חבל יוסף (חדרי דעה) רטו

כהר"ן ע"כ דלא ס"ל כוותי' ותמהני על הגרע"א בחידושיו שהקשה על הפרי' מדברי הר"ן גבי תלתה בהנאה דכ' ג"כ סברא דמסני לי חדא דהרי הפרישה לא כ' זה אלא לשי' התו' והרי הר"ן חולק בפירוש. אבל יותר מזה תמיהני דכפי הנראה לא ירד לעומק דברי הפרישה דלפמש"כ ודאי דגבי תלתה בהנאתו גם להפרי' נמי שייך סברא דסני לי דליהוי נדר קשה אלא שיהי' זה טענה לכופו להוציאה אפי' תהא אסורה לעולם זה כ' הפרי' דהתו' ע"כ לא ס"ל הא וז"ב ומ"מ כ"ז לשי' התו'. אבל לפרש כן בכוונת הטור ודאי הוא קשה מאוד דהרי לא הזכיר שום דבר מזה דכ"ז שהיא תחתיו ובודאי שי' הטור כהר"ן ומה שחילק הטור תלתה בתשמיש לבבא בפ"ע הוא לאשמועינן לאפוקי מסברת המקשה דבעי למימר ע"ז להמתין ז"י כמו בדידי' אלא דבנדרה היא דלא שייך מירתת הוא קשה לה ואי"צ להמתין והוא סברא בפ"ע ודוק:

הלכות שבועות סימן רלו ס"ב אבל עבירה איכא בכ"ד שמשקר וגם אין לו לישבע על חבירו כו' ע' ביאורי הגר"א דמפרש דברי הרמב"ם דנשבע על חבירו הוה בשעת שבועה ספק איסור. דאחר כך אם יעשה חבירו כמו שנשבע זה אין כאן איסור. ואם לא יעשה הוה שבועת שוא ומשום הכי ליכא מלקות דהוה ספק. וצריך לחלק מנשבע לבטל את המצוה דאפי' קיים כמו שנשבע הוה ש"ש דיצתה שבועה לשקר מפיו כמבואר בסרל"ח סט"ז וה"נ הרי בשעת שבועה ידוע שאין חבירו בידו וצ"ל דדווקא התם שהרי בתחילה הי' אסור לו לקיים שבועתו ומשו"ה הוי ש"ש. אבל הכא כיון דאפשר שחבירו יקיים לא מיקרי אלא ספק איסור וזהו פירוש דברי הרמב"ם וגם אין לו לישבע על חבירו היינו דל"מ אח"כ כשכבר נשתקר בשבועתו ודאי דעבר על איסור ש"ש אלא אפי' לכתחי' דאפשר שיתקיים ולא יהי' איסור מ"מ אסור מספק ונכון. והש"ך סק"ה הרגיש מזה וכ' לפרש דהיינו אפי' בדבר שקרוב שחבירו יעשה ע"ש ומשמע דלא ניחא לי' כמש"כ הגר"א. משום דס"ל דפשי' דספק ודאי הוא אסור. אבל פירושו דחוק דאינו במשמעות הלשון ועוד דבאמת אם הוא בדבר שהוא בגדר רוב שיעשה ודאי י"ל דמותר ואמרינן בסוף יבמות דטבע חסא ואר"נ האלוקים אכלו כוורא לחסא והיינו משום רוב. ואם אינו בגדר רוב הוה ככל ספק ואם ספק פשי' ג"ז פשי' אלא דהא גופא קמ"ל דהוא ספק איסור כנ"ל:

שם בהגה וי"א דבכה"ג לא הוה ש"ש דהנשבע לתת לחבירו ואינו רוצה לקבלו פטור עש"ך שהאריך ולולי ד"ק הי' נראה דאין כוונת הרב כלל למחלוקת בדין אם צריך לקיים אלא לעיקר הדבר דאינה ש"ש בכה"ג וכן משמעות ביאו' הגר"א ע"ש:

ס"ד או שנשבע שלא יאכל פירות הר"ן כ' דהוה נשבע לבטל את המצוה דאסור להמית את עצמו ולכאורה צ"ע דהא מבואר בס"ה דבכולל חל וא"כ ה"נ הוה כולל דחל על פירות שאינו מוכרח בהם להחיות נפשו ואע"ג דהכא הוה ל"ת הא כבר באר הש"ך דעיקר תלוי אם היא בקום ועשה או שוא"ת והכא הוה שוא"ת. אבל באמת הוא מבואר דכיון דהוא סכנת נפשות א"כ אפי' הוה חלה השבועה הא מחויב לעבור עליו דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומחויב לעבור א"כ הדר הוה ש"ש מעיקרא ואינה חלה כלל ודוק:

ס"ה בהגה נשבע ע"ד שהוא גוזמא קצת כו' לא הוה ש"ש בט"ז האריך לתמוה בזה לדינא. ובאמת אף שפירוש הט"ז בדברי המרדכי אמת מ"מ יש לדקדק מדבריו דבכה"ג לא הוה ג"כ ש"ש. ועיקר הדבר הוא מחלוקת בדברי המחבר לקמן סרל"ט ס"א לענין שבועות הבאי ומפורש שם דהיינו במה שדרך העולם לדבר בענין זה דרך גוזמא אלא שחידוש קצת דהו"ל להרב להביא דעת המרדכי שם. ש"ך סקט"ו אבל בשוא"ת חל נמי אל"ת בכולל וכ"כ הרמב"ם שבועה שלא אוכל תמרים וחלב. אין לזה הבנה דדברי הרמב"ם לקיים ומדין איסור חע"א בכולל. והכא לעבור וצ"ע:

ס"ו בהגה ואפי' יטעון העובר שהוא אנוס אי"נ ומ"מ יתיר שבועתו שמא יביא עדים. לכאורה לפי שי' הפו' בסרכ"ח ס"כ דנשבע לטובת חבירו אם התיר בלא דעתו בדיעבד נמי לא הוה התרה א"כ מאי מהני היתר זה. ונראה דזה כוונת הט"ז בסקכ"ג וז"ל ונראה דאע"פ דמהרי"ו כ' דהיתר זה הוא לרווחא דמילתא נראה דהוא דין גמור דהא חזינן בריש כתובות דתקנו רבנן משום צנועות דדילמא לא אניס וסברה דאניס כצ"ל ולכאורה דבריו תמוהין דהא משמע שם אדרבה דמדינא אין לה לחוש שמא אניס כמש"כ שם התו' בהדיא. אבל כך הוא כוונת דבריו דלכאורה אין היתר זה אלא לרווחא דמילתא אבל עיקר ההיתר דסמכינן דלא אניס דאי אניס מאי מהני ההיתר, וע"ז כ' דבאמת כיון דמן הדין אין לנו לחוש שמא אניס א"כ י"ל דחשו חכמים לעשות תקנה ולהתיר כאן אפי' בלא דעת חבירו. ומהני שפיר אפי' הוא באמת אניס כיון דאין מן הדין לחוש לזה וכמו שעשו תקנה לענין אונס בגיטין שיהי' מותר אפי' הוא אניס שמא יחמירו צנועות לחוש לזה ה"נ יש לתקן בזה להתיר בלא דעת חבירו וע' לעיל שם דבעבר מתירין בלא דעת חבירו. וה"נ הכא כיון דרשאי לעבור מן הדין ודוק:

סימן רלז ס"א שבועה אפי' לא הזכיר לא שם ולא כינוי וכבר האריכו הראשונים מסוגי' דסו"פ שה"ע דמשמע דלא פליגי אלא אי בעי שם אבל כינוי משמע דצריך לכו"ע והמחוור בזה שי' הראב"ד בהשגות פ"ב והביאו הרא"ש בשבועות (שם פ"ד סכ"ד) וגם הרשב"א שם בחידושיו דכל הני קראי דיליף התם שם הכל בשבועה דלעבר כגון עדות וסוטה ומקלל וכן בקרא דלא תשבעו בשמי לשקר קיי"ל כר"א דשקר הוא בלעבר. אבל בשבועה דלהבא כתיב שבועה סתם ולא כתיב שם בכ"ד. ואפי' לר"ד דס"ל דאוכל ולא אוכל שקר מ"מ בבל יחל דאיכא גם בקונמות בזה ודאי לא מצינו בזה שם. וה"נ בל יחל דשבועה ודאי דהוה גם בלא שם דמודה ר"ד בב"י בשבועה [כמש"כ שם התו']. וכ"כ רש"י בגיטין דל"ו ובכ"ד דשבועה דב"ד הוה בשם. וכל זה לא מצינו אלא בלעבר ודוק:

ס"ו מי שנשבע בשמים וארץ ע' פ"ת בשם החכ"א דדווקא דלא אמר לשון אני נשבע אלא אמר השמים לחוד. אבל אמר אדי נשבע ודאי כבר הוה שבועה. ומש"א בשמים ל"ג ולכאו' זה תלוי במחלוקת האחרונים בסר"ה גבי נודר בדבר האסור דהרלב"ח ס"ל דאם אמר יאסור עלי כבשר חזיר כבר הוה נדר משום לשון יאסור ונחלקו עליו בזה. ועי' לשון הר"ן בריש נדרים גבי מש"כ דלא בעי שם לשבועות ונדרים וכ' דהא דתנן גבי שבועת העדות ובכל הכינוין היינו דלא נימא דהוה כשמים וארץ ומדלא כ' בפשי' דהתם הוה הזכרת הכינוי של שם עצמו כשבועה כמו מרא כולא כו' משמע בהדיא דבעי למימר דקאי התם באמר אני נשבע בכינוי ואפ"ה ס"ל דבשמים וארץ ל"מ וז"ב:

סימן רלח ס"ו אפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם תלה גם על נבילה זה שי' רש"י דבמסקנא הדר בי' מהא דמוקי במפרש אבל שי' הרמב"ם ותו' דלא הדר בי' ולא מיחייב אנבילות אלא במפרש דווקא. וכ"כ בסו' סרל"ד דהחליפו שיטתן בסו"פ ב"ש גבי נטולה אני מן היהודים מהו ליבם. ומיהו שי' התו' יש ליישב בקל דהתם מן היהודים שאני דאסרה עצמה על הכל ואפי' דאיסורא. אבל שי' רש"י קשה טובא. ולעיקר הדין נראה לכאורה לדקדק מהא דרבא דאמר שבועה שלא אוכל תאינים ושבועה שלא אוכל תאינים וענבים. מגו דחל על ענבים חל על תאנים. ולא אמר שבועה שלא אוכל סתם. משמע לכאורה דבסתם לא הוה אמרינן דחל על תאינים דהוה אמרינן דווקא אהתירא משתבע ומיהו יש לדחות דהגרע"א הביא דברי הריטב"א דשבועה שלא אוכל תאינים וענבים תלוי בפלוגתא דר' יאשי' ור"י ולר' יאשי' דווקא שניהם ביחד ע"ש. והנה ודאי דלמ"ד שניהם ביחד דווקא ודאי לא חיילא כלל דהוה כתשע ועשר בסי"ב. ומיהו מימרא דרבא א"ש דהוא לשי' בר"פ השואל דס"ל כרבי יונתן דמשמע כ"א בפ"ע וא"כ אדרבה רבותא זו קמ"ל. ובזה מיושב מה שהקשו התו' דמאי אתא רבא לאוסופי אר"י. וכוונתם או דהול"ל הלכה כר"י או דהא כבר פסק רבא כר"י לבר מתלת ע' מש"כ בסר"א. ולפי"ז א"ש