חבל יוסף (חדרי דעה) ריח

בדרך כבוד שיש להשיב ע"ז אבל למעשה ודאי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות דלא עדיף מרבו בסרמ"ד ס"ג דיכול לחלוק עליו בהוראה אם יש לו ראיות ע"ש:

ס"ה אבל בגופו אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזור על הפתחים הכי מפרש הרא"ש הך דירושלמי דהעדיף המקום כ"א לכבודו. לדידן דקיי"ל משל אב דהיינו לבטול מלאכה. ולפי"ז משמע דבשאר מצות אינו מחויב אפי' בביטול מלאכה בכה"ג ועאו"ח סתרנ"ו. וא"כ יש להסתפק בהי' לפניו ב"מ וכ"א ומ"ע לפ"מ דמבואר בסי"ב דמ"ע קודם לכ"א מה יעשה אם יעסוק במלאכתו כ"א קודם. יעשה כ"א. מצוה קודמת. יעשה מצוה מלאכתו דמת. וע' בתו' דל"ב ובסו"פ א"מ מש"כ בזה לענין אבידתו ואבידת חבירו וכ"א ולא שייך כאן. וצ"ע למה לא נסתפקו באופן זה. דליתא לפשי' הר"י. ועוד דזה נ"מ גם לדידן לדינא ולא כספק שלהם שאינו אלא למ"ד משל בן דלא קיי"ל כוותי':

שם ודוקא דאית ליה מזונא דההוא יומא כו' הגר"א הניח בצ"ע דנראה דהוא דיעה חולקת ע"ש ולכאורה נראה דבזה כו"ע מודו דבמקום חיי נפש בודאי הוא קודם לכולם וכדאיתא בסוף הוריות בריי' מפורשת והוא מבואר בסרנ"ב ס"ט ובש"ך שם ע"ש:

ש''ך סק"ו ובזה א"ש דלא תיקשה דהא אין כופין אכאו"א. והמדקדק בדברי הד"מ יראה דגם לדידי' אינו לדין כפי' אלא לחיובא בעלמא דלצדקה אין כ"כ חיוב אפי' אי"צ להחזיר על הפתחים. ומשום כיבוד חייב. אבל כפי' אינו אלא כשיש עליו חיוב מתורת צדקה. וכ"ה גם לשון הרמב"ם שהוא לשון המחבר דביש לו כופין. ומסיק דבצריך לחזור על הפתחים אינו חייב. הא בל"ה חייב אבל לא לכפי':

ט"ז סק"ח ואיכא למידק סתמא מאי כו' ונראה כו' אלא א"כ יש שנאה על אביו כו' נמצא דלא קשה הדיוקים כו' לפי מיעוט הבנתי עדיין גם לפי שי' יש להסתפק סתמא מאי היכי שמסתפק בזה אם מקלקל. ולכאורה פשוט דבספק גנאי כה"ג בין לפי המשמעות או לשי' הט"ז ודאי שוא"ת עדיף. דהכי משמע בכ"ד בש"ס דספק מצוה לא דחי ספק איסור ובריש חולין דיליף דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דניחוש דילמא טריפה כו' ש"מ דאי לא אזלינן בת"ר אסור מספק וז"ב:

ס"ז אם האב תלמיד בנו כו' עש"ך דדעת הרמב"ם דהבן חייב לעמוד מפני אביו. ולא האב מפני הבן. ונראה דסברתו דהאב בחזקת פטור והבן בחזקת חיוב. ועוד יש סברא כמש"כ הרשב"ם בב"ב הובא לקמן בט"ז סוסרמ"ד גבי זקן כנגד חכם דבאינם מופלגים לא זה בזקנה ולא זה בחכמה הזקן קודם בכ"מ לפי שאין פחיתות לחכם שמכבדין את זה בשביל שנותיו וכ"ש כאן שאין פחיתות להבן לכבד את אביו ולהאב הוא פחיתות לכבד את בנו שם בהגה ואם הבן רוצה לשמש אביו כו' בביאורי הגר"א הביא דברי הר"ן שהביא ראי' מר"ט לאימי' וסיים בצ"ע, ונראה כוונתו די"ל דאשה חשובה כאיתא בת"ת כמבואר לקמן סשס"א לענין הוצאת המת די"א דאשה היא חשובה כמאן דקרי ותני ע"ש. ונראה דאינו דומה להא דחו"מ סרס"ג דאוסרין להחמיר לזקן ואינו לפי כבודו. דאו"א דהוקש כבודם לכבוד המקום י"ל דשאני כמו בכבוד התורה כמש"כ התו' רפ"ב דכתובות ע"ש:

ס"ח בהגה וי"א דאם רצה לזרוק מעות של הבן יכול למונעו עש"ך בשם הב"ח דגם סברא ראשונה ס"ל דאין חילוק בין לכבודו או לצערו. אלא דטעמו משום דצריך לשלם הפסדו. ולולי שאיני כדאי ל"נ כן דלכאורה דהיכי דצריך לאפרושי מאיסורא, גם הבן מחויב למונעו ואפי' לשי' הרמב"ם דאין הבן נעשה שליח להלקותו אפי' לא עשה תשובה היינו אח"כ שאינו אלא בשביל לעונשו אבל קודם שיעשה האיסור ודאי דמחויב גם הבן למונעו אם אין אחר ובודאי דהוא בכלל אני ה' כולכם חייבים בכבודי. והרי כבוד רבו גדול מכ"א ואפ"ה קיימא לן דבמקום ח"ה אין חולקין כבוד לרב ובבא במחתרת מצינו דגם אב על הבן נהרג אם ברור שבא על נפשות ומיהו בזה י"ל משום פ"נ דבן. אבל הדבר ברור כמש"כ וכן. משמע בס"א ראה אביו עובר על ד"ת לא יאמר לו עברת על ד"ת אלא כך כתיב בתורה כו' משמע משום דאפשר בהכי. אבל ודאי מצווה להפרישו. ונראה דזה כוונת התו' שהביאו אעובדא דדב"נ שקרעה אמו מעליו סירקין של זהב ולא הכלימה. דבירושלמי איתא שנטרפה דעתה דהיינו דוקא בכה"ג דלא שייך דעבדה איסורא. אבל אם היתה בת דעת דעבדה איסורא דקיי"ל אפי' בישראל דכ"א משל אב. ובב"נ הוה כגזל דנהרג ולא ניתן להישבון לא הי' רשאי להניחה אלא אדרבה הי' מחויב למונעה וא"כ ה"נ האי דינא דהמחבר היינו דוקא בנשתטה דליכא בי' משום איסורא. וא"כ ודאי לא יהי' עליו גם חיוב לשלם דחש"ו פגיעתן רעה. ובודאי איכא בזה הפסד ממונו אלא ע"כ דהך דיעה ס"ל דאין לו להכלימו משום הפסד ממון וע' ביאורי הגר"א. וההגה ס"ל דגם משום הפסד ממונו כיון דקיי"ל משל אב יכול למונעו ודוק שם ואין חילוק בין לכבדו או לצערו כאן צריך לציין בט''ז וסקי"ב צריך לציין בדברי המחבר ס"ט ס"ט אומר הריני כפרת משכבו אם הי' בתוך יב"ח ועש"ך וט"ז ופשיטות הדברים דבתוך יב"ח מחויב לומר הכ"מ וז"ל ג"כ ולאחר יב"ח אי"צ לומר רק ז"ל (ואפשר דרשאי לומר ג"כ הכ"מ) וקושי' הט"ז מקדיש דאינו אלא י"א חודש שלא יעשה אביו רשע פשוט דבד"ר ודינא זוטא א"ב ותדע דמשמע בסי' שצ"ד דאבילות יב"ח ג"כ משום מתיחת הדין. וכ"ה בהדיא בט"ז או"ח סתקס"ח ע"ש. ואפ"ה אינו מפסיק עוד יב"ח שלימים ואינו חושש בשביל שלא יעשה אביו רשע וע"כ דדווקא קדיש דהוא משום הצלת גיהנם ממש. וכ"ש לפמש"כ דמשמע דיכול לומר גם לאחר יב"ח דודאי לק"מ ס"י מי שנטרפה דעת או"א כו' מצוה לאחרים לנהגם כראוי עט"ז מה שהקשה ע"ז הראב"ד ולענ"ד דהרמב"ם לשי' דאף באביו רשע אסור להכותם ואיירי הכא בגוונא דצריך לרפאותם בהכאה דזה אין לו לבן לעשות דל"ג מרשע וז"פ:

סי"ד ואם היא מגורשת שניהם שוין עפ"ת בשם הנוב"י ותשובת רע"א והמעיין שם יראה דאין לדחות דברי הנוב"י בדקדוק קל של לשון הכלבו ופשטות הסוגי' דקדושין כהנוב"י וגם ברפ"ב דכתובות דמעבירין המת מלפני הכלה דכבוד החיים עדיף וה"נ בין אב ואם שמת א' מהם שבעיקר מצות הכיבוד שניהם שוים כבוד החי עדיף. וע"ש עוד בתשו' רע"א מה שנסתפק אי ממון הירושה של האב חשוב משל האב. או של הבן. ותמיהני שלא הזכיר דברי הב"י שהחליט בפשי' דממון הירושה חשוב של הבן הובא בט"ז סקי"ז ע"ש ומה שהקשה עליו בט"ז מסוגיא דאיזהו נשך דפריך אהא דהניח להן אביהן דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן ופריך הני מפני כבוד אביהן מי מחייבי דאינו עושה מעשה עמך. ולמה לא פריך דאינו מחויב משל בן ע"ש, יש ליישב לענ"ד בפשי' דהנה התו' בכתובות דפ"ו התעוררו דהא על כ"א אין כופין וחייבין משמע דהיינו בכפי' ותי' דהכא שאני דאיכא קלון אביו ע"ש. וכוונתם דדווקא במ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין אבל בקלון דאיכא משום ארור מקלה אביו הוה כל"ת דכופין וא"כ א"ש בפשי' דהא שי' הרמב"ם בס"ח דבקלון אביו מחויב אפי' משל בן כמשכ"ש בביאורי הגר"א וע' משכ"ש. ומיהו משום אינו עושה מעשה עמך פריך שפיר דבזה דלא הבן עביד. הקלון ודאי דאפי' להרמב"ם דאפי' אביו רשע מחויב לכבדו מ"מ בזה להחזיר ודאי לא מיחייב. וגדולה מזו מצינו בחזקי' מלך יהודה שגרר עצמות אביו במטה של חבלים והודו לו חכמים. ועב"י דלפ"מ דמשני התם בעשה תשובה אינו חשיב של בן כיון שרצה להחזיר ומשמעות דבריו דווקא התם במעות ריבית לפי שכיון שכבר רצה להחזיר בודאי כבר חל החיוב גם על הבנים. ונראה דהוא מדאו'. אבל בשאר צוואה נראה מדבריו דאין חייבין לקיים כיון דהוא חשוב משל בן וצ"ע. וגם לפמש"כ דזה מיקרי קלון א"כ לא הי' צריך הב"י כלל לומר דאינו חשוב של בן אלא דבכה"ג חייב אפי' משל בן וצע"ג סכ"ד בהגה י"א דאינו חייב לכבד אבי אביו ואי"נ ונראה לי הוכחה דודאי הוא חייב דאי ל"ה לכאורה הוה פשוט לרבות מאת אביך אבי אביו מלרבויי אשת האב דהוא ודאי קרוב טפי וע"כ דלאבי האב לא צריך כלל רבויא דמסברא הוא חייב סקי"א בט"ז