למ"ד קודם ב"ק עושה כדברי ב"ש [והיינו כמ"ד ביבמות דקודם ב"ק מיהו עשו ב"ש כדבריהם] אבל לאחר ב"ק הלכה כב"ה. הרי דהולכים אחר רוב מנין ולא חכמה:

שם ואע"ג דהראב"ד כ' כו' דמנין היינו שנים. היינו דווקא לבטל דברי בי"ד אבל לא בב' חולקים כו'. זה לא הבנתי דבהדיא מצינו בב"ב קמ"ב פשיטא דהלכתא כוותן דקשישנא מנייכו ע"ש. אלא דפריך עלה שם דלא מסתבר טעמיי' וכן רגילין הרי"ף והפו' לפסוק כמאן דקשיש בכ"ד:

ד"ה עוד נראה כו' ומההיא דהערל אין ראי' כו' אלא דרבנן סברי מין במינו בטל כו'. הוא ט"ס וצ"ל דבר שבמנין וכ"ה בסוגיא וע"ש. וזה שמסיק עלה שהוא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל דדבר שבמנין הוא מדרבנן כמבואר בתו' ריש ב"מ גבי קפץ אחד מן המנוין ובכ"ד בפו' אבל מב"מ הוא דאו':

ד"ה מיהו כו' שהרמב"ם פסק בסתם כו' לולי ד"ק ל"נ לעשות [מחלוקת גדולה כזו בשביל סתימה זו. שהרי ע"כ לא קאי ביחיד נגד רבים ותלמיד כנגד הרב כמש"כ בעצמו. ה"נ י"ל דלא קאי בגדול בחכמה ומנין בין בדאו' ובין בדרבנן. וגם מה שסמך הש"ך להקל בדרבנן אפי' בתלמיד כנגד רב בהפ"מ לא ידעתי אם יש ללמוד זה מיחיד נגד רבים דברבים צריך קרא ובתלמיד נגד הרב משמע בכ"ד דהוא פשוט טפי מסברא ולא צריך קרא:

שם ד"ה וכתב לענין רוב משני טעמים לענ"ד פירש"י בפסחים גבי הפרעה שלישית דפירש דלא שייך הכרעה אלא היכי שהחולקים גלו דעתם שיש לחלוק בזה. ולא היכי שלא גלו דעתם. ואי משני טעמים הוה נמי רוב א"כ מ"מ ליצטרף לרוב משום אותו טעם של החולק וע"כ דבשני טעמים אינן מצטרפין:

בקיצור סק"ח אבל אם נמצא תשובה לגאון שהאחרונים לא הביאוהו וכ' להיפך אין לפסוק כנגד הגאון ע"ש כ"כ הריטב"א בע"ז ד"ז ע"ש:

סימן רמג ס"ו בהגה אסור להשתמש בשונה הלכות פשוט דהי' רבו שרי וכדאמר ר"ל התם א"ה גמור מינאי הא מילתא. ובסי' דלעיל דכל מלאכות שהעבד עושה לרבו התלמיד עושה לרבו. ובזה ידחה ראיי' המג"א סוסקכ"ט דאע"ג דאסור להשתמש בכהן בשכר מותר מהא דא"ל רמב"ח לר"א לכי תשמש לי אף שר"ח הי' כהן דהא כיון דבעי מיני' לגמורי הלכתא דמותר בשונה הלכות כ"ש בכהן דהא קיי"ל ממזר ת"ח קודם לכה"ג וכן י"ל בשמעא דרבא שהביא המג"א שם. ומ"מ נראה דגם בכאן מותר בשכר וכ"ש בכהן שם כנ"ל. ויש ראי' מריש פ' שני ד"ג דקרנא תהי באמברא ושקל אגרא. וכן בכ"ד כמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות דכמה תנאים היו בע"מ כיון דחיותא הוא:

סימן רמד ס"א מפני שיבה דהיינו בן שבעים היינו כדתנן באבות בן שבעים לשיבה. ובשם כתבי האר"י כ' בן ששים ונראה דהולך ע"ד הרי"ף דפסק כת"ק דיניק וחכים לא. ודווקא זקן וחכם. והקשו עליו דא"כ למ"ל חכמה ת"ל משום זקנה. ומשו"ה פירש דמשיבה דכל שיבה במשמע היינו דווקא בן ע'. והכא בחכם סגי בזקנה דתנן התם בן ששים לזקנה. ואפשר דאפי' להפו' כריה"ג דאפי' יניק וחכים מ"מ בעי שם דווקא מופלג בחכמה כמש"כ התוס'. אבל זקן בן ששים אפי' אינו מופלג דודאי לא נפיק גם מפשטי' דזקנה ממש והיינו בן ששים וכ"נ לכאורה לדינא:

ש"ך סק"ג משמע אפי' בבית האמצעי של מרחץ עומדים. לכאורה הכי מוכח בהדיא בש"ס שם דקאמר ה"נ מסתברא דאר"י בכ"מ מותר להרהר כו' הרי דבמקום שמותר להרהר חייב לעמוד והרי מפורש באו"ח סוספ"ח דמותר להרהר בבית האמצעי ע"ש:

שם סק"ח מלא עיניו כ' בסמ"ק דהיינו רס"ו אמות. לענ"ד צ"ע דבסו"פ א"מ גבי פריקה משמע בהדיא דכי תראה הו"א מרחוק אלא דכתיב כי תפגע ראי' שיש בה פגיעה הוה רסו"א. אבל ראי' לחוד דהיינו מלא עיניו וכלשון הש"ס בקידושין גבי אביי מכי חזי לאודני' דחמרא דר"י כו' הוה כל מה שהוא רואה ואין שום שיעור אחר לדבר וצע"ג הלכות מלמדים סימן רמה ס"ד בהגה וכייפינן לי' לשכור מלמד לבניו. בפ"ת שנתקשו הגדולים למ"ד בשבת דבעון בטול תורה בנים מתים. א"כ הוה מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין כופין. ולכאורה נראה דלא אמרו אלא בטול תורה של עצמו ולא שאינו מלמד לבניו. ובאמת של עצמו מיקרי מ"ש בצדו ואין כופין. והיינו דלא מצינו שכופין לאדם שמבטל תורה. ומש"כ שם דכיון דהוא סמוך טפי למזוזה אלא דדרשינן לי' גם לביטול תורה דמקרא נדרש לפני פניו. לגבי ת"ת לא מיקרי מ"ש בצדו. ל"נ כלל לענ"ד. דכיון דניתן לדרוש כך הוה ודאי בצדו:

שם ואם אינו בעיר ויש לו נכסים אם אפשר לאודועי מודעינן לי' ואם לא יורדין לנכסי'. עינה"ך דנראה לו דהרמב"ם והמחבר בסרמ"ח גבי צדקה חולקין ע"ז וס"ל דדווקא בפניו ואפשר לענ"ד לחלק דירידת נכסי' הוא מדין כפי' וא"כ גבי צדקה דאפשר ליתן במקום שהוא א"כ אפשר דאין עלינו לכופו כ"ז שאינו לפנינו דכאן אינו מקום ביטול המצוה אבל הכא דהבנים הם כאן לפנינו מוטל הכפי' גם כשאינו לפנינו מיהו לשון רש"י בחולין קל"ב עשה סוכה שאין בו חסרון כיס כו"ה משמע דביש בו חסרון כיס אין כופין כ"כ והכי קיי"ל באו"ח סוסתרנ"ו דאין צריך לבזבז הון רב אפי' במ"ע עוברת וא"כ גם כאן כ"ז שאין אנו יודעין שאינו לגבי' דידי' הון רב א"א לירד לנכסי' וצ"ע:

סט"ז מוליכים ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו כו' אבל לא מעיר לעיר. עב"י דהתו' פירשו כשיש בעיר אחת שני מלמדים לפני כל אחד כ"ה אין יכולין בני העיר הסמוכה שיש להם כ"ה נערים לחלקם לפני שניהם. אבל הרמב"ם דמפרש דעד כ"ה סגי במלמד אחד וביותר צריך ריש דוכנא א"א לפרש כן. דא"כ יהיו צריכים שני ריש דוכנא. וע"כ פירש לענין שהוא מהיר ממנו ואין דבריו מובנים דאדרבה התוס' לא הוצרכו לזה אלא לפי שי' דבפחות מכ"ה אינן מחויבין ובפחות ממ' אי"צ ריש דוכנא. אבל הרמב"ם דמפרש דבכ"ה סגי באחד ועד מ' סגי בריש דוכנא ועד חמשים סגי בשנים א"כ ודאי י"ל דגם בפחות מכ"ה מחויבין וכ"כ הגר"א דבזה נחלקו שני הי"א בדברי הרב. וא"כ יש לפרש בפשי' דיש בעיר אחת מלמד עם נערים פחותים מכ"ה. דאינם רשאים בני עיר אחרת להוליך אצלם עד כ"ה: