חבל יוסף (חדרי דעה) ריז

בשם התו' דלשמואל אפי' אמר בפעם הב' ל"י אלו חייב למנות שנית משום דנזירות אית לי' קיצותא ע"ש:

ש"ך סקכ"ט אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט. מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט א"כ בכל פעם יצטרך שאלה. או שמא י"ל דהותר הראשון הותרו כולם. וכ' בתשו' מהר"מ כו' בעשה נדר גמור שלא אעשה דבר זה ואם אעשה אתן גם פשוט ולא נתקן האיסור נדר כו' ולכך לא מתחיל חיוב הפשוט עד אחר שעבר כו'. בחכ"א או"ה צ"ו נתקשה בדבריו ע"ש ולענ"ד דזה ודאי פשי' לו להש"ך דעל לשון בכל פעם אי"צ אלא התרה אחת כמש"כ בסרל"א ס"ה ובש"ך שם. אלא דהכי מספקא לי' אם הי' משמעות הנדר שבנתינת הפשוט יתבטל ממנו האיסור. א"כ הי' הכל נדר אחד והי' יכול להתיר תיכף בפעם אחד כל הנדר. אבל אם משמעו דלא יתבטל הנדר א"כ הוה שני נדרים וצריך להתיר נדר חיוב הפשוטים בפ"ע. כשיחול חיוב פעם אחד. ובאמת גם זה כשיחול יתיר הכל ביחד אלא צריך שני התרות. והנה בחלקת מחוקק סוסי"נ נראה דעתו דאם אומר ובאם לא אתן קנס הקנס הוא שובר האיסור ע"ש. וא"כ הוה כאן נדר א'. עוד צ"ע לענ"ד לפ"מ דמבואר בחו"מ סס"ז דנשבע לפרוע לפלוני חובו ושמטתו שביעית פטור גם מהשבועה א"כ הכא דודאי לא נתחייב עצמו בפשוט אלא משום האיסור נדר. וכיון דהותר הנדר א"כ לכאורה ממילא ליכא כלל חיוב הפשוטים וצ"ע:

סי"ד בהגה אמר שלא אוכל בשר כ' יום שלא אוכל בשר כ"י אסור מ"י ואם מוסיף אם נדר ביום א' עולין לו ימים הראשונים אבל אם כבר התחיל למנות אינו עולה ע' ב"י וד"מ וש"ך ויש להעיר ולפלפל בדבריהם אך אבא לבאר דברי ההגה, להלכה דבאומר שני פעמים כ"י משמע בהדיא בדברי התו' דבאומר הריני נזיר שני פעמים הסברא שכוונתו לשני פעמים וה"נ בודאי דגם הוא כן בנשבע שני פעמים על כ"י דמ"ש. ובאומר ימים אלו עצמן בזה אפשר דהוא דווקא בנזיר מגזיה"כ אבל בכה"ג פשוט דאין לחלק. והרי גם באומר ערכי עלי ב"פ משמע ברפ"ב דערכין דצריך ליתן שני ערכין וה"נ בכה"ג דהא הר"ן בנדרים דס"ג כ' דבאסר עליו יין שנה א' הי' הדין נותן שימנה כ"ז שירצה אלא משום חשש מיתה מחויב למנות תיכף. וא"כ בכאן שנתחייב הימים הראשונים לשבועה הא' א"כ שבועה הב' הוה אחר הראשונים ממש כערכי עלי ב"פ. ונתיישב מה שפקפק בזה הש"ך. והנה בהוסיף איזה ימים דקדק הב"י מדר"ה בהריני נזיר היום הריני נזיר למחר דס"ל דצריך למנות שנים. מפרש שהוא משום דמגו דאיתוסף חד יומא אין נזירות פחות מל"י. משמע דהא בשאר נדרים מונה אלו הימים בעד שניהם. ומש"כ הד"מ דאנן קיי"ל כשמואל. בודאי לק"מ דהתם דווקא בנזירות ואפי' ימים אלו עצמן כמש"כ התו' וכמש"כ הש"ך. אבל בנדרים אע"ג דבכ"י וכ"י אמרינן דודאי כוונתו לימים אחרים כנ"ל. דאי ל"ה מאי מהני פעם השני דאין שבועה חלה על שבועה. אבל כשהוסיף י"ל דהוא משום התוספות. אלא דאכתי תיקשי דא"כ הו"ל למימר התוספות לבד וכה"ג פריך בכתובות מ"ד גבי ש"ט דאמרינן לתוספות כתבו דא"כ הו"ל למיכתב אוסיפת מאה על מאתים ומשני התם מאתים מז"ר ומאה מז"ש והכא לא שייך וע"ז השכיל הב"י דבכה"ג חל גם על ימים הראשונים בכולל כתאינים וענבים ע' כ"מ פ"ד ה"י וצ"ע ומשו"ה כללם. והא דלא תני יש שבועה בתוך שבועה בכה"ג דזה הוה כולל ככל כולל ופשי' והסכים לזה הרב כאן בהגה ובד"מ ממשמעות התוס' נזיר והמרדכי והוסיף הרב ללמוד מהמרדכי הנ"ל דזה דווקא כשאמר שני הפעמים ביום א' אבל ביום אחר לא והגר"א השיג ע"ז חדא דהרי התם דווקא כשהקדים נזירות דלכשיהי' לי בן ועוד דהתם הא דווקא כשיכול להבליע וגם לא קיי"ל כהמרדכי גבי אבילות ע"ש. ויש ליישב כ"ז לענ"ד דהא דלא קיי"ל כהמרדכי באבילות. זה משום דס"ל דאבילות אין מעיקרו רק חיוב אבילות אחד על הרבה קרובים. וכן קיי"ל גבי קריעה. והא דהתם בעי שיקדים נזירות בנו וגם שיהי' מובלע. פשוט דהתם ה"ה באמת שני נדרים נפרדים אלא היכי שמוכרח ע"כ למנות של בנו תיכף וגם הנזירות של עצמו ה"ה ע"כ מתחילין תיכף. אז עולה מנין א' לשניהם. וגם שיהי' מובלע דאי ל"ה כיון דאתוסף חד יומא ע"כ צריך למנות נזירות שלימה כדר"ה בנזירות למחר. וכ"ז לא שייך הכא. דהרי אמרינן דבהוסיף לכתחילה כוונתו על הימים הראשונים. אלא דזה דקדק מדברי ההג"ה שבתו' שם שכ' דאע"ג דבהתחיל יום הראשון לשניהם מונה לשניהם מ"מ ביום ע"א שם שכבר התחיל בתחילתו למנותו לשלו. א"י למנותו עוד לשל בנו ע"ש. דה"נ דווקא כשאמר פעם הב' באותו יום גופא אבל ביום א' שוב צריך למנות כל המנין בפ"ע. ואע"ג דל"ד לשם בזה לגמרי. דהא עד ע' מונה לשניהם. ואף שהתחיל המנין לשלו. מונה את השאר לשניהם. ודוקא אותו יום עצמו שמנה כבר לשלו. א"י למנותו עוד ע"ש. בזה יש לחלק דהתם הרי הוא דווקא בהקדים נזירות בנו דמוכרח הוא ע"כ למנותו תיכף. אלא דבזה יש ללמוד משם כמו דהתם ביום ע"א שהיה יכול מן הדין למנותן כאחד מ"מ בשהתחיל כבר למנותו לשלו. אינו מונה אותו שוב לשל בנו. ה"נ י"ל על כל המנין כיון דכבר התחיל למנותו לנדר הראשון. שוב הוה הנדר השני ענין בפ"ע וצריך למנותו בפ"ע כולו ופרט זה צ"ע:

סט"ז אם אכל של תנאי בשוגג מותר בשני' לפי"ז דהכל תלוי בתנאי צ"ל דהא דאמר גבי קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא ישן היום שמא ישן למחר. צ"ל דלא דחיישינן דישכח לתנאו. דא"כ לא הוה איסור כלל אלא שמא יקיל בחשש טעות. אבל לשון המחבר כאן וסוסרי"ג שמא ישכח וישן ע"ש צ"ע. ואולי לזה כיון הש"ך שם שכ' לעיין כאן ע"ש סי"ז תלאן זו בזו וזו בזו אסור לאכול כל אחת מהן שמא יאכל השני' הגר"א הקשה דהא השני' הוה ג"כ איסור וקי"ל דבאיסורא זהיר אינש והט"ז כ' בסוסקי"ג (ומתיבת אסור הוא ס"ק אחר והוא ציון על דברי המחבר) דאע"ג דהוה איסור הוה גם תנאי. וכוונתו למש"כ בסשמ"ב דכל שיש ע"ז גזירה דרבנן אע"ג דאיתרמי לזה דבר שאי"צ לגזור. לא בטל הגזירה. והוא מדברי הרמ"ה וע' מש"כ שם דגם הגר"א ס"ל הכי באו"ח סתקפ"ח ואולי כוונת הגר"א לפי דברי הפרי' בש"ך דבכה"ג משמע לעולם דכל מה שיאכל ראשון הוה התנאי והשני הוא איסור ע"ש ומקשה שפיר:

בתשובת מהרי"ט בגליון הוכיח דלא אתן צדקה עד למחר הוה נשבע לבטל את המצוה. וראיה מהא דשבועות כ"ה דאמר שאתן לפלוני אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני ולא אמרינן דהא אינו מצוה ליתן לזה. ולענ"ד קשה מר"פ פותחין דפריך אהא דפותחין דעני הוא ואתה מצווה לפרנסו לימא כל דמתעני לאו אדידי נפיל וכיון דמוכח דלא הוה אפי' פתח כ"ש דאינו לבטל את המצוה. וראייתו משבועות לענ"ד י"ל דקו' הש"ס אינו על לא אתן. אלא מאתן. ובזה ודאי אף שאינו מחויב ליתן לו לזה. כיון דאם לא יתן לזה מחויב עכ"פ ליתן לאחר א"כ גם זה הוה מצוה. וראי' מנדרים ד"ח גבי אשנה פרק זה דמושבע ועומד אע"ג דאינו מחויב לשנות פרק זה דוקא אלא דעכ"פ הוה מצוה שוב ראיתי שנתקשה בזה הריטב"א שם וכ' דבאמת היינו דמשני הש"ס דאי בעי פטר נפשי' בק"ש והוא דוחק ומשמע דהכוונה שכבר קרא ק"ש וליכא מצוה כלל. אמנם התו' בנדרים שם כ' כהריטב"א ע"ש וצ"ע:

הלכות כיבוד אב ואם סימן רמ ט"ז סק"א אבל בדבר זה שיש לעשות קצת כפי' בשאר מ"ע שמתן שכרה בצדה אין חולק על הירושלמי ע"כ גם כאן לענין כבוד אב ואם רצו ב"ד עושין קצת כפי'. נראה דט"ס תיבת רצו דהא מסכים לשי' דהחילוק בין קצת לכפי' גדולה ולא כשי' דתלי ברצון ב"ד. ואולי המעתיק חשב תיבת ואם שהוא ואם והגי' ואם רצו כשי' הזו דתליא ברצון ב"ד. אבל הוא טעות למעיין אלא שהוא קאי אמעיקרא כיבוד אב ואם. וצ"ל ב"ד עושין קצת כפי':

ש"ך סק"ב ונראה דסותר את דבריו אסור אפי' שלא בפניו פשוט דאין כוונתו שימנע מלומר את דעתו להלכה אלא שיאמר