חבל יוסף (חדרי דעה) רח

ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו כו' ר"ש לא טעים ע"ש. משמע בהדיא דאע"ג דר"י טעים לא סגי עד דטעים גם ר"ש והיינו ממש כמו לא ילוה כ"א ברשות רו"ש וע' ברכי יוסף על הגליון בשם הר"מ ר"פ השואל בפלוגתא דר"י ור' יונתן דווקא בשלילה אבל בחיוב לעשות לכו"ע צריך דווקא שניהם. ונראה דיצא להם זה מהא דיומא נ"ח גבי דם הפר ודם השעיר דלר"י יכול ליתן מזה בפ"ע ומזה בפ"ע אבל שתיהן ודאי צריך וע"כ דהיינו דבעשי' ודאי צריך שניהם והא דבמנחות צ"א גבי מן הבקר ומן הצאן משמע דלר' יונתן סגי בחדא התם אינו אלא נדבה ורשות אבל בחיוב לכו"ע צריך שניהם ולכאורה זה ג"כ חולק על הרשב"א דהכא וצ"ע:

סמ"א הנשבע לפרוע לזמן פלוני עובר לאח"ז ג"כ בב"י ובהגה הואיל והי' מחויב כו' וי"א אפי' לא הי' מחויב עט"ז שהאריך להקשות ע"ז. וכן הגר"א. אבל המעיין בד"מ סרל"ב ובב"י בסי' זה יתבררו הדברים דשני הדעות היינו ספיקו של הריב"ש בשי' הרא"ש. דבתחילה כ' דגם הרא"ש לא קאמר אלא כשהי' מחויב בדבר. אבל אח"כ מסתפק דאפשר דגם בלא הי' מחויב ס"ל הכי להרא"ש ע"ש היטב. והקושי' מיום זה נראה פשוט דהכא דהשבועה לטובת חבירו שאני. דאמרינן דהוא נדרש לפי טובתו של חבירו וכדלעיל סרי"ח ס"א בהגה ובזה סרו כל תלונות הט"ז ע"ש. ולענין דינא עט"ז סוהס"י גבי נשבעו לפרוע חובותיהם משמעות דעתו דבאין לו כולו אינו מחויב ליתן מקצת וכ"כ יותר מפורש בסרל"ח סקי"א ע"ש. אבל כבר השיגוהו בזה והביאו דהרדב"ז לא כ"כ והרדב"ז כתב כן בפירוש בשם הרא"ה ז"ל דכל שהי' מחויב בדבר כל שיש לו לחבירו הנאה בזה הוא נכלל בכלל השבועה ופשוט דכן הוא לענין הזמן בכאן דודאי נכלל בשבועה. ולענין לא הי' מחויב אפשר לכאורה כיון דלהרא"ש יש להסתפק בזה והרשב"א מיקל בפירוש אפי' במחויב אפשר דיש להקל וצ"ע:

סמ"ג קלקל המשודך מעשיו או המירה אחת המשודכת. הגר"א ערער ע"ז דנולד הוא. ובאמת כיוצא בו כ' הב"י בסרל"ב בשם הריב"ש סשפ"ז גבי עכבו הסוכן ויהי' לו היזק ממון דנולד הוא ע"ש. אמנם המעיין בריב"ש שם מש"כ אההיא דעכבו נהר או חלה בנו דלא חשוב נולד משום דאנן סהדי דלא הדירו חבירו אדעתא דהכי. וביותר ביאור בתשובת הרמב"ן סרע"ג הובא בב"י ברס"ז דבכל אלו הדברים אזלינן בתר אומדנא והא דאין פותחין בנולד הוא נמי דבשביל נולד דל"ש אין אומדנא ברורה שלא הי' נודר. אבל בהדירו חבירו שיאכל אצלו דבזה ודאי ברור דלא הי' נודר כלל במקום אונס כזה אפילו ל"ש. שפיר הוה טעות ואי"צ אפי' התרה. א"כ פשוט דבזה דהכא ג"כ אמדו הראשונים דעת המתנים בזה דבמקום אונס כזה ודאי לא היו נודרים ואם היו נזכרין היו מתנים בתחילה דבכה"ג אין נדר וכ"ש בקילקל המשודך מעשיו דזה הוה בפשיעה כשנים שנדרו זל"ז ועבר האחד דפשוט דאין השני חייב כמבואר בסרל"ו וה"נ הרי זה כעבר בפשיעה לגבי חבירו דאנן סהדי דחבירו לא הי' מתרצה בזה ומשו"ה לא הצריכוהו כאן אפילו להתרה ככל נדרי אונסין ודוק:

סמ"ה בהגה נדר בעת צרה אין להתירו ובדיעבד מותר והש"ך האריך לחלוק ע"ז ותמה ע"מ שהוציא זה הרב מתשו' הרמב"ן בנדר מגבינה בחליו דהתם לא שייך כלל הך סברא דנדר בעת צרה אפי' לכתחילה דדווקא בנדר לד"מ שייך זה. וכמש"כ הב"ז דהוה כנשבע לחבירו שעשה לו טובה וה"נ כאן הצילו הקב"ה מחמת הנדר או השבועה ע"ש. ולענ"ד בכוונת הרב דמפרש דכוונת הרמב"ן בנודר מגבינה היינו גבינה של עכו"ם במקום שנהגו היתר. דקיי"ל דאין מוחין בהם ומ"מ הוה לד"מ. ועי' ר"ן נדרים די"ב ושמעינן מינה לנודר מן הגבינה כו' וכן בר"ן על הרי"ף רפ"ג דשבועות ע"ש. ושפיר יש הוכחה מדברי הרמב"ן דבדיעבד מהני אפי' לד"מ. ומש"כ דהוה כנדר ע"ד חבירו שעשה לו טובה דל"מ אפי' בדיעבד ג"כ אינו מוכרח דהא לדידן קיי"ל דווקא בעשה לו טובה מחמת נדר זה. ומי יודע דעת עליון אם הצילו מחמת זה ולכאורה עיקר הדבר דנדר בעת צרה הוה ככל הנדרים שמצוה לנדור כגון נדרי הקדש. ותרו"מ דאיתא בנדרים דלא קיימו לאתשולי ומבואר בסכ"ג דאין נשאלין אלא מדוחק. וה"נ בזה דנדר בעת צרה כיון דמצוה לנדור מחויב לקיים ואין להתיר אלא מדוחק. וע' פ"ת בסל"ו גבי נדר לעלות לא"י דיש לו התרה דדווקא לעלות דלא הוה אלא הכשר מצוה אבל לדור דהוה גוף המצוה אין מתירין. ואינו מובן בטעם דמאי נ"מ בזה בין הכשר למצוה. ותדע דהרי גם בנדר לצדקה דודאי הוה גוף המצוה מבואר בסמ"ב דיש לו התרה וע' סוסר"ג שכ' ראי' נכונה לזה. שוב ראיתי בפ"ת סרנ"ח שהביא בשם הרדב"ז דבאמת אסור להתיר נדר זה. אבל חילוק הנ"ל ודאי ליתא דלכתחילה ודאי בין לעלות ובין לדור אין להתיר וכנ"ל בנדר מצוה דאין להתיר אלא מדוחק. ובדיעבד ודאי מותר. ומש"כ שם הרדב"ז דאין מאמינים לו שהתירו לו דלא מחזיקינן אינשי ברשיעי היינו בגוונא שאנו רואין דאין לו דוחק וכ"ז נכון לדינא סימן רכט ס"א הותר אחד מהן הותרו כולן ובש"ך בשם הד"מ דמשמעות הטור דכאן אי"צ במשנה דווקא כיון דהותר ע"י חכם הוה נדר טעות ע"ש. אבל הר"ן הקשה ע"ז קושי' חזקה דא"כ בסוגי' דפותחין בשבתות וי"ט דהתם צריך היתר חכם צ"ל דרבנן דפליגי התם פליגי ע"כ אפי' במשנה וע"כ דרבא שם לא קאי אהני רבנן. וא"כ מאי פריך שם אי במשנה ר"ע ולא רבנן הא באמת רבנן דפותחין ודאי פליגי אהא דמשנה ג"כ. וכ"כ לעיל סרט"ו ליישב זה ע"פ דברי הרא"מ בט"ז שם סק"ד. וכעת ראיתי בש"מ שהביא כן בשם שי' דהא דפותחין בשבתות וי"ט אי"צ היתר חכם. ונראה דס"ל דבאמת גם התם איירי בזמן קצר שטעה שאין בהם שבת או יו"ט והוה ממש כנמצא אביו ביניהם דאי"צ היתר חכם דהוה נדרי שגגות. וצ"ל דפותחין ל"ד שהוא פתח להתרת חכם וצריך התרה. אלא דהוא מותר מעצמו כנדרי שגגות. ונראה דדחקו לזה משום דס"ל כשי' זו דבהיתר חכם אי"צ משנה וקשי' לי' קושי' הר"ן הנ"ל והוכרח לפרש בכה"ג. ולענ"ד אם נסבול לדחוק בלשון פותחין דל"ד. י"ל עוד דאיירי שפיר דידע אלא דאיירי בשבועה והנה לדידן קיי"ל דבכולל חל אשבת ויו"ט כמבואר בסרט"ו ע"ש. אבל מתני' דהתם אוקי שם כר"ש מדקתני לזה קרבן ולזה קרבן והרי ר"ש ל"ל כולל אפילו באיסור חל על איסור וכ"ש דאינו חל לבטל כמבואר בריש נזיר וא"כ כיון דלא חל אשבת ויו"ט י"ל דמשו"ה זה נמי הוה נדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"ש. אמנם ראיתי בשעה"מ פי"ב ה"י דהביא תשובת הר"ן שלא שייך בכה"ג הותר מקצתו כו' כיון דלא חל עליו כלל מעיקרא. וכוונתו דבהא דהי' אביו ביניהם יש טעות בנדרו שאמר על כולם ובאמת לא נתכוין על אביו והוה טעות בנדר. אבל כאן שזה באמת מתכוין גם על שניהם אלא שאין לו קיום בשביל הדין בזה לא שייך הותר מקצתו (והרב פ"ת בחידושי נ"צ אגב רהיטי' לא ירד לזה). ומש"כ השעה"מ דמדברי הריטב"א גבי יקדשו ידי לעושיהם משמע דגם בכה"ג שייך הותר מקצתו הותר כולו. לענ"ד לשון הריטב"א שם דעיקרו של, בעל הם משמע דאינו כלל משום הותר מקצתו הותר כולו אלא כיון דהיא משועבדת לטחינה ולש"ד אינה יכולה להקדישם לידי' דהוה כמקדיש דבר שאינו שלו ע"ש. ואין חולק על הר"ן דבכה"ג לא שייך הותר מקצתו כו'. וא"כ א"א לומר כמש"כ בשבועה וע"כ צ"ל כמש"כ השי' ואיירי בלא ידע דומיא דאביו ביניהם ואי"צ פתח כלל כנ"ל ולק"מ. מיהו כ"ז ליישב שי' זו אבל לומר כן בכוונת הטור קשה טובא לענ"ד דהרי הרא"ש ע"כ לא ס"ל הכי דהרי כ' שם דיש להסתפק דלרבה דבעי משנה בנודר משני דברים שלא היו לפניו ומצא חרטה באחד מהן. דלא אפשר בזה משנה אי הותר השני (והנה הק"נ שם לא ירד לפירוש דברי הרא"ש וכ' להגי' מונחים כו' וכ' על הב"י ורי"ו שהעתיקו טעות גדול בדברי הרא"ש ע"ש גם לא באר היטב ספק הרא"ש אבל פשוט דהדברים נכונים כמה שהם וכהעתקת הב"י והרי"ו עפ"מ דמבואר בשבועות פ"ג גבי פת חיטין ושעורין וכוסמין דבמונחין לפניו הו"ל לומר אלו ומינייהו ואם הזכירם בפרט ע"כ הוה שני שבועות ע"ש. והנה הרא"ש מסתפק בנדר דשני דברים דלא שייך משנה אי אמרינן בזה הותר כולו. וא"כ במונחים לפניו לא שייך ספק בזה. דאם אמר אלו ומינייהו א"כ בהותר אחד ע"כ הוה משנה. דהא השתא לא הוה אמר אלו אלא אחד ואם פרטם בתחילה. א"כ הא אמר בשבועות