חבל יוסף (חדרי דעה) רט

שם דע"כ הוה שני שבועות וא"כ לא שייך כלל הותר מקצתו ומשו"ה כ' דלא היו מונחים לפניו ופרטם שניהם דהשתא לא שייך בזה משנה וז"ב בכוונתו). ועכ"פ כ' הרא"ש ג"כ בפירוש בגוונא דהותר ע"י חכם בחרטה דלא הותר כולו אלא במשנה. אלא שנסתפק בשני דברים דלא שייך משנה ובודאי אין לומר דהטור יכתוב להיפוך ולא יזכור דעת אביו כלל. והנה האחרונים הקשו על ספק הרא"ש מהירו' דברכות גבי אלי' דהיכן הותר נדר של טל ואמר משום נדר שהותר מקצתו כו'. הרי דבשני דברים דלא שייך משנה ג"כ אמרינן הותר מקצתו הותר כולו. ולענ"ד דבאמת בהא דילפינן מקרא דהותר מקצתו הותר כולו יש בו שני דברים דהא התרת נדרים צריך חרטה בעיקר הנדר ובעי ג"כ התרת חכם ובתרויי' אמרינן דהותר מקצתו הותר כולו. והנה על החרטה כיון דאינו מתחרט על הכל ס"ל לרבה דבעי מיהו שיהא משנה שיהי' כעין טעות בכולו. אבל לענין ההתרה של החכם ודאי דלא שייך כל זה כלל ואם יש חרטה בעיקר כל הנדר ודאי סגי ההתרה של החכם שעל המקצת גם על כולו. והנה נדר של אלי' ודאי דהי' חרטה דמעיקרא גם בכולו דבמאי הותר הנדר של מטר אם לא בחרטה. ובאמת אמרינן בסנהדרין דקרי לי' קפדנא וה"ז הוה פתח כמבואר בהדיא גבי ר"ס בדכ"ב אדעתא דקפיד ר"נ לא נדרנא ע"ש. ובתענית גבי חוני המעגל אמרינן דראוי להתנדות שאלמלא שנים כשני אלי' כו' וה"נ להיפוך שייך זה גם על אלי' ובודאי הי' פתח. אלא דצריך התרת חכם ואמר בירו' דטל ניתר בהיתר המטר. ולא שייך כלל להא דמשנה דרבה ודוק. ובזה נראה לי גם בהאי דינא דסי' זה דקאי כל דינים דכל הסימן לענין גוף ההתרה של החכם כמבואר למעיין. וה"נ בדין זה דהותר כולו לא איירי כלל בהחרטה אלא על גוף ההתרה. ולא שייך להזכיר כאן כלל משנה ולק"מ. וזה גם כוונת הט"ז בסקי"א דהקשה גבי אמר בלא התרה למה לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו כמש"כ הר"ן ע"ש. ולכאו' הרי הט"ז דעתו בסק"ה דבעי דווקא משנה אלא דהתם ה"ז מתחרט בכל הנדרים ולא איירי אלא לענין גוף ההתרה ודאי דמהני בזה הותר מקצתו. ואי"צ כלל למשנה וז"ב. וא"כ לדינא ודאי דאין לזוז מפסק הרמב"ם והרא"ש והר"ן דגם בהיתר שע"י חכם בעי משנה:

ס"ד נשאל תחילה על מה שאמר בלא התרה בט"ז הקשה ע"ז מדברי הר"ן בתשובה שכ' דכל שלא אמר ע"ז שבועה אחרת בפ"ע סגי בהיתר אחד דהותר מקצתו הותר כולו ונדחק מאוד אבל באמת אדרבה דברי הר"ן קשה טובא דהרי הריב"ש הוכיח מסוגי' דשבועות דנשבע על שני דברים נפרדים דאין ראוין להצטרף כגון שלא יאכל ושלא ילבש בגדי משי כיון דאין מצטרפין ע"כ הן ב' שבועות ולא שייך בזה הותר מקצתו הותר כולו והבי' דבריו הב"י והש"ך סק"ד ע"ש אלא מה שהזכיר הש"ך לדעת הרמב"ם המעיין בריב"ש יראה שאינו אלא דמיון לדעת הרמב"ם בלזה ולזה ה"נ הכא אבל בגוף דין זה אין שום חולק ע"ש. וא"כ ה"נ השבועה על גוף הדבר והשבועה שלא יהי' לו היתר ענינים נפרדים הם. ולא שייך צירוף ולא שייך הותר מקצתו הותר כולו ושי' הר"ן צ"ע. אלא דזה צריך ביאור דכיון דקיי"ל דשני נדרים ושני שבועות ניתרים בהיתר אחד א"כ למה צריך שני היתרים ולא סגי לשניהם בהיתר אחד. וע' מש"כ בבריי' דועל מי שאשאל עליו ברסרכ"ח אבל כאן בשו"ע משמע דצריך דווקא שני היתרים ממש. אבל הוא פשוט דכיון דיש עליו איסור שבועה שלא יתיר א"כ א"א לו להתיר קודם שיתיר איסור זה שלא יתיר. והט"ז מכח הותר מקצתו יפה הקשה היינו דכיון שיתיר זה שאסר עליו להתיר השני יותר ממילא מכח היתר זה דהותר מקצתו ובודאי לא שייך לאסור בזה אבל שיכוין תחילה בפירוש לשניהם ביחד זה א"א שהרי יעבור בזה על שבועתו קודם שהתירה. וע"כ צריך להתיר מקודם איסור זה שלא יתיר ונכון:

ט"ז סקט"ז ואפשר דבלשון בלא התרה הוה כאלו הזכיר את עצמו שהוא לא יתיר משא"כ שלא יהי' ניתר. לענ"ד יש ראי' ברורה לזה מריש מסכת מכות גבי שביעית דמתנה שלא תשמיטיני בשביעית מהני דמפרשינן שהוא לא ישמיטו. אבל שלא תשמיטיני שביעית כיון שהזכיר התנאי על שביעית עצמה זה ל"מ דהוה מתנה על מש"כ בתורה וה"נ כיון שהזכיר על עצם השבועה גופא שהיא לא תהי' ניתרת הוה כשבועות שוא. דע"כ ששבועה היא ניתרת ולא חיישינן לזה כלל וז"ב:

סימן רל פ"ת סק"א בשם הנוב"י דאפי' לשי' דנשבע שלא למכור ומכר ל"מ היינו נשבע שלא למכור לחלוטין אבל בנשבע שלא למכור בלא ידיעת פלוני בזה כיון דאין מעשה המכירה אסור בהחלט הוה כשוחט בשבת כו' ולכאו' לא העתיק יפה דהרי הביא שם דלהתו' שם ע"כ לי"ל חילוק זה דהרי הקשו מהשוחט את הפסח על החמץ. אלא שכ' דע"כ מוכח כן להמרדכי מדהוצרכו לתקן הפקעת קידושין בביטל שליח שלא בפניו. ולמה לא תקנו שישבע ע"ד רבים שלא לבטל שלא בפניו וע"כ דבכה"ג ל"א ל"מ. ולהתו' ל"ק דס"ל באיסור שבדה מלבו לא שייך כלל ל"מ ולהמרדכי ע"כ צריך לחלק כן. אבל לענ"ד כ"ז אינו אלא לחדוד. אבל הוא מפורש בש"ס בהדיא דבכה"ג ג"כ ל"מ דהרי פריך שם ממקדים תרומה לבכורים אע"ג דעצם המעשה אין בו איסור. אלא בשביל ההקדמה. וקושי' מהאי דביטל השליח לענ"ד ל"ק כלל דהתם אי"צ מעשה אלא סילוק השליחות ואפי' ג"ד מהני וע' ר"פ האומר. בזה לא שייך כלל ל"מ וז"ב:

סימן רלב ס"ב בהגה מ"מ לא יכול ליתנו בשקל ויש מקילין ובש"ך דנהגו להקל ולענ"ד יש ראי' דתנן בסופ"ח קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולטעום שלא נתכוין אלא לשום אכילה ושתי'. והנה הרא"ש כ' שם בפסקיו דכ"ש דמותר לאכול שלא הוציא בפיו. ולדידי' כ"ש דכאן דשרי כיון דלא הוציא מפיו אלא סלע ואפ"ה שרינן לי' דלא כיון אלא לזרז. בודאי דשרי אפי' בשקל. ומיהו אנן פסקינן בסרי"ח דלא כהרא"ש בזה. אבל כ"כ שם בסרי"ח דמדלא אייתי הש"ס הא דטיפת צונן הנ"ל גבי ארבע נדרים וש"מ דהתם אינו כהך דהכא דהכא לא הוה נדרא כלל ואפי' בשקל שרי. והתם לא דלא הוה נדרא. אלא דאמדינן לדעתו דלא כיון אלא לאכילה ושתי' ומותר לכנוס ולטעום. אבל באכילה ושתי' אסור וז"ב. ומש"כ הש"ך בסק"ה לפרש בש"ס אמר טפי מסלע מאי. דהיינו דמיבעיא דדילמא בכה"ג אין הזירוז אלא על היותר מסלע לכאו' לפ"מ שפסק כאן כהמקילין אפי' בשקל כיון שלא הזכירו א"כ גם בזה אין לאסור ואולי דגם לפי פירושו היינו כיון דדייק טפי הוה כהזכיר ודוחק:

ס"ה בהגה אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי כו' וי"ח משמע דס"ל דכיון דאם יחול לא יהי' יכול לקיים חשיב מהשתא ג"כ נדר שוא וצריך להבין מ"ש מהא דר"פ וא"נ דפריך לא תרחץ ולא תיאסר פירי דעלמא כו' וע"ש בר"ן דמוכח בסוגי' שם דאע"ג דיכול להפר קודם שחל הנדר מ"מ כיון שהוא תלוי השתא בדבר שאי"ב עינוי נפש לא חשיב נדרי ע"נ וא"י להפר וצ"ל דהתם הרי הנדר שפיר חל ולגבי הפרת הבעל אמרינן דאכתי אין בו ע"נ. אבל הכא הרי כל עיקר חלות הנדר אינו אלא כשיעשה המעשה וכשיחול הוה נדר שא"י לקיימו וצ"ע ש"ך סק"ח אלא הכל תלוי בלשון כל וכן משמע מהראי' שהביא משבועות דלא כדמשמע בעט"ז דתלוי במה שאומר פירות שבעולם אף שלא אמר כל. לענ"ד דאף שבש"ס אמר לשון כל פירות שלא נטעה דהכוונה שאמר האדם. א' מפירות העולם שכן הוא הפירוש כמה פעמים בש"ס. אבל אדם האומר פירות שבעולם הרי ודאי פירושו כל הפירות שבעולם וע' ר"פ הכותב פירי פירות דווקא או עד עולם דווקא:

סי"ב הדירו חבירו שיאכל אצלו כו' ועכבו נהר בש"ך בשם הרא"ש דדווקא שגדל הנהר מהפשרת שלגים דאונסא דל"ש ע"ש. ולולי ד"ק נראה דכל הפו' שסתמו בזה מלהשמיע חידוש זה מכלל דלא ס"ל הכי. ובאמת לא זכיתי להבין כלל הוכחתו מהא דאמר התם גבי פסקי' מברא ודלמא אונסא דמיגליא שאני דהו"ל לאתנויי דזה שייך גבי גט ותנאי שבממון בינו לחבירו דצריך להתנות. אבל בנדרים דמבואר בסוס"ז דנאמן לומר תנאי זה הי' בלבי למ"ל לאתנויי. ואפי' גבי הא דהדירו חבירו הא