חבל יוסף (חדרי דעה) ריא

תמהו עליו ועט"ז סק"ט וי"ד וי"ז ולענ"ד. יש סעד לשי' זו ובתחילה נקדים מה שהניחו התו' בתי' הא דדרש תנא דבי ר"י קרא דונדר אלמנה וגרושה כו' למסר האב ומת הבעל בדרך דהא בנדרים דריש לי' (פי' ר"י גופי') לנדרה לאחר שתתגרש ע"ש. ולענ"ד בפשוט דכיון דקרא לא אתי אלא למסר ובנשואה גופא לא צריך קרא וא"כ למה כ' סתם אלמנה וגרושה וע"כ דאתי גם להא דנדרים. וכן להא דנדרים דהיינו לענין דין דחלות הנדר לחוד ליכא למימר דאם כן לכתוב גבי הפרת בעל גופי' וע"כ דתרתי ש"מ. זה נראה ברור. ועל יסוד זה נראה דבנה הטור שי' דכיון דחזינן מבריי' דר"י דבמסר שפיר ס"ד דהדרא לרשות אבי'. מה דפשי' לי' בנשואה גמורה דלא הדרא. ע"כ דבמסר לא נכנסה לגמרי לרשות הבעל. ולפי"ז ודאי י"ל דלא ילפינן מסר האב כו' מהא דלזנות בית אבי' אלא דיצאה מרשות האב. ומשו"ה הבעל יכול להפר אז שיחול לכשיכניסנה אח"כ לחופה ולא הוה קודמין כיון דאינו מעכב עליו באותו שעה לא רשות האב ולא רשות האשה (דהאב ודאי לא סלק רשותו אלא לגבי' בעל). אבל לא קנה לה הבעל עדיין לגמרי שיהא חל ההפרה קודם שנכנסה עמו לחופה. וגם יש סברא גדולה לזה דנראה דנשואין ודאי הוה דבר שבגוף דלא שייך ע"ז שליחות. וא"כ גם השתא דיליף ר"י מקרא דונדר אלמנה כו' י"ל דלא גלי קרא דלא הדרא לרשות האב אלא באותן הנדרים שנדרה אז אבל מה שתדור אח"כ אחר שמת הבעל שפיר י"ל דהדרא כיון שלא נכנסה עדיין לרשות הבעל ונראה שכן הוא שי' רש"י שם שפירש שנדרה בדרך והתו' הקשו עליו דהא מלזנות בית אבי' נפקא ע"ש. והיינו שהבינו דברי רש"י אף בלא מת הבעל. אבל כוונת רש"י גם כן במת הבעל אלא דס"ל כהטור דבמת דווקא באותן נדרים שבדרך. אבל מה שתדור אח"כ יכול להפר. ומ"מ לדינא צ"ע כיון שרבו החולקין בזה:

ש"ך סקכ"ב משמע הא לא מת יכול להפר אחר יום שמעו כוונתו לדקדק דדווקא משום ששתק הארוס ביום שמעו ומת ביום שלאחריו דהוה כהקמה אינו מיפר האב. הא היפר הארוס ביום שמעו והאב לא שמע עד יום שלאחריו יכול האב להפר. ולשון לא מת כוונתו שאין חסרון משום מיתת הארוס בלא הפרה. וקרוב להגיה הא לא שתק. ועכ"פ כך כוונתו בוודאי ומשו"ה קשי' לי' דלהרמב"ם בס"ה בעי דווקא שישמעו ביום אחד. ובסו"ד צ"ל בזה הלשון וצ"ל דהרמב"ם השמיענו כו' וכוונתו ליישב דהרמב"ם שלשונו הוא במחבר לא נחית אלא לאשמועינן דאפי' ביום שמיעת הבעל לא הי' האב יכול להפר כששתק הבעל כל יום שמעו. ואפילו מת אח"כ לא בטל הקמתו. ומ"מ הוא דוחק. וקושי' כבר יישב הלח"מ דאדרבה מת עדיף טפי דכיון דהיפר ומת שפיר יכול האב להפר אפי' שמע האב ביום אחר דבזה הרי כח הפרת הבעל בטל לגמרי ונתרוקנה רשות לאב ותו שפיר יכול להפר לגמרי ביום שמיעתו שלו לבד. והביאו הגר"א בסקי"ג בקצרה ע"ש. ומיהו לשון הרמב"ם בהלכה ט"ז ולא שמע הארוס ומת בו ביום הארוס צ"ע קצת לפ"ז אם לא שנימא שהוא ל"ד:

ט"ז סקי"ג האריך בשי' הרמב"ם דאפי' לא שמע האב עד אחר מיתת הארוס שהיפר ג"כ יכול להפר לבדו כשאין ארוס וכ' דאלו העתיק הב"י לשון הרמב"ם כהווייתן לא כ"כ ודעתו בלשון הר"מ אין האב יכול להפר לבדו אלא בשותפות הארוס אם נתארסה היינו דאם נתארסה צריך שותפתו ובלא נתארסה מיפר לבדו. ובודאי דאין פשט הדברים מורין כן כלל אלא דהא לא נתארסה א"י להפר וכ"כ בהדיא הרשב"א בחידושיו בשי' הרמב"ם וס"ל דבלא הספיק האב דברייתא ג"כ פליגי בה וברישא ל"פ דשמע האב קודם ע"ש וכן חילק הב"י בבדה"ב וכיון ברה"ק ככל דברי הרשב"א ומה שהקשה הט"ז דסתמא ילפינן מהיו תהי' דגם קודמי הוי' שני' מיפר האב לבדו ולא מחלקינן בין שמע כו' אין שום קושי' דהא בהפר האב תחילה ומת הארוס ודאי קיי"ל כב"ה דאין האב יכול להפר וע"כ דהוא מסברא משום דבזה איקלש כח הארוס ואינו יכול להוריש וה"נ י"ל בהפר הארוס דאיקלש כחו וא"י להוריש אלא דבזה ששמע האב מקודם שפיר מהני והכא מסברא ולק"מ:

שם סקכ"א דאלו ביום שמיעת האב חשוב הפרת האב ללא כלום כיון שיכול להפר עכשיו כו' כן הוא בהדיא בהלכות הרמב''ן על נדרים שנדפס בימינו וכן צריך להגי' בש"ך סקל"ב שמיעת האב וכן הוגה בדפוס חדש:

סט"ז שמע אב והיפר כו' ואם חזרה ונתארסה בו ביום כו' כ' הבה"ג סק"מ בשם הר"ן דדווקא בו ביום הא ביום של אחריו כיון דהי' יכול להפר ולא הפר קיימי' לנדרי' ודבריו תמוהין דאף דבאמת כ"כ הר"ן בבריי' אבל ע"כ צ"ל דהברייתא נקט הכי משום ב"ש דאיירי התם בסיפא. וב"ש ס"ל בר"פ דבכה"ג ג"כ האב מיפר לבדו אפי' לא נתארסה ע"ש וא"כ כשלא היפר קיימי' אבל אנן לדינא הא קיי"ל כב"ה דהאב לחודי' לא הי' יכול להפר ולא שייך כלל דקיימי' וז"ב. וע"כ צ"ל כמש"כ הט"ז דכוונתו ביום שמיעת האב דלאחר יום שמיעת האב א"י להפר עוד משום דהא לשי' הרמב"ם בס"ה בעי דווקא שיהי' הפרת האב ובעל ביום אחד. ואף דכתב בסמוך בשם הלח"מ דמת הארוס שאני דהוא חוזר הכל לרשות האב. זה כשלא הפר האב והאב עצמו יכול לירש כח הארוס. אבל כשהפר דאיקלש ואין יכול האב לירש אלא דכשיש ארוס הוא כרעא דקמא כמש"כ הר"ן. וא"כ ודאי לא עדיף הארוס האחרון מהראשון ובעי דווקא ביום שמיעת האב. וע"כ דבזה מתפרש אליבא דהרמב"ם פלוגתא דב"ש וב"ה בבריי' בדס"ט דס"ל לב"ה דאין האב יכול להפר והיינו לבדו אם לא בשותפות ארוס לשי' הרמב"ם כמו בבריי' בתריי' בדע"ת. וכמו שהעתיקן שתיהן בהלכה י"ט כב"ה. ולפי"ז לשי' הרמב"ם ע"כ ליתא לדהרמב"ן וס"ל דגם ביום שמיעת האב א"י להפר לבדו דהא ע"כ בה"ג איירי. ודברי המחבר שהרכיב שניהם וכ' שי' הרמב"ן שמיעת האב ה"ה מיפר לבדו. וכ' נתארסה בו ביום כשי' הרמב"ם ודאי תמוה. דה"ה סותרים זא"ז כנ"ל. ומש"כ הט"ז בדברי הרמב"ם דאין כוונתו אלא בשיש ארוס. והולך לשי' בסקי"ג דפירש כן גם לענין היפר הארוס. וכ"כ שם דליתא וכ"ש דא"א לומר כן בכאן דהא ע"כ דלהרמב"ם פירושא דב"ה דאין האב יכול להפר הוא בהכי כנ"ל ודו"ק:

ט"ז סקכ"ד כ' ליישב קושי' הרשב"א הא דלא פשיט משמואל לענין גירושין כשתיקה דלא קיי"ל כשמואל בהא דאמר על המתני' (כצ"ל) דאיירי בגירושין כו' אבל קיי"ל כוותי' דאפי' נראו כו' וכן כ' בזה המהרש"א בח"ה ע"ש. ודברי חי' הגרע"א ז"ל בזה לא נודע כוונתו דמאי מוסיף על הט"ז דהא זה מסקנת הט"ז עצמו והרש"א עיין שם:

סכ"ב קיים באחד מלשונות של הקמה וקסבור שאינו הקמה כו' הגר"א ז"ל כ' דזה צ"ע ואולי כוונתו דהא קיי"ל דנשאלין על ההיקם אלמא דבטעות לא הוה היקם. וכן קשה מסל"ב שכתב וכן אם קיים בידיעה קמייתא שהי' סבור שהיא אחרת לאו כלום הוא ע"ש אמנם המעיין דברי הרשב"א בב"י שדימה זה לשותק ע"מ למיקט דהתם נמי הוה טעות דהוא סבור שיכול עוד להפר ואפ"ה א"י להפר. וה"נ בקיים לה וסבור שיהי' יכול עוד להפר. וכה"ג כ' הר"ן סו"פ נערה המאורסה דקיים בלבו הוה קיים תיכף דל"ג משותק כל מעל"ע ע"ש. וה"נ הקיום בטעות לא גרע משתיקה מעל"ע דמהני בטעות וא"כ לא קשה מסל"ב דהא התם מבואר דבטעות דשם גם שתיקה מעל"ע ל"מ ויכול להפר אף לאחר מעל"ע משעת הנדר כל מעל"ע משעה שנודע לו איזה היא דטעות כזה דמי ללא שמע וכיון דלא מהני בכה"ג בשתיקה ה"נ ל"מ בקיים. וכן הא דנשאלין על ההיקם ודאי הוה נמי בכה"ג דהוה טעות גמור ונכון. ט"ז סקכ"ה נרשם בטעות על הקמתו הקמה וצריך להיות על ביום שמעו:

סכ"ג בהגה וטוב להחמיר אם הקים הבעל שישאל על ההקמה ויפר. ואם אינו ביום שמעו יתיר ג"כ חכם. בחידושי רע"א מקשה דלמה לי הפרת הבעל דכיון דנתבטל ההקמה אפי' לשי' הפו' דשוב א"י להפר מ"מ הא זה ודאי לא עדיף משתק מעל"ע דכ' הרב דבזה יכול חכם להתיר כיון שלא קיים ממש. אבל המעיין בהגמ"ר סופ"ג דשבת הביאו הגר"א מבואר דס"ל דכ"ז שיכול הבעל להפר אין החכם מיפר וכמו שהוכיח מסוגי' דשם מי יימר דמזדקק לה בעל ע"ש. וע"כ הא דכ' הרב דבשתיקה מהני התרת חכם