חבל יוסף (חדרי דעה) רי

מ"מ כבר כ' הרמב"ן והבאתי דבריו בסרכ"ח דכ' גבי חלה אע"ג דבשאר נדרים קיי"ל דלא הוה פתח שיהי' מותר אפי' בהתרה דקיי"ל דחלה נולד הוא הכא מותר אפי' בלא התרה דאומדנא דודאי דזה אין כוונתו במקום אונס כ"ש גבי פסקי' מברא דלא שייך הו"ל לאתנויי כיון דאומדנא דמוכח הוא וצ"ע:

שם בהגה אבל אם נשבע כדי שיהי' לו טובה כו' ובש"ך דזה פשוט אלא דהמהרי"ק אשמעינן אפי' מסר מודעא. ובאמת כבר מבואר במחבר בסרי"א דנדר לחבירו ל"מ מודעא וכ"ש בהי' לו טובה מחבירו וכמשכ"ש בחי' בס"ד ע"ש וראיתי דברי המהרי"ק בפר"ד דה"ע ומשמעות דבריו דזה גופא לא פשי' לי'. ונראה דהוא משום דאיירי בטובה שמצוה על חבירו לעשותו אלא דמ"מ אינו חובה עליו וכן משמעות הדברים בב"י ע"ש:

ט"ז סקי"ז אע"ג דלעבור על ל"ת צריך ליתן כל אשר לו שלא יעבור. הכא לא עבר כלל דלא נשבע ע"ד זה שיבזבז ממון הרבה. מוכח לפ"ד דהא לעבור ממש על איסור שבועה כגון לישבע על יום שהוא לילה. זה ל"מ שום אונס ממון וחייב ליתן כל אשר לו וכן מוכח בהדיא בירו' שהביא הש"ך בסקל"א הוין סברין לומר בנדרים אבל לא בשבועה תני בשם ר"ח לא תשבעו בשמי לשקר. אבל אתה נשבע להרגין ולחרמין כו' משמע בהדיא (אפי' לפ"מ שמפרש הש"ך דהוא בשבועה שלעבר ע"ש. מ"מ הוא) דווקא כההיא דמתני' דשם דמוקמינן דווקא בכה"ג דאומר בלבו היום שאפשר ליישב שבועתו וכן בסוסי"ד בהגה לישבע שאין לו משל ראובן י"ל בכה"ג. אבל שבועות שוא ממש לא. וצ"ע לשון הרא"ש בתשובה כלל ח' להכחיש את עיקר המעשה איני מורה להתיר (והובא בגרש"א) דלכאו' משמע דגם לאיסור לא פשי' לי' ולכאו' ה"ה ברור לאיסור ונראה בסברתו דלפ"מ דמסיק הירו' מדרשא דקרא א"כ גלי קרא דבכה"ג לא הוה שבועה כלל וכן משמע דהא מיעוטא סתמא כתיב דכל שאינו נשבע מרצונו אינה שבועה וצע"ג:

סט"ו מי שאנס את חבירו עד שנשבע לתת לו כו' אין באותה שבועה כלום ע' במרדכי פרק הנזקין דנדחק מאוד לחלק מהא דבהרוגי מלחמה אין בו משום סיקריקון דגמר ומקני. ולפ"מ שחלק הב"י בחו"מ סר"ה גבי תלוהו ויהיב דלא הוה מתנה דבהרוגי מלחמה שאני דהתם אינו אונסו על הקרקע אלא רוצה להורגו ע"פ המלכות וזה פודה את עצמו בקרקעו אבל כשאנסו על הקרקע גופא אונס לאו כלום הוא. א"כ ה"נ שאונסו על השבועה גופא פשי' דלא כלום וכמש"כ שם המרדכי וע' במש"כ לעיל בסקנ"ה דהוכחתי זה מדברי הרמב"ם והש"ס בראיות נכונות:

ש''ך סקמ"ד דאפי' אמר בלבו היום ל"מ כיון שאין אנו רואין שום אונס נראה כוונתו כיון דזה נשבע להפשרנים שיקיים הפשרה. והם לא כפוהו אלא אדרבה עשו לו טובה מחויב לקיים שבועתו. והא דהי' לו אונס מהבע"ד מה להם בזה זה הוה אונסא דנפשו:

ס"כ בהגה קונם נכסי עליך אם תלך למקום פלוני א"י לומר לך והוה כלא הלכת. וי"ח דהוה כהריני כהתקבלתי ומהני להתיר בלא חכם. ל"ז להבין לשי' זו סוגיא דדכ"ג גבי ההיא דאדרה לדביתהו אי מנסבת ברתי לקרובך ונסבה ואתא לקמי' דר"י וא"ל אי ידעת דעברה אדעתך כו' ומי שרי כה"ג ולפי"ז אדרבה להוי כהריני כהתקבלתי ואי"צ אפי' היתר חכם ואולי גם לפי שי' זו דגם לעבור מהני דווקא כשמרשהו קודם שיעבור אבל כשעבר כבר לא שייך זה דכבר חל הנדר ומ"מ אין זה סברא ברורה לחלק בזה. וכ"ש לפרוך ומי שרי כה"ג וצע"ג:

ט"ז סקל"ד והלבוש אשתמיט מיני' דברי הגמרא והקשה מעצמו כו'. וע' נה"ך ודבריו מגומגמין ואולי יש בו ט"ס. אבל המעיין בהלבוש אע"פ שכלל גם דברי הגמרא אבל חידש קושי' להיפך דבהא דהמזמין חבירו שיאכל אצלו דלא התירו אלא משום נדרי זרוזין אבל בגוונא דליכא זרוזין כמו בהא דסוס"ג מבואר שם דאסור ואמאי לא נתיר עכ"פ דיאמר הריני כאלו התקבלתי ותי' דהתם לא שייך הריני כאלו התקבלתי דאדרבה חבירו רוצה דווקא שיאכל אצלו והוה כזה אומר לכבודי ע"ש. והיינו כדאמרינן בר"פ א"ט כי מזמני לי' אזיל אמר אתייקורי קמתייקרי בי והוה לכבוד המזמן ואולי גם הנה"ך כיון לזה. סימן רלג ש"ך סק"א אפי' בדקם בתחילת השנה שיודעים אם נדרו בסוף השנה אינו נדר עד שיבדקם עכ"ל והוא קולא גדולה דאנה הלך לבם אבל זה מדברי הרמב"ם בחיבורו ועב"י אבל בפי' המשנה וכן בפרש"י הגי' להיפך והוא בספרים שלנו דאי בדקו בתחילת שנה ולא ידעו סד"א לא לבדקי' תו כו'. ולפ"ז נראה דלא ניקל קולא דלעיל ואי בדקו בתחילת השנה וידעו תו הוה נדר גם בלא בדיקה. ואולי דבחיבורו חזר בו דס"ל דזה ודאי פשי' דאין ס"ד שניקל בשביל בדיקה דתחילת השנה דודאי כל שמתגדל הוא מוסיף דעת וע"כ הוכרח לפרש איפכא וצ"ע:

שם סק"ב ומי"ג שנה ואילך אפי' לא הביא שערות ע' ביהגר"א דכ"כ הרמב"ם. אבל הכל תמהו עליו דבסוגי' מבואר בהדיא דבלא הביא אכתי קטן הוא אבל המעיין בסוף לשון הרמב"ם בהלכה ד' נראה דכ"ז משום מופלא הסמוך לאיש. דהיינו בשנת י"ד ולא הביא ש"ש. הוה מופלא אפי' א"י להפלות. ומ"מ מסיק דאין עונשין עד שיגדל ויביא שערות ע"ש וכ"כ בהגמי"י דזה שי' הרמב"ם וכ' שכן הוא בבה"ג וכן מצאתי באמת בה"ג הלכות מיאון ע"ש. ופירש כ"ז ברישא דמתני' אבל סיפא זהו לענין גדלות ממש ובזה אמר דווקא דהביא וא"ש בפשיטות:

סימן רלד ס"ו אם קיים האחד אפי' חזר ונשאל כו' הגר"א ז"ל תמה בזה דבש"ס משמע דדווקא דהשני היפר קודם שנשאל זה על הקמתו דהפסיק ההקמה בין שתי ההפרות. ונראה דכוונתו על לשון הש"ס עד שיפירו שניהם בב"א דמשמע דווקא בשביל ההפסק. והנה זה ודאי ע"כ דלהרמב"ם דשוב אין שום הפרה מועלת כלל אפי' כשישובו שניהם ויפירו בב"א וכ"כ הר"ן שם בהדיא לשי' הרמב"ם. וע"כ צריך לומר גם לפ"ד הגר"א דהטעם בזה הוא בשביל שזה היפר תחילה כשזה הקים והפרתו לא הי' מועלת. שוב איקלש כחו ואינה ראוי' שוב אפי' הפרה שני' שלו להצטרף. דהרי אם לא הי' מפיר תחילה ס"ל דכשהמקיים ישאל על הקמתו שפיר יכולין אחר שנשאל על ההקמה להפר שניהם כאחת. ולשי' ע"כ דההפרה שהי' בתחילה קלקלה את כחו. אבל לענ"ד דיותר מסתבר כדברי המחבר דהרי כ' בעצמו דנראה דגי' הרמב"ם הי' בש"ס בלשון דהקים אחד (תחילה) והיפר אחד ודבר ה' אמת בפיו דכן הוא לפנינו הגי' ברי"ף על נדרים (שנדפס בימינו) ולפי"ז קאי הש"ס שההפרה היא כשזה כבר הקים וא"כ היא בטילה בשעתה וא"כ הוא דבר תמוה שיקלקל את כחו הפרה שהיא בטילה בשעתה וקו"ח מהא דהיפר הבעל ומת דאע"ג דבהיפר האב ומת הבעל אמרינן דקליש נדרא ושוב אינו יכול להפר מ"מ הפרת הבעל שמת לא אמרינן דקליש משום דאמרינן דנתבטלה כשמת וכ"ש שלא שייך לומר שיקלש כחו הפרה שאין לה שום קיום בשעתה וע"כ דהוא כשי' המחבר דכל שקיים האחד קליש כח המקיים וא"י הוא עוד להפר. והקלשות בכח זה שהקים הוא. ואף דקיי"ל דנשאלין על ההיקם היינו דווקא במי שכל כח ההפרה בידו לבדו. אבל כאן דאין בידו אלא חצי כח לא אלים כו"ה שיהי' כחו חוזר וניעור לאחר השאלה וכעין דאמרינן בכ"ד בלקוח בכסף מעשר דלא אלים כחו למתפס פדיונו. וה"נ לא אלים כחו שיהי' חוזר וניעור עוד לאחר השאלה. ואין נ"מ כלל אם הפר השני קודם השאלה או לאחריו אלא דלעולם אין כח המקיים להפר עוד. כיון דצריך להצטרף לחבירו ואין לו כח שלם. וכן מוכח בהדיא לשון הרא"ש בפסקיו שכ' כגון הכא שקודם שנשאל לא הי' ראוי להפר. בטלה הפרתו. דבריו מורין בהדיא כמש"כ דהפרת המקיים בטלה וכדברי המחבר ולשון הש"ס עד שיפירו שניהם בב"א אין הכוונה על עצם ההפרה שהוא בדבר מפסיק אלא על כח הפרתן שיהיו שוין כאחת. וכל שהי' שעה שלא הי' אלא כח אחד תו ל"מ ודוק:

ט"ז סק"ח בטור כתב לבדו וס"ל כיון שהוא לבדו ונתרוקן רשות האב כו' קיצר ביותר וכוונתו ליישב מה שנדחקו הב"י והפרישה על לשון לבדו שכ' הטור ומפרש בכוונת הטור דדווקא כשהוא לבדו ואין שם אב. אבל כשיש אב הרי האב מפיר:

ס"ח מסר האב כו' וי"א דמ"מ אין הבעל מפיר כו' הכל