חבל יוסף (חדרי דעה) ריט

ולא צריך רבויא אלא לא"א. ומיהו זה יש לדחות קצת דהא מצינו לענין עדות דמר בר"א אכשר באבוה דאבא דאיפליג דרא. ובודאי דלאשת אביו הוא פסול דהא תנן בהדיא בסנהדרין דחורגו פסול וכה"ג כ' התו' בריש יבמות גבי תנא קורבי קורבי נקט ע"ש. אבל עדיין יש סברא טפי לרבות אבי האב מאשת אב שאשת האב היא חייבת בכבוד אבי האב שהוא חמי' וע' בכתובות במקללת יולדיו בפניו תצא בלא כתובה. עוד יש להוכיח מסו"פ א"מ דתני שאביו הביאו לחיי עוה"ז משמע דטעם הכיבוד משום הכי. וא"כ ה"נ יש לחייב באבי אביו. ומש"כ מהא דמכות אב שהרג בנו בנו של הבן נעשה גואל הדם ע"ש פשוט דהמסקנא כמ"ד דמצוה ביד גואל הדם וא"כ כ"א קודם לאבי אביו. וע' פ"ת מש"כ לענין סומא אם חייב לקום מפני ת"ח ודקדק מהא דיכול יעצים עיניו מקמי דלימטי' זמן חיובא ע"ש. לענ"ד פשוט דהתם איירי בגוונא דבזמן חיובא לא ירגיש כלל שהוא שם אבל כשמרגיש אין לחלק כלל אי רואה בעיניו או יודע בצד אחר. וזכר לדבר מסוגיא דרב ששת בפרק הרואה דפתח ובריך על המלך ע"ש:

סימן רמא ס"ג הי' קוץ תחוב לאביו לא יוציאנו שמא יבוא לעשות בו חבורה נראה דאע"ג דקיי"ל דהאב המכה בנו והרב הרודה תלמידו ששגגו והמיתו פטורין. ולכאורה ה"נ זה שבא לרפאות ודאי דהוא פטור. וצ"ל דמ"מ שייך גזירה דמ"מ איסורא הוה ואיכא למיגזר ותדע דהא קיי"ל דטעמא דשופר ולולב ומגילה בשבת משום שמא יעבירנו. והא תנן בסוכה מ"ב דטעה והוציא ברה"ר פטור. אלא ע"כ דמ"מ הוא איסורא ושייך למיגזר. ומיהו בכאן יש ליישב בפשי' דהא מבואר בסשל"ו דרופא שהזיק והמית גולה וע"כ צ"ל דלא בכל שוגג פטור ותדע דהא בב"ד גופא קיי"ל דהוסיפו לו אחת יתירה גולה ומוקי לה בב"ק ל"ד דטעה דיינא גופא במנינא הרי אע"ג דשליח ב"ד פטור בכה"ג לא מיפטר וה"נ ברופא כגון שהוסיף בכה"ג דטעה במנינא ובזה ודאי חייב וכן כאן בחבלת אביו איירי בכה"ג. ושפיר הוה עליו חיובא וכן מורין דברי הרמב"ן שהביא הב"י ע"ש:

שם בהגה אבל אין שם אחר הרי מקיזו וחותך כו' עש"ס דפריך אהא דרב לא שביק לברי' למשקל סלויא משום שגגת חנק ופריך מהא דשבת דמחט של יד ליטול בה את הקוץ ולא חיישינן לשגגת סקילה. ולכאורה לפ"מ דמבואר הכא לחלק בין איכא אחר או לא (עב"ח) לישני דהא התם גבי שבת הרי הוה כליכא אחר. וצ"ל דמשמע לי' דרשאי ליטול אפי' יכול להמתין קצת עד אחר שבת. וזה מוכרח. וא"כ הכא אפי' ליכא אחר אלא ע"י המתנה קצת כל שאין סכנה צריך להמתין וצ"ע:

ס"ח וכן מי שהי' הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב אף על אמו. פשוט דהיא אמו גמורה לכ"ד. דהרי מבואר ביבמות צ"ז דחייבין משום אשת אח ע"ש. אלא דמבואר ברמב"ם דדריש לה מקרא ומקלל אביו ואמו אם אינו חייב על אביו אינו חייב על אמו והוא מתו"כ ע"ש. לכאורה יש לי להקשות ע"ז דא"כ הרי משמע דכיבוד האב גורם לכיבוד האם וא"כ הי' לנו לומר דכיבוד האב קודם וכדאמרינן בפרק א"ד בברכות גבי פלוגתא דב"ש וב"ה אי ברכת היין קודם או ברכת היום קודם דאמר התם טעמא. שהיום גורם ליין שיבא. או דהיין גורם לקדושה שתאמר ע"ש ולמה אר"י דנתגרשה שניהן שוין כמבואר בסי' הקודם. אך באמת לק"מ דהא בשילהי הוריות יליף לה מקרא דהקדים גבי מורא אם לאב לומר דשניהן שוין ע"ש. ולפי"ז לא דהוה, מספיקא אלא דבאמת הן שוין וא"כ נראה דאסור להקדים לאחד וכמש"כ הב"י בסר"מ בשם ר"י וכן הסכים רש"ל עפ"ת שם והיכי דאפשר ודאי כו"ע מודו:

ס"ט גר אסור לקלל אביו עכו"ם כו' שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה כו' ואע"ג דאין העכו"ם חייב בכבוד אביו ואי משום שהוא מחוקותיהם בעצמם כ"כ הריטב"א הובא בנ"י סו"פ נושאין על האנוסה ובד"מ לקמן סרס"ט לענין עריות דלא שייך משום זה כלל שלא יאמרו כו'. נראה דשאני כבוד אביו דמ"מ היא מצוה גביי' וכדאמר ר"א בקידושין צאו וראו מה עשה עכו"ם אחד באשקלון כו' ובפרק חלק בן יכבד, אב זה מרודך בלאדן בן בלאדן כו' אבל בעריות שאין מצווין ליכא בזה מצוה כלל ודוק הלכות כבוד רבו ות"ח סימן רמב ס"א חייב בכיבוד רבו יותר משל אביו. עט"ז בשם הפרישה דאע"ג דגבי כ"א נמי אמרינן דהוקש כבודם לכבוד המקום. מ"מ ודאי אין המוקש שוה לגמרי להמקיש אבל כבוד רבו הוא בחד קרא ממש את ה' אלקיך תירא ודבריו נכונין דודאי בכל דוכתא דאמרינן בגמרא דהוא גדול כזה אינו ממש לגמרי. ודלא כהט"ז שהשיג עליו וא"ל. ובזה יש ליישב קושי' התו' בב"ק (מ"א) גבי שמעון העמסוני דפירש גבי את ה' א"ת. דלמה לא דריש למורא אביו דאמרינן דהקישו הכתוב לכבוד המקום ע"ש. דלפי"ז פשוט דכיון דלא הוה מסתבר לי' למדרש אפי' לרבו שלא יהא כמורא המקום במקרא אחד. כ"ש דלא מיסתבר למידרש לכבוד אביו דאינו גדול ככבוד רבו:

שם בהגה אביו שהוא רב מובהק קורא אותו רבי עש"ך דלא נהגו כן ולו"מ נראה לי סמך להמנהג מיצחק שאמר לאברהם אבי וגם יעקב ליצחק בשעת הברכות. וכן יוסף אמר ליעקב לא כן אבי. ואמרינן ברבה גבי בן זקונים שמסר לו כל מה שלמד בבית שם ועבר. ובודאי הוא רבו מובהק וצ"ע:

ש"ך סק"ג ודוחק לומר דקים לי' דר"ל לא הי' חולק אלא מסברא. ל"ז להבין מהו הדוחק הזה דודאי מצינו בכ"מ דר"ל חולק אר"י בסברא בעלמא ובסו"פ נערה שנתפתתה גבי יחד לה ארעא למזונותי' דר"ל אמר כ"ש שריבה לה מזונות ופליג בסברא בעלמא ואר"י התם שכנגדי חלוק עלי. ופירש"י שהוא ראוי לחלוק עלי. וע"כ דהי' החילוק מסברת עצמו הרי דיכול לחלוק בסברא בעלמא וכן בכ"ד:

ס"ד בהגה אחרונה והאי מובהקים אינו כשאר מובהק שרוב חכמתו הימנו דא"כ א"א להיות הרבה כו' אלא ר"ל תלמיד גמור. עש"ך שהאריך דודאי כל שאין רוב חכמתו הימנו לא הוה רב מובהק. ודבריו נכונין אלא מה שנדחק לפרש ע"פ פירש"י דרוב חכמתו. היינו או במקרא או במשנה או בגמרא. וי"ל דזה הוה רבו במקרא וזה במשנה כו' לענ"ד פשוט דמשמעות רש"י דהיינו רוב חכמתו של אותו תלמיד במה שלמד. אם למד מקרא לבד סגי רוב חכמתו במקרא וכן במשנה לבד. או בגמרא לבד. מיקרי רבו ברוב חכמת אותו התלמיד. אבל לא שיהא סגי רוב מקרא שיהי' רבו. אם זה התלמיד גדול הדור בכל חכמת התורה. וכן מצאתי באחרונים שכ"כ בפשי' ובאמת ברוב חכמתו גופא נראה דשייך ג"כ שנים. כמו אונקלוס הגר שתרגם התורה עפ"י ר"א ור"י ביחד. דודאי הוה שניהם רבותיו מובהקים. או י"ל כמש"כ התו' בב"ק מ"א דרב מופלג בדור ודאי חשיב רב מובהק ונראה שזה עיקר כוונת הרב ודוק:

ש"ד סקי"ז אבל אם אומר לשואל טעם בדבר ומראה לו פנים מותר פשוט דכוונתו שהשואל מבין טעם הדבר ולא הוה תמוה לו אבל כשאינו מבין ל"מ וכן מוכח ע"כ גבי רב לענין מומי בכור דאי ל"ה הו"ל לומר שיפרש הטעם אלא ע"כ משום דהעולם לא יבינו הטעם ע"ש:

שם סקי"ט וכ' הב"ח ואין חילוק בין מהלך לרכוב. ותי' דבש"ס אמרינן דרכוב שאני ע"ש. ובאמת כבר האריך הב"ח באו"ח סצ"ט בין לשי' הבה"ג ובין לשי' הרמב"ם דברביעית לא קיי"ל כהך שנויא ע"ש. ומ"מ מבואר להמעיין כאן בב"ח דלא היקל אלא ביינות שלנו שאינן חזקין ע"ש:

שם והב"י כ' ואינו נ"ל לאסור כל היום אלא כשירגיש שסר יינו מעליו מותר ותמהני שהרי הרשב"א הביא ראי' לדבריו מהא דרב לא אוקי אמורא עליו מיומא טבא לחברי' ע"ש. אבל הרמב"ם בפ"י מיו"ט כ' לענין שמחת יו"ט ואחר חצי היום מתפללין מנחה וחוזרין לבתיהם ואוכלין ושותין עד הלילה. ונראה שיצא לו זה מסוגי' זו. והיינו מיומא טבא לחברו הוא מסוף היום עד כניסת הלילה של יום השני. וא"כ כל אותו העת היו משתכרין ואין שום ראי':