חבל יוסף (חדרי דעה) רז

שכ' דאע"ג דהוה מחמת טובה מ"מ אי התירו לה בדיעבד הוה מותר דכיון שכבר נפרעה כתובתה מה תועלת לתינוקות שתאסר ע"ש. הרי כל שאין להם תועלת מותר. ובתחילה נבאר דברי הר''ן דהרי הנדר הי' כדי שתודה שקבלה כתובתה. ואם חודה עכשיו שקבלה בודאי חייבת להחזיר והוא תועלתם. וצ"ל דכוונתו שלא יהי' לה אח"כ מה לשלם והתם בגיטין קאי דומיא דניסת שם דודאי אין לה לשלם. וכוונת הש"ס שניחוש שתנשא אח"כ ולא יהי' לה לשלם. וא"כ אין תועלת להתינוקות באיסורה וכשיתירו לה תהי' מותרת אז מן הדין. ומשו"ה פריך דלכתחילה היכי יהבינן לה בשביל הנדר דיש לחוש לזה ע"ש. והא דמשני דצריך לפרט את הנדר צ"ל לפ"ז דסמכו דכיון דצריכה להודות אח"כ תהי' מירתת מעיקרא לידור וכשלא תפרט את הנדר לא יהי' היתר כלל כמש"כ לעיל וז"ב בכונת הר"ן. וא"כ פשוט דלק"מ דהכא הא מעיקרא הרי כיונו היתומים לתועלתם שחודה שקבלה וא"כ אח"כ כשלא יהי' להם תועלת מזה כמש"כ ואין להם עוד חפץ בזה שפיר הוה כמדעתם דודאי מתירים. אבל כאן אף שאין לו תועלת כיון דזה הי' מקפיד ע"ז. ועושה לו טובה בשביל זה. הרי חפצו זהו תועלתו ובודאי אין לנו לדון אחר דעתו כיון דהוא חפץ בכך. ויש הוכחה להש"ך מדברי המהרי"ק שכ' ראיה דבדיעבד מהני התרה בנדר ע"ד חבירו אפי' התירו בלא דעתו מסוגי' דשבועות כ"ט כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועותייהו ומשמע דווקא משום ע"ד המקום אבל בל"ה בשביל מה שעושה לו טובה הוה מהני ההתרה ע"ש. והרי התם ודאי לא שייך ת"ו תועלתו אלא חפצו וע"כ כשי' הש"ך וכמש"כ דחפצו זהו תועלתו ודוק:

ס"כ בהגה הי' לתועלתו. ב"כ ויורשיו הם במקומו. היינו כשהתנה בתחילה בכך שיהיו במקומו. אבל בל"ה כבר העליתי בחיבורי על חו"מ סוסר"ז בהרבה ראיות דנתתייב לאחד אינו מחויב ליורשיו ע"ש:

שם י"א דלד"מ מתירין בלא דעתו. עש"ך מה שהביא להקשות ממשה דודאי אין מצוה גדולה מגאולת ישראל. ולולי ד"ק איני רואה קושי' בזה דודאי י"ל דכנגד מצוה אין לו כח להתנות אבל התם הרי יתרו התנה תחילה ברשות ואח"כ הקב"ה ודאי שונא גזל בעולה. ואינו מצוה כנגד מה שנשבע לחבירו ופשוט והנה כל זה היכי דחבירו מתנה בפירוש כנגד המצוה אבל היכי דחבירו לא ידע שהוא כנגד מצוה לכאורה י"ל דכו"ע מודים דיכול להתיר וכמו בע"ד רבים דהיכי שידוע דאין רוצין קיי"ל בהדיא דאפי' לד"מ אין מתירין. ואפ"ה בסתמא אמרינן דודאי ניחא להו ומתירין לד"מ וה"נ נימא דודאי ניחא לי'. שוב ראיתי שהרגיש בזה קצת הש"ך בסקס"ה ע"ש. ונראה לומר דדווקא ברבים אמרינן הכי דמסתמא ניחא להו וכדאמרינן ברה"ש (דכ"ד) רבים לא חשידי ע"ש ולעיל בש"ך סקמ"א סקכ"ז ובחי' שם. עוד נראה לי דהא בע"ד רבים ודאי הוה דווקא ישראל דומיא דברבים למ"ד דגם ברבים אין לו התרה דודאי דווקא ישראל דהא יליף מעדה דהוה דווקא ישראל. וא"כ בישראל ודאי אמרינן דודאי ניחא להו אבל על דעת חבירו דהוה אפי' בעכו"ם כמו יתרו ונבוכדנצר ובקטן וכמו בנודרת ליתומים. ודאי לא שייך לומר כן דמסתמא ניחא לי'. אבל בגדול וב"ב. אפ"ל דלכו"ע מתירין לד"מ וצ"ע:

סכ"א בהגה י"א דבדיעבד אם התירו נדר עד"ר מותר. לפי"ז צ''ל בסוגי' דבטלו במכות דבתחילה מסיק דבאונס שגירש משכחת בטלו באדרה עד"ר. וא"כ משמע לכאורה דהוה ביטול גמור ואינו מועיל התרה אפי' בדיעבד. דאי ל"ה ודאי לא מיקרי בטלו. צ"ל דבאמת דזה תלוי אהדדי דלפי הס"ד דגם לד"מ אין מתירין היינו ודאי לפי דס"ל דגם בדיעבד אינו מותר ומשו"ה ל"מ גם לד"מ דאי הוה מהני בדיעבד ודאי הו"ל להתיר שם לכתחילה משום מ"ע דולו תהי' לאשה. אבל לפי המסקנא דמתירין לד"מ ודאי דה"נ בכ"ד אם התירו בדיעבד מותר. ומ"מ אינו מוכרח כלל לומר דהמסקנא הדר בזה וכן רוב הפו' חולקין בזה:

ש''ך סקע"ו וכ' הרא"ש דאפי' יבטל הבעל דעתו כו' דאל"כ תיקשי לר"ה כו' המעיין ברא"ש שם יראה דלפמש"כ שם לענין קיום דל"מ דחיישינן שיבטל בלחש א"כ אין ראי' וכבר השיגו הק"נ שם:

סכ"ה בהגה אפי' הזכירו שבועה כו' ועש"ך סקפ"ו ונראה דבציבור כיון דתלי בדעת רוב ציבור כמבואר בסל"א א"כ הוה כהתנה בשבועתו ברשות פלוני ופלוני שבסל"ח דודאי מהני וה"נ כ"א מתנה בשבועתו כשירצה רוב הציבור אבל יחיד בעצמו ודאי א"י להתנות כ"ז שירצה דזה הוה מתנה על מש"כ בתורה דלאסור איסר על נפשו כתיב וגדולה מזו כתבו התו' ברפ"ד דנזיר גבי הריני נזיר ואח דא"י להפר דא"כ יתבטל שלו ע"ש היטב ואפי' מתנה שפלוני יכול להתירו כמו חכם כ' דהוה מתנה על מש"כ בתורה דהתורה חלתה היתר גדרים בחכם או בג' הדיוטות. ואף דבקידושין משמע באבה"ע סל"ח דלכו"ע אם התנה בפירוש ע"מ שלא ימחה אבא לעולם דהוה תנאי גמור צ"ל דהתם לא גילתה תורה כנגד תנאי זה. אבל בנדרים גילתה תורה בפירו' דדווקא חכם עוקר הנדר מעיקרו ולא אחר והא דמהני גבי חרמי ציבור התם קיי"ל דאין ההיתר אלא מכאן ולהבא והוה כנודר לזמן דזה אינו כמתנה עמש"כ בתורה. וזה מהני בודאי גם ביחיד. ומיהו מדברי הרא"ש בתשו' סוף כלל י' נראה שמדקדק מהפרת בעל דודאי דעתה לגמרי על הבעל לכל מה שיאמר והרי קיי"ל ג"כ דבעל גייז. ואפ"ה ל"מ אלא ביום שמיעה מגזיה"כ וס"ל דבכה"ג נמי ל"מ ומשו"ה כ' דחכמי ציבור אינה אלא כגזירה בעלמא. ובהזכירו שבועה בפירוש משמע באמת דל"מ וכ"ש ביחיד דהתנה ע"ד חבירו דל"מ לשי'. אלא תיכף כששמע קודם שחל. וזה שכתב הב"י על המחירין גם ביחיד. ורבינו בסרל"א החמיר כו' דבמחלוקת שנוי' כנ"ל. ודלא כהש"ך סקצ"ח שכתב על דברי הב"י שצ"ע:

ס"ל ציבור שנשבע כ"א כו' ויתירו להם ג' ובהגה וע' לעיל כתב די"א דזה מיקרי עד"ר והגר"א כ' דיש ראי' כמש"כ כאן מגיטין גבי נדר ברבים דס"ל לר"י דאין לו התרה מקרא דנשבעו להם נשיאי העדה ופריך ורבנן כו' פירוש דלפי שי' מאי קושי' הא רבים נשבעו וס"ל בסכ"א בהגה דארבעה שנשבעו כ"א נשבע ע"ד שלשה חביריו והוה עד"ר ועד"ר כו"ע מודו. ודבריו מסולאים בפז דלא כתב זה לעיל סכ"א דיש ראי' דזה לא מיקרי עד"ר די"ל דהתם בגבעונים דודאי רצו כולם לחזור י"ל דאפי' עד"ר מתירים וכשי' המחבר שם אלא דלר"י דברבים אין לו החרה אין לו היתר כלל בכל אופן כמש"כ התו' בגיטין ל"ה ד"ה אבל ע"ש אבל הכא שכתב הרב דהוה עד"ר וגם ל"מ כלל אפי' חוזרים כולם וכמש"כ הש"ך בכוונתו דוודאי שע"ז שכתב המחבר חולק הרב. וזה ודאי א"א דאי נימא דאפי' חרטת כולם ל"מ א"כ בההיא דגבעונים ע"כ צ"ל דלא הוה עד"ר דאי ל"ה מאי פריך ולרבנן כו'. ותרתי חומרות א"א ודו"ק:

סל"ג הנשבע שלא לכנוס בתקנת כו' הוה שבועת שוא הגר"א חולק ע"ז דלא עדיף מדבר דאתי ממדרש חז"ל. וצ"ל דאע"ג שנלמד זה משבועת יהושע ופלגש בגבעה ושאול מ"מ לא עדיף ממדרש חז"ל וצ"ע. ועכ"פ גם לשי' המחבר נראה דווקא בתקנה לשעה דזהו בכלל ב"ד היו מכין ועונשין לצורך שעה אבל בתקנה לדורות ודאי לא עדיף מתקנת רגמ"ה שכ' הרדב"ז הביאו בפ"ת סרל"ט סק"ד דשבועה חלה ע"ז דפשי' דלא עדיף מאיסור דרבנן דחל עליו שבועה. ומש"כ שם דהר"ן כ' להיפוך המעיין בר"ן יראה כוונתו דלא שבקינן לי' לעבור על איסור דרבנן דהעמידו דבריהם אף באיסור תורה וכן כ' הש"ך סק"כ בשם הר"ן ע"ש:

סל"ט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו שיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' וע' סו"ס רל"ב. נראה כוונתו דהרשב"א לשי' שם דס"ל דדווקא בקבלת מעות שייך זה דהוה כקבלו והחזירו דהפוכי מטרתא למ"ל. בל בשאר מעשה ל"א הכי ומשו"ה א"י להאריך. אבל להחולקים שם דבכל מעשה יכול לומר כן. א"כ ה"נ אף בלא התקבלתי ג"כ יכול להאריך ולומר ביום שלאח"כ ה"ה לי כיום זה והשבועה קיים ומשמעות הט"ז והש"ך דאין חולקין בזה וצע"ג:

ס"מ שלא ילוה ברשות ראובן ושמעון מותר להלוות ברשות אחד מהן והט"ז האריך להחמיר בספק נדרים דדווקא ברשות שניהן. ולכאורה יש סעד גדול לדבריו מסו"פ ר"א קונם שאי אתה נהנית לי אם לא תטעימי חבשיליך לר"י ולר"ש ר"י טעים אמר