חבל יוסף (חדרי דעה) רכ

סי"ג שתוי כו' אם לא שהוא פשוט בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא. והש"ך האריך להשיג דדווקא דבר שהצדוקים מודים בו עש"ס. ונראה בסברת הרב דזה דווקא בזמן הש"ס שלא ניתן תורה שבע"פ לכתוב. אבל עכשיו שכותבין הכל א"כ פסק פשוט בספרי הפוסקים הוה ג"כ לדידן זיל קרי בי רב הוא. דמאי נ"מ אי כתוב בתורה שבכתב או בע"פ. ולענ"ד יש סעד לזה מדברי הרשב"א בש"ך סקי"ט דכשנתן דעתו מקודם. שרי לפסוק כשהוא שתוי. והרשב"א למד זה מסוגי' דר"פ א"מ גבי סנהדרין דמעייני בדינא בצפרא ואכלי ושתי וגמרי דינא לאורתא הרי אע"פ שלא הי' עדיין פסק ברור בשחרית יכולין לגומרו בערב כשהוא שתוי כ"ש כאן שמוצא פסק ברור לפניו:

ט"ו אסור לקרות לרבו בשמו הקשו ע"ז מהא דאשר צוה ה' את משה כו' וכן יש להקשות מויתן לך את ברכת אברהם ואשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק. ונראה דכ"ז הוה כרבי מורי דשרי דכ"ז הוה דרך כבוד וע' פ"ד דכ' דהא דדרך כבוד שרי דווקא כשמקדים לומר רבי לפני השם ע"ש ויש ראי' לדבריו מסוגי' דכינוין בריש נדרים דלא לימא לה' קרבן אלא קרבן לה' דילמא אמר לשם ולא אמר קרבן ולפי"ז צ"ע הא דינאי אבא ויוחאי אבא. ונראה שלזה כיון דברי ביאורי הגר"א הישינים בסר"מ שכ' דמוכח מזה דשלא בפניו לעולם שרי ע"ש. אבל בכאן כ' דאסור וא"כ צ"ע. ובפ"ת בשם הפר"ח כ' דדרך כבוד גם בפניו שרי וראי' מהא דאדוני משה כלאם. ויש ללמוד גם מריש מלכים יחי אדוני המלך דוד. ושם מכסא אדוני המלך דוד:

סט"ז בהגה ב' הניטל רשות מרבו ולן באותה העיר כו' ודווקא שלא אמר לו מתחילה הכל תמהו ע"ז דע"כ ט"ס ברי"ף דבקרא כתיב כ"ג ע"ש ולענ"ד פשוט דבאמת צריך להגיה ברי"ף שהוא פירוש משל עצמו דנסעו ביום כ"ד ומשו"ה הוצרכו ליטול רשות שנית דמעיקרא ביום השמיני כשנפטרו מלפניו בודאי כוונתם על יום כ"ג דביו"ט ודאי לא ילכו ועוד דקיי"ל דטעון לינה ובודאי הוה על יום כ"ג. וכשמודיע תחילה לא היו צריכין לפטור שנית אלא לפי שנמלכו על כ"ד לקחו ביום כ"ג רשות שנית. והכריחו זה להרי"ף לפרש כן דאי ס"ד דמתחילה לקחו רשות על יום כ"ג ונסעו ביום כ"ג. ואפ"ה צריך ליטול רשות שנית א"כ אין ללמוד משלמה דהתם מלך דקיי"ל דאין כבודו מחול. משו"ה צריך ליטול שנית רשות אבל רב שמחל על כבודו דכבודו מחול א"כ כשנותן לו רשות בפירוש למה יהי' צריך ליטול שנית. וע"כ דפשי' להש"ס דבכה"ג ודאי לא צריך אלא כשנמלך ולא ידעו הנותנין רשות ומשו"ה שפיר יליף הש"ס משלמה:

סי"ז שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע ובהגה והא דאין מכבדין בדרכים היינו כשלא הלכו מתחילה ביחד. בסנהדרין (דנ"ב) וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך. ונו"א אחריהן. וכ"י אחריהן. ולא הלכו בסדר שבכאן משמע לפי שאין מכבדין בדרכים וכ"כ הרש"א שם. ובודאי היו הולכין שם בתחילה. ובחי' ב"י סי"ט כ' דהתו' לא כ"כ אלא אליבא דלוי ור"ה בשבת. אבל אביי ורבין פליגי בזה. והוא פלוגתא דתנאי ואמוראי. ולכאורה יש לפסוק כאביי דהוא בתראי ע"ש וצ"ע:

סכ"א בהגה ודווקא שהרב של רבו הוא גם רבו ובש"ך דהמהרי"ק חולק בזה. ויש לכוין זה בש"ס נדרים מ"א גבי רבי אתה עשית אותי ואת חייא. א"ד אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי דפליגי בהך פלוגתא דהכא סע"א:

ט"ז סקי"ד לענין עשה דכבוד התורה לענין אשת חבר שמא לא שייך לאח"מ כ"כ התו' בשבועות. אבל בתשו' מהר"מ כ' דבניסת לע"ה אין חייב לכבדה כבראשונה כו' הנה גם בתו' לא כ' אלא דלאח"מ לא עדיף כ"כ לדחות דינא דבשעת ג"ד בע"ד בעמידה אבל זה ודאי הרי מפורש בסוגיא שחייבין בכבודה וצ"ל שהט"ז מדקדק מלשון תשו' מהר"מ דבסתם הוא ממש כבראשונה אבל לענ"ד אין לדקדק כ"כ נגד דברי התו' סכ"ט ודווקא כיחו כו' אבל רוק בעלמא מותר דאונס הוא, עש"ך ולענ"ד פשוט דגי' הרי"ו הי' בש"ס גם מעיקרא כיח ורק. והמקשן דפריך אנוס הוא הי' סובר דאו רק קאמר ופריך אנוס הוא ארקיקה. ומשני דורק קאמרינן היינו דקאי ורק אכיחו. ולא ארקיקה. ולדינא דרש"י ודאי גם הרי"ו מודה. ומש"כ הש"ך דרש"י אינו מודה להרי"ו אפ"ל דגם רש"י מודה לזה. מסוגי' דסוף ברכות (דס"ג) דא"ר דארקיקה לא קפיד אינש ע"ש:

ש"ד סק"נ ולא הוצרך הרי"ף לפרש בכשהוא גדול העיר יורה דפשי'. ואולי י"ל דכבר פירשה הרי"ף בקידושין דאייתי שם הא דבישיבה הלך אחרי הגדול בחכמה. ובאמת כמו דאמרינן התם דבעי מופלג בחכמה. ודאי דה"נ דווקא כשגדלותו מופלגת:

סל"א בהגה חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואם יש לו קבלה או ד"מ שטעה יכול להתיר. ואפי' טעה בשיקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו. יש בכאן גימגום גדול במראה המקום הנרשם ר"ן בשם הראב"ד. וכ"נ שנמשך לזה הגר"א ז"ל. שהראה על ד"מ. משנה דר"ט בניטל האם. וכ"ז אינו אלא לשי' הר"ן בשם הראב"ד דס"ל דהך ברייתא משום חתיכה דאיסורא ואפי' בהסכמת הראשון לא שרינן. וחילק דבד"מ ע"כ מהני בהסכמתו כהא דר"ט הנ"ל. אבל הרב שהסכים לשי' הר"ן בעצמו דמפרש דכ"ז בלא הסכמתו. אבל בהסכמתו ס"ל דאפי' בשיקול הדעת יכול להתיר. א"כ י"ל דבלא הסכמתו אפי' בד"מ ל"מ. והא דר"ט הרי הסכים בעצמו. אלא דהרב סמך אדברי התו' בפרק א"ט שהובא בש"ך דמפרשי שם דהיכי דאגמרא סמך יכול להתיר. ומבואר בהדיא אפי' בלא הסכמתו ע"ש היטב. וכ"ש ד"מ דיכול להתיר. אפי' בלא הסכמתו. אבל מדח"ט אין ללמוד דהרי התם הודה ר"ט. [ובאמת הש"ך שחולק על דברי התו' בהא דאגמרא סמך. ודאי חולק גם על ד"מ. דאין לנו מקור אחר. ובל"ה הא מבואר בסנהדרין ר"פ אד"מ דגם בדרבינא ור"א הוה דבר משנה. וא"כ אי הא דאגמרא סמך ל"מ בלא הסכמתו ה"נ ד"מ. אלא שצ"ע הא שכ' הש"ך בסקי"ג דגדול ממנו יכול להחזיר א"כ ד"מ ואגמרי' סמך למה לא הוה כגדול וסותר ד"ע וצ"ע]. ונראה ג"כ הא שסמך הרב על סברת הר"ן להתיר בהסכמת הראשון אפי' בשיקול הדעת. אף שהר"ן כ' בעצמו דלמעשה דבריו בטילין כנגד אבות העולם. משום שסמך על סברת התו' דפרק א"ט הנ"ל. דמפרשי ע"כ ג"כ כהר"ן דהך בריי' בלא הסכמתו וס"ל דדווקא בשיקול הדעת והיכי דאגמרי' סמך יכול להתיר אפי' בלא הסכמתו א"כ משמע דבהסכמתו גם בשיקול הדעת יכול להתיר כדברי הר"ן:

שם ואפי' אם התיר הראשון אין השני יכול לאסור. הגר"א הסכים כהחולקין מסוף ברכות גבי חנניא בן אחי ר"י דאמר בשלמא הוא מתיר והם אוסרים לחומרא אלא הוא אוסר והם מתירים היכי שרי והתניא חכם כו' וכוונת דע"כ אין הכוונה לחומרא שלא מן הדין דא"כ לא הוה לי' לאתויי שאסור להתיר מבריי' והתניא כו' דודאי שלא ניקל שלא מן הדין. אלא דכוונת הש"ס דהיכי סברי דחולקין על הוראותיו כדין והוא טועה. דהא להתיר אינו רשאי מן הדין משמע דלחומרא רשאי מן הדין ודוק:

סל"ד אבידת אביו ואבידת רבו כו' ואם הי' אביו שקול כנגד רבו כו' וגבי שבי ופירוק משאו פסק אביו חכם סגי ועט"ז שנדחק לפרש הטעם. ולענ"ד דלכאו' צ"ע דלמה מהני טעמא שאביו הביאו לחיי עוה"ז כו' הא אנן קיי"ל דל"ד טעמא דקרא. אלא עיקר הטעם כמש"כ התוס' שם ובקידושין דלענין אבידה ליכא מצות כיבוד דאו' וסגי להקדים את רבו בהך סברא ולהכריע נגד סברא זו בעי דווקא שיהי' שקול כנגד רבו. אבל לענין שבי ופירוק דהוה כיבוד דאו'. עיקר הטעם ע"כ לא משום הך סברא. דזה ל"מ. ואינו אלא כדאמרינן בר"פ שבועת העדות ובכתובות גבי מ"ע דהקדמה לדין. דעשה דכבוד, התורה עדיף, וה"נ כבוד רבו הוה עשה דכבוד התורה. וכל שאביו חכם דאיכא גבי' נמי כבוד התורה. כיבוד אב דאיכא תרתי קודם. ובאמת יש להסתפק לענ"ד היכי שהרב הוא גם רבו של אביו. דיש בו משום טעם שאתה ואביך חייבים בכבודו. אפשר דהרב קודם אפי' הי' אביו חכם וצ"ע:

ט"ז סקכ"א ובגמרא מבואר באם אמר משם חכם שהוא חי שומעין לו אפי' אמר בשעת מעשה כו' ותי' על הרב