חבל יוסף (חדרי דעה) כ

שנימוקה (וצמקה פשוט דש"ס) וכוונתו שנשפכה כקיתון דחיישינן לסימפונות אפי' במים זכים (כצ"ל שם בבירור] ונראה דמשמע לי' להרב דמיירי שם במים זכים דס"ל דודאי לא גרע בועא מריאה שנימוקה בעצמה. וכן הרא"ש בסמ"ה מקשה. על הרי"ף גבי בועא דאסרח מנשפכה כקיתון ע"ש (וכן משמעות לשון הש"ס דנ"ה הרי מוגלא כשר בריאה דמשמע דשוה בכ"ד] וא"כ תקשה הא דלא רצה ר"י להתיר בהני דקיימי צימחי צימחי דהיינו בועא. הא איהו גופי' מכשר בהדיא ריאה שנשפכה כקיתון. וע"כ דהא דלא רצה ר"י להתיר היינו במוגלא וכדר"מ שם מים זכים כשירה מוגלא פסולה. ונשפכה כקיתון דכשר היינו במים זכים. ובהא מסיק שם בנשפכה כקיתון דחיישינן לסמפונות. וה"נ בבועא מעבר לעבר דודאי הוא מגוף הריאה אבל כשאינה מעל"ע אנו תולין דאינה מגוף הריאה וכמש"כ הש"ך בשם הרשב"א ובזה נדחה כל מה שהקשה בפלתי ע"ש ומ"מ כיון דהד"מ מביא בשם מהרי"ל להקל במ''ז אפשר להקל בזה ע"י בדיקה וצ"ע ט"ז סקי"ז ובלבד שיעיין בצלעות ל"י למה לא הביא כן בסי' הקודם גבי נקב בכל ריאה דצריך לעיין בצלעות כמש"כ שם הב"י בהדיא ע"ש:

סימן לח ט"ז סק"א אבל מה שמצאתי כמראה צב או כמו עין כו' ל"נ דאין להוסיף על הטריפות ע' ד"מ סי' ל"ז שהביא זה על בועא ובאר טעמו משום דבמראות הללו ודאי הס סרוחים ועכורים והיינו דס"ל כשי' הרי"ף דטריפה בזה וכ"ז לשי' זו אבל לדידן דמכשירין אף בסרוחים אין לחוש לזה כלל:

ס"ג ימש"א דאין מראה פוסלת כשהשינוי בעור מחמת מוגלא כן פי' הרא"ה ליישב קו' התו' אהא דאכשיר שם באוכמי אוכמי דלא תיקשי הא דכדיותא טריפה דהא דאוכמי כשהשינוי הוא מחמת מוגלא ולענ"ד פשוט דכל הראשונים שלא פירשו כן בהא דאוכמי ודאי דלא ס"ל בזה כהרא"ה לדינא ואין לומר דלדידהו דין זה מסתברא מעצמנו דהא גבי אטום חזינן דהוצרך בש"ס לפרש דאי מחמת מוגלא כשר א"כ גבי מראה דלשי' לא אמרו כן בש"ס ודאי לא ניקל בזה וכן במעשה דרעגענשפורק שהביא הט"ז בסוהס"י דהטריפו הריאה שהי' בה חוט שחור מחמת מוגלא ונשתנה העור מחמת המוגלא ע"כ הוא דלא כהרא"ה וצ"ע דסתמו בזה ולא פירשו כן:

ס"ד כמראה הכחול שקורין בלא"ה ודומה לרקיע זה צ"ע דהרי התו' הוכיחו דככרתי הוא דומה לרקיע וגבי אוכמי פי' בשם בה"ג דהוא ככחול אלמא דכחול לאו כעין רקיע הוא וכן כ' בביאור בספ"ק דב"ב דכחול הוא שחור ע"ש והכי אמרינן בהדיא בנדה די"ט גבי שחור דיהה מכן ככחול טהור ע"ש הרי דכחול הוא שחרות דיהה מעט מדיו ונראה דמכאן יצא לו להראב"ן דפסק הכא כשחרותא דדיו להקל משום דכיון דבברייתא שם תני לטהר בכחול ואמרו שם בש"ס דכפחכותא דדיו טהור ובודאי דלא הקילו יותר מבריי' דאי ל"ה תיקשי בברייתא דלשמעינן רבותא טפי וע"כ דתרוויי' חד שיעורא הוא וכיון דהכשיר כאן בכחול ה"נ אינו טריפה אלא כחרותא וע' תבו"ש. וע' רש"י דכ' כקורטי דדיותא וכ"ה בר"ן ובאו"ז הגדול והיינו כמו שהוכיח הרש"א שם דביבשה הוא חומרא וכ"ש לחה דגרע טפי ע"ש היטיב ודו"ק:

שם בהגה מכה בדופן נגד אדומה טריפה. והאחרונים הסכימו כהמהרש"ל להתיר בהפ"מ והפלתי השיג עליו דגם הרי"ף מודה לאסור דהא לא התיר אלא מדר"נ וש"מ דלשמונה שרצים מדמינן וכשיש מכה בודאי יש לתלות במכה ותמה אני מאי סוגי' היא לפרש בש"ס דמסתפק בפירוש לענין נצרר מחמת מכה. ולפשוט להתיר משום דר"נ. ולא הזכירו כלל. אלא פשוט דהמסקנא להתיר היינו במחמת מכה דלשאר שרצים מדמינן והרי"ף לא אייתי דר"נ אלא לראי' מדהתיר לקמן אדומה מדר"נ ולא חששו למחמת מכה ש"מ דמ"מ ודאי כשירה אלא דהש"ס לקמן גבי אדומה אמר דאפי' אינה מ"מ אין חשש דתלינן בדר"נ וז"ב:

ט"ז סוהס"י האריך דמראות הללו פוסלין אפי' בקרום העליון לבד וכל ראיותיו תמוהין. מש"כ מר"י שלא רצה להתיר צימחי אע"ג דלא ראה שנכנס לקרום לא ידעתי כלל דכי הצמחים תחת קרום העליון לבד הם גדילים ידוע דהצמחים גדלין בין עור לבשר כמש"כ הרשב"א ועוד דהא התם כל החשש הוא שמחמת קילקול הבועא ודוחקה סופה לקלקל את הקרום ואי"צ כלל שיכנוס כבר לקרום ומש"כ מהדרוסה דמשיאדים סימנים פשוט דדרוסה חמיר דהרי בשאר איברים אסור אפי' משיאדים הבשר כנגד המעיים לבד וכ"ש דאין ראי' מכאן לדעת הר"ן ברי"פ א"ט דבושט בעינן באמת שיכנוס הארס בשני העורות ע"ש וגם הרא"ש שנסתפק גבי שינוי מראה דנפלה לאור כ' דאין לפשוט מדרוסה ע"ש ומהא דנפלה לאור גופה ודאי ג"כ אין ללמוד דהתם שאני דקוטרא עייל בהו אבל הכא הרי משמעות הש"ס גבי שחור דאמרינן דאדום הוא אלא שלקה ע"ש ומשמעות הש"ס דהוה"ד בכל המראות אינו אלא שהמראה הוא לקותא וא"כ לא אלים אלא מנתקלקל עור אחד והרי גבי ושט כ' כל הפו' בפשי' דנתקלקל עור אחד במקצת אינו נטרף וכן מוכח מדברי הט"ז עצמו בסי' ל"ג דדווקא בכולו לקוי כ' דיש חומרא ולא במקצת וה"נ בריאה אין להטריף כל שניכר דבתתתון אין שום ריעותא וע' פמ"ג ודו"ק:

סימן לט ש"ך סק"ט ואפשר דה"ק כיון דסירכה לא שכיחי כשנסרכא סירכא גמורה הוא והא דמתנתקת משום שהיא רכה וכן מוכח לענ"ד דע"כ מש"כ הר"ץ משום דלא שכיחא ודאי לא סגי בהא לחוד דא"כ גם בחי' לא נמעך כמבואר כאן בהגה דל"ש בהו סירכא. וע"כ צריך נמי לטעמא דרכה ותרויי' צריכי ודו"ק:

ס"ג הוציא הריאה קודם שתבדק נופחין אותה הט"ז כ' דלדידן דאין בקיאין בבדיקה אין להתיר בזה ועפמ"ג מש"כ בשם הרשב"א דאע"ג דקיי"ל בכ"ד דבדיקות הריאה דרבנן מ"מ באיכא ריעותא הוה דאו' וא"כ. פשוט דל"ד הכא לשאר דוכתא דאיכא ריעותא דקיי"ל דלא סמכינן אבדיקה דידן התם משום דהוה חששא דאו' אבל כאן דליכא ריעותא דלא הוה אלא חששא דרבנן שפיר יש לסמוך גם אבדיקה דידן ופשוט:

ס"ד אונא הסריכה לאונא כו' כסדרן כשירה. עפמ"ג בפתיחה לסי"ז דלשי' הרמב"ם דחסר בריאה הוה טריפה בפ"ע א"כ אם יש חסרון ל"מ סתימה ולענ"ד אני מסתפק גם לשי' הפוס' דקיי"ל כותי' דאין טריפה אחרת בחסרון אפשר דבכה"ג ל"מ ואפי' לשי' רש"י דמכשר בנקב גמור אבל בחסרון לא. דהנה זה נראה ברור דבכ"מ דמהני סתימה לנקב כגון כאן וכן בסתימת דופן במצר החזה כן מרה וכבד סותמתה וכן חלב טהור בקורקבן ודקין. משמע דווקא נקב בעלמא אבל נקרע רובו לא וראי' ברורה ממלחולת שניקבה וירכים מעמידין אותן דכשר מפרש התם ר"י דברובו טריפה. וא"כ ה"נ בחסרון כיון דמצינו בגרגרת דנקבים שיש בהם חסרון חמיר מאין בהם חסרון. י"ל דה"נ בכה"ג ל"מ סתימה ואין לה"ר דא"כ כדפריך בש"ס גבי חסרון בפנים מריאה שניקבה או שחסרה ה"ד אילימא מבחוץ היינו ניקבה. לשני דהיינו כשיש סתימה. דז"א כיון דכל הטעם דל"מ סתימה בזה דבזה אין הסתימה מתקיימת וסופה לסתור. אכתי הוה בכלל ניקבה כמו כל לקותות דסופה לסתור. מיהו סתימת הפוס' בכל הניקובים לא משמע לחלק בזה וכן משמע בהדיא מדברי האחרונים בסל"ג גבי שניהם לקוים בושט, דכ' דאע"ג דברובו ודאי הוה לקותא. מ"מ כיון דאכתי אינו בכולו ל"ג מניקב זה בלא זה דכשר. הרי אע"ג דודאי דכל מקום הלקוי הוה כחסר ס"ל דמהני נמי הגנת השני. אע"ג דבש"ס לא הוזכר אלא ניקבה וצ"ע שם בהגה וי"א להכשיר אם היא מעיקר האונות עד חצין אפי' מפולש. במשבצות סק"ז כ' דאם לא נהגו לאסור נ"ל בכוונת הרב דדווקא במפולש. אינו אלא עד חציו. דאיכא ריעותא דבתחילתה אינה מחוברת ובסופה מחוברת אבל מחוברת מעיקרה כשר עד סמוך לשיפולה ע"ש. ונ"ל להוסיף עוד סברא בזה דאפי' נימא דמה שלמעלה מחצין היא במקום זה שלא כסדרן. מ"מ כיון דהיא מחוברת מעיקרה עד חצי' בכסדרן. ומחצי' עד סמוך לשיפולה ע"כ היא פחות מחצי'. א"כ יש לנו לילך אחר רוב מקום הסירכה כמו בסכ"א גבי מצר החזה דאזלינן בתר רוב מקום בסירכא ע"ש ועש"ך סקי"ז בשם הב"י דאם סירכא יוצאה מדיבוק שבין האונות ונסרכה לאונה עצמה. הוה ס"ס. ספק מחמת הדיבוק ואפי' אם מהריאה שמא היא מאותה אונה שנסרכה סופה ובש"ד כאן ובמשבצות סק"ט האריך