חבל יוסף (חדרי דעה) כא

בזה. ולכאו' כאן שנסרכה בשני מקומות בבין החיתוכים שהיא כסדרה. וגם לגב שהיא שם שלא כסדרה. הו"ל למיזל אחר רוב הסירכא וכהני דינים שבמצר החזה וכמש"כ לעיל. אמנם דיקדוק לשון הב"י נראה לפענ"ד דלא איירי כאן בסירכא אחת (ובזה יש לעיין לדינא דכיון דפרט שם כמה דינים בזה. נראה דעקירות הן ואין ללמוד מהם למ"א. ועוד די"ל דהוה ספק חסרון ידיעה דבקי אפשר שיכול להבחין) אלא בשניכר לפנינו שעיקר הסירכא היא כדינא בין החתוכים. אלא שיצאה עוד מבין הדיבוקים סירכה שנסרכה לגב וכיון שאנו רואים שהם שתי סירכות שאינן מחוברות. משמע דל"מ מידי האחת להשני'. והיכי שאין להכיר שהנסרכת לגב יוצא מבין הדיבוק. טריפה מספק וכמו שכ' שם הב"י בשם הרמב"ן לענין שתי אונות הנסרכות לדופן ואין ניכר ראשי הסרכות ע"ש. אלא כיון שניכר שהיא יוצאת מהדיבוק ס"ל דיש סברא לומר כיון שעיקרה בין הדיבוק. אע"ג דקיי"ל כשי' התו' דס"ל דיש לחוש לכל סירכא שלא כסדרן שתעשה נקב בהפסקת ראשה. כאן י"ל שלא תפסיק אלא בראשה שבין הדיבוק ואין חשש בזה. ואע"ג דמספק א' אין להתיר בכאן שיש לנו ריעותא סירכא שלא כסדרן לפנינו ול"ד לס"ה דהתם ליכא לריעותא כמו שיתבאר לפנינו אבל בריעותא לא) וכמש"כ בשם הרמב"ן לעיל. אלא דיש להצטרף הספק שמא היא מינה ובה והוה ס"ס טוב. דמתחלה יש לנו לדון על התחלת הריעותא שמה שיצאת מבין הדיבוק אינה שום סירכא כלל ובזה יתיישב היטב כל מה שגמגמו בזה ודו"ק:

ס"ה נסתפק אם בגב או בחיתוך כו' כשירה ע' אחרונים דלא שייך הכא נולד ריעותא מחיים דקיי"ל להחמיר דסירכא כסידרן לא הוה ריעותא כלל וזה יובן היטב עפ"י דברי הח"ד בסי' נ' ע"ש ונראה דאפי' לשי' רש"י דגם סירכא כסדרן אינו בלא נקב אלא דמהני סתימה מ"מ י"ל דגם הנקב גופי' כיון דיש לו סתימה מעיקרא אינו טריפה וכמו באי מבדרא לי' סימנא חיא דלא הוה טריפה אלא דכ"ז שלא נסתמה חוששין שמא אינו ראוי לסתום וגם צריך בדיקה אם ניסתם ומ"מ אותו שנסתם בברור מעיקרא לא הוה ריעותא ודו"ק:

ס"ח סירכא יוצאת מהריאה והיא תלוי' עש"ך בשם הרא"ש דאפי' לשי' רש"י דאין סירכא בלא נקב אם הי' נקב הי' מסתרכת למקום אחר ותמהו האחרונים דשמא עדיין לא הספיקה להסתרך. ובאמת דברי הרא"ש מפורשין בפירוש בדיקדוק לשון רש"י שכ' בלשון זה אין סירכא זו באה בלא נקב. דקדוק לכתוב זה דהיינו שלא כסדרן דווקא והיינו דמהפשטת ליחות בעלמא לא הי' מגיע להסתרך למקום שהוא שלא כסדרן אבל כל שלא נסתרכה למ"א אין זה בודאי אלא הפשטת ליחות ובודאי דרגיל בריאה הפשטת ליחות כדאמרינן גילדי גילדי כשירה. אלא דלכאורה יל"ד דלפי"ז למה כ' רש"י דכסדרן דשוכבות זו ע"ז ומגינות זע"ז. נאמר בכסדרן דהוה הפשטת ליחות. וכן דקדקו התו'. אבל לולי ד"ק לא ידעתי קושי' בזה דרש"י כ' לרבותא דאפי' יש נקב לפנינו תחת הסירכא הוא כשר. כיון דאמר רבא דהכי רביתייהו כמו דאמרו גבי מצר החזה. והתם מכשירין בפירוש אפי' בניקבה. וה"נ הכא. אבל בודאי דבסתם אמרינן דאין כאן נקב כלל וה"נ בתלוי' ונכון:

וע' בחדושי הרשב"א שכ' בשם העיטור דסירכא תלוי' כיון שעולה בנפיחה כשר דהוה כמו בועא והוא סברא אחרת דאמרינן דהוא עור הריאה עצמה שעלה והיא בועא בעלמא. ואף שאנו אין סומכין ע"ז שהרי הרב בהגה מטריף בעולה בנפיחה. מ"מ י"ל דמצרפינן תרתי טעמא ביחד. הפשטת ליחות. ובועא. ובזה יוצדק דברי הט"ז בסוהס"י שכ' גבי סירכא שבראשה בועא כמין כפתור מלאה מוגלא. דיש להטריף דהוה כבועא בשפולי ע"ש. ותמהו עליו להטריף משום ספק בועא בשיפולי. דמבואר לעיל בסל"ז ש"ך סקכ"ד דיש להכשיר בספק ע"ש. ועוד מאי ענין בועא בשפולי לכאן דהתם כשר בחוט בשר מקיף. אבל באמת כוונת הט"ז כמו דמטריפין בשפולי. ה"נ כאן שבראשה כפתור והיא תלוי' דחזינן דהיא מתנתקת ודאי דיש להטריף. וכיון דאין מכשירין ס"ת אלא בצירוף שני הסברות הפשטת ליחות. ובועא. וכאן דאם בועא היא טריפה. אין להתיר בשביל הפשטת ליחות דחיישינן שמא נקב. ושמא בועא תלוי' היא וכן נכון לדינא סכ"ד אם כל הריאה דבוקה לדופן כו' טריפה אין זה סותר לדברי הרב בהגה ס"ז. והחילוק מבואר בב"י באריכות:

בל"ש סוסי"ז לענין ריאה שמוציאה כעין טיפת דמים דאם אינו מבצבץ י"ל דהיא מהפשטת ליחות. ואף שהוא כעין דם מצינו בגיטין זיעא כדם. אלא שנסתפק אם שייך לאחר שחי' שמזיע. והנה בטור או"ח סתס"ו מצינו בפירוש בשר שחיטה שמזיע וכ"ש בריאה ששכיח בה ליחות וא"כ נראה להכשיר. וראיתי מי שחשש בזה שהוא נקובה ומה שאינה מבצבצת שהדם סותם הנקבים ולענ"ד הוא חששה רחוקה דמוכח בהדיא גבי אטום דשכיח שלא תעלה בנפיחה ואפ"ה כשתנקוב תבצבץ ע"ש. וא"כ כשהוא עולה בנפיחה ודאי דאין סתימת הדם מעכב לסתום את הנקב. כמו שאין הרוק שלמעלה מעכב וסותם את הרוח. ולפמש"כ ברסל"ו דמשו"ה תלי בריאה בדיקת ביצבוץ ולא נקב במ"ע משום דהריאה היא נטרפת ביציאת הרוח ואפשר שאינו נתפס עדיין במ"ע:

וא"כ כאן בנקב שמוציא דם. ודאי זה צריך להיות נראה לעין. וכשיקלפו את הקרום ולא יראו בו נקב ודאי שוב אין לחוש כלל:

סימן מ ש"ך סק"ג אפי' ניקב הלב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחלל כשר. בחי' הגרע"א דקדק מדברי הטור גבי נפלה לאור דכ' שהכבד אינו כלב דהלב בכ"מ שנשתנה טריפה והכבד אינו נטרף אלא כנגד מקום מרה. ואי איתא גבי לב ג"כ כשלא נשתנה נגד החלל לא הי' לו להטריף ע"ז ולענ"ד דבלב חללו הוא לעולם אמציעותו לכל צד. ואף שצד אחד הוא עב יותר מ"מ כל הקיפו של לב הוא כנגד חללו ומותאין קו על אלכסון ולא שייך זה גבי כבד כנגד מקום מרה ודו"ק:

עיין פמ"ג שכ' בשם הסמ"ג דמחט בחלל הגוף הוה ודאי טריפה דעל הרוב נכנס דרך הושט וניקב ויצא וע' בסי' הסמוך דהרשב"א והתו' חולקין על רש"י ולא ס"ל רוב זה דנכנס דרך הושט ובאמת גם לשון רש"י דרוב הנבלעין דרך הושט משמע דלא קאי אלא לענין ריאה דלא נימא דניכנס דרך הגרגרת ולא ניקבה כלל ע"ז כ' דאפי' אי דרך בליעה עייל רוב הנבלעין הוא בושט אבל לענין חלל הגוף לא ידעתי כלל אי שייך לומר דרוב הוא דרך הושט ומשמעות לשון הנבלעין שכ' רש"י משמע דווקא דרך בליעה וכן לשון התו' והר"ן והמרדכי גבי מחט שנמצא בביה"כ מצ"א דכ' דהיינו בצד הפנימי אבל מצד החיצון ודאי טריפה דאי מגואי ודאי נקוב ואי מאבראי יש לחוש שמא ניקב א' מאיברים הפנימים מבואר בהדיא דאינו אלא ספק וכן בתשו' הרשב"א סשע"ה אשר הובא קצת ממנה בב"י סמ"ח מבואר דאינו אלא ספק ואע"ג דכ"ז שהיא בביה"כ מצד פנים אנו מקילין דהיא כדרכה וכשירה. אבל כשכבר ניקבה לחוץ ויצאה מהפנים משמע שם דשוב אין בזה סברה לתלות דרך בליעה ע"ש היטב גם מש"כ שם הוכחה ממה שהעור שלם אינו מוכרח לענ"ד דלא שייך הוכחה משלימת העור יותר משלימת הושט ועוד דהעור דאין בו טריפות עשוי יותר. להתרפאות מהושט דהוא מיטריף בנקיבתו וברי"פ דם הנדה מבואר בהדיא דעור גזעו מחליף לכמו שהי' טפי מבשר ע"ש וצ"ע:

ס"ג בהגה מיהו אם נמצא בסימפון הגדול שבלב וקופה לחלל הלב כשירה דאין סופו לנקוב כן הוא שי' הד"מ בפי' דברי הבה"ג וחודה לצד הלב טריפה אפי בסימפון גדול דסופה לנקוב וכבר כ' הב"י דזה תמוה לעשות טריפות בשביל שסופה לנקוב ומה שכתב הפלתי מסירכא שלא כסדרן וחסרון בגולגולת לענ"ד דכוונת הב"י דגם לעשות טריפות בשביל מה שסופה לנקוב הוה בכלל מוסיף על הטריפות דמי יודע דאי בדרא לה סימנא לא הדרא בריא וביותר כאן כיון דכ' בעצמו דבקופה לצד חלל הלב אפשר דפלטה לה ע"י שיעול. א"כ אף כשהחוד לפנים מי יודע דלא פלטה לה. וא"כ זה גרע יותר אף מנתפצלה הריאה מקמא וחסרון ככ' כפופה דמטרפינן לעיל. ועוד קשה דהא בריאה מכשירין לה ולא אמרינן דסופו לנקוב וכמו שהרגיש הט"ז לשי' ומיהו זה יש ליישב לענ"ד דנראה דדווקא בסמפון אמרינן דסופו לנקוב משום דהסמפונות עשוין לפעולתן ובודאי שלא יחזיקו שום דבר בחללן וטבען תוציאן לחוץ ותנקוב אבל בבשר י"ל שפיר דתנוח שם תמיד ולא תנקוב כלל לחוץ. והנה מבואר בב"י בסי' הסמוך דלהרמב"ם ניקב סמפונות