חבל יוסף (חדרי דעה) רה

שם גבי פלוגתיי' דיום או יומים דר"י סבר שניהם ישנן בדין יום אי"ו מפרש דמספקא לי' אי כקה"ג וס"ל להקל ולא אמר דס"ל דלשניהם יש קה"ג וע"כ דזה א"א וא"כ בשלמא בחצר י"ל דמקום זה לזה והשני להשני. אבל בבית אחד. דע"כ צריך כ"א להנות מכל הבית ביחד וע"כ צ"ל דכל הבית קנוי לו לגמרי. א"כ השני א"א להשתמש בשעה זו דע"כ אי דהאי לאו דהאי כנ"ל וא"כ בודאי ביה"כ דדרך להשתמש ביחד הוא אסור לכו"ע ולק"מ. וע"כ צ"ל דר"י ס"ל כסוגיא דנדרים שם מקודם דבעי אי בנדרו פליגי או בהדירו וע"ש בר"ן ולפי"ז נראה דאי בהדירו אינו אלא משום קנסא וס"ל דמן הדין א"י לאסור כלל באבד"ח דחשוב כאוסר של חבירו עליו (ע"ש בר"ן וזה במקצת שלא כדבריו ולכאורה הוא מוכרח) אבל לדידן דקיי"ל כרבינא דב"ק ע"כ יש לאסור בביה"כ כנ"ל ודברי הרמב"ם ברורים:

סימן רכו ט"ז סק"א האריך ליישב דברי הטור דכ' להתיר בהדיר לאחד מן השוק אפי' ביש בד"ח כשנכנס לצורך השותף דאע"ג דבאסר על השותף עצמו אסור לכנוס בו ביבד"ח שאני התם דאפשר לו לחלוק אבל האחר כיון דא"א לו לחלק הוה כאבד"ח ע"ש. והנה"ך האריך להשיג עליו דודאי אין שום סברא להתיר לאחר יותר מלהשותף עצמו ע"ש. ולולי שאיני כדאי יש לסייע לדברי הט"ז ותחילה נאמר דדוגמא לסברת הט"ז כ' בהדיא התו' בביצה כ"א אהא דאר"ה גבי קמחא דב"מ דאי הבי ריפתא לינוקא ולא קפדי שרי למיפי ביו"ט. והקשו דהא ר"ה גופא אסר לעיל עיסה חצי' של ישראל וחצי' של עכומ"ז דאפשר למיפלגא בלישה ותי' דהתם דחצי' של ישראל אפשר לי' למפלגא אבל הכא דאין לישראל שום זכות. כ"א דע"י שהם אופים לא יקפידו אי שקלי לא שייך כלל אפשר למיפלגא ע"ש. ה"ז בהדיא כסברת הט"ז דבשיש לו חלק שייך אפשר בחלוקה אבל כיון שאין לו חלק כלל לא שייך אפשר למיפלג אבל גם עיקר תמיהת הנה"ך ליתא כלל לפמש"כ הר"ן שם גבי היה לו מרחץ מושכרת באותה העיר דאם אין לו תפיסת יד מותר וכ' דאע"ג דיכול לאסור על השוכר בקונם מ"מ כל שלא אסרה על השוכר שוב א"י לאסור לאחר דהרי זה נהנה משל השוכר ולא משלו ע"ש. וא"כ ה"נ פשוט דהשותף ל"ג משוכר וכל שלא אסרה על השותף א"כ א"י לאסור על הנכנס לצורכו ודוק:

ס"ב וכופין את הנודר למכור חלקו. בתפל"מ דקדק דלמה לא יחלוקו הנה הבין דקאי אישבד"ח ובאמת י"ל בפשי' דקאי אאבד"ח ואע"ג דלדידן קיי"ל דשרי לכנוס לחצר מ"מ כופין משום חשש דהעמדת תנור וכיריים וכמש"כ הר"ן אלא דקושי' תסוב ארבה בש"ס דמוקי פלוגתיי' ביבד"ח וצ"ל כמש"כ ע"ש:

ש"ך סקי"ג דהיינו למכור לאחר ופי' בנה"ך דהיינו בהדיר לחבירו דחבירו אסור לקנות ממנו ומ"מ יש מקום לענ"ד כמו ביבד"ח דקיי"ל דאסור משום דאפשר בחלוקה וער"ן דאע"ג דכיון דאין ברירה א"כ גם לאחר חלוקה אסור וכ' בשם הרשב"א דזה ודאי א"א מן הדין שיהי' יכול להפקיע מחבירו חלקו שיהא אסור עליו וע"כ אינו יכול לאסור ע"ש וא"כ גם באבד"ח י"ל כיון דכ"א יש לו זכות ע"פ דין לומר גוד או איגוד. א"כ אף שכאן אינו אומר גוא"א אלא שזה מוכרח למכור ע"פ דין מ"מ ודאי דהשני יש לו זכות לומר דאני אקנה וא"י להפקיע זכותו ולאסור עליו זכותו ודוק סימן רכז ש"ך סק"ה ואם אסרם עליו ואסר גם מהם אסור בכל ענין כו' והוסיף הרמב"ם לא ישא ויתן עמהם כו'. הנה כאן אין האיסור אלא בשביל דמי יקח היתרון כיון דשניהם אסורים אבל הרי מבואר בסרכ"א גבי מחזיר אבידתו דבמקום שנוטלין שכר תפול ההנאה להקדש א"כ כאן ג"כ יש תקנה דתפול להקדש ושפיר יכול לישא וליתן עמהם. ודברי הרמב"ם פשוט דהיינו לא ישא ויתן כדרך כל העולם:

ס"ב אסר הנאתו על כהנים נוטלין תרומה בע"כ. ובש"ך סק"ח דהר"ן למד מכאן דהוה"ד מי שאסר על עצמו הנאת נכסי' יכולין כ"א ליטול בע"כ. והרש"ל ביש"ש חולק ואין בידי ספר יש"ש והנה לחלק דהכא שאני משום דרמי עליו מצות נתינה לכאורה אינו מספיק דהרי נדרים חלין עד"מ כמו קונם סוכה שאני עושה ועוד דכולל הוא וחל אפי' בשבועה והנראה דאדרבה בשביל זה דנדרים חלין על ד"מ ואסר עליו הנתינה משו"ה נוטלין ע"כ דהנה הרשב"א בחי' הקשה אהא דאמרינן כיון דאסרינהו לכולה עלמא שויא עפרא בעלמא דהרי הוא יכול ליתן לאחר ליתן לכל מי שירצה הוא ע"ש וכ"ש דקשה לרבא דשם דס"ל בריש ב"מ דטו"ה ממון והוא בר קנין. אבל לענ"ד א"ש דהא מבואר שם בסמוך בסוגי' דמ"ע דכל זכות הטו"ה הוא בשביל מצות נתינה דרמי עליו רחמנא וכן הוא בהדיא בחולין קל"א ע"ש וא"כ כאן דהוא אסר עליו מצות הנתינה תו הוה כמ"ע המתחלק בגורן דאין עליו מצות נתינה ולי"ל טו"ה כלל וא"כ הכהנים אין נוטלין משלו כלום וזהו דקדוק הש"ס דכיון דאסרינהו אכו"ע שוי' עפרא ודו"ק וא"כ פשוט דלא שייך ליתן לאחר דכל זה כשהוא יש עליו המצוה מצי למשוי שליח אבל כיון שהפקיע ממנו מצוותו לא מצי למשוי שליח כלל וא"כ אין לו בה טו"ה וז"ב וא"כ בודאי אין ראי' מכאן לאוסר עליו נכסים. ויש הוכחה לשי' הרש"ל מהא דמסיק בבכורות (י"א) גבי פ"ח דאע"ג דאסור בהנאה מ"מ ממונו הוא דיכול לפדותו והרי לענין דשיל"מ קיי"ל דשאלה ופדי' שוין למקרי יל"מ וה"נ שוין בזה שאלה ופדיה למיקרי ממונו ומש"כ עוד בשם הרש"ל דבאכלה כולה א"י לשאול עוד וכ"כ הרשב"א בחי' היינו אע"ג דקיי"ל כאמימר בשבועות דאפי' אכלה כולה נשאל עליו היינו שם דמחוסר מלקות או קרבן אבל הכא דאינו מחוסר כלל ודאי אינו נשאל ודוק:

סימן רכח ס"ב בהגה מתירין כמה נדרים ביחד משמע דאי"צ כלל שמיעה בהתרת חכם וכן משמע יותר ברא"ש פ"ג ס"ה גבי כל נדרי דכ' דהיינו היתר לנדרים שעברו וכ' לדקדק דהא צריך לפרט הנדר ע"ש מה שתי' משמע דלשמיעה ל"ח ואע"ג דלענין הפרת בעל קיי"ל סי' רל"ב דצריך שמיעה נראה דאינן דומין בזה והיינו כדאמרינן בר"פ המגרש דלא מצינו בכל התורה זה אוסר וזה מתיר ופריך מהתרת נדרים ומשני אין חכם מתיר אלא בחרטה. ובהפרת בעל משני ע"ד בעלה נודרת הרי דבהתרת חכם עיקר ההיתר חרטת הנודר. ובהפרת בעל העיקר הפרת הבעל. ומשו"ה בעי בהפרה שמיעה ולא בהתרת חכם. ומ"מ החרטה בעי ודאי דיחשוב שחוזר בכולם וכן החכם יכוין ההיתר לכולם. אבל סתם היתר ל"מ דבזה לא שייך לחלק ביניהם. ויש ראי' משילהי מכילתא ד"צ גבי סוגי' דאין מתירין עד שיחול הנדר דדחי דבריי' דתני קונם שאני נהנה לפלוני ולמי שאשאל עליו דמתיר הראשון ומתיר השני. דל"ד תני ראשון ושני. וא"כ צריך להבין למה נקט כלל ראשון ושני וע"כ דהיינו דעכ"פ צריך שיכוין לשניהם. וכן בדס"ו לזה קרבן ולזה קרבן צריך פתח לכ"א ונסתפק לי לפי"ז הא שאנו רגילין לומר בהתרת נדרים אותן שכבר נשכחו כיון דצריך ידיעה כיון ששכח היכי חשיב ידיעה וצ"ל כיון דהי' מתחרט על הכל אף שאין זוכר את הנדר מ"מ חשיב ידיעה ויש ראי' מהתוספתא שהביא הרמב"ם בפ"ד נדר בנזיר ובקרבן ובקונם ואינו יודע באיזה פתח אחד לכולם והרי קיי"ל סופ"ב דשבועות דבכל התורה ידיעת ספק לאו ידיעה היא וע"כ כיון דהחרטה ברורה מיקרי זה ידיעה. ש"ך סקי"ג כ' הד"מ כו' הואיל ואסר עליו הנאת הגבאות והנאמנות כו' וע"י התרת חכם בא לו הנאה זו עבר על נדרו אין לי הבנה בזה דא"כ בטלת התרת נדרים הגע עצמך אסר עליו הנאת יין זה. אסורה לו כל הנאה מהיין כמבו' בסרכ"א ס"א אסר עצמו מהככר אסור לו לחמם בו ידיו עש"ך ובה"ג. וא"כ כשיתיר לו החכם עבר על נדרו. וכן בדל"ד אמרינן דאם אמר קונם ככרי עליך ואזמני' עלי' משעה שזימנו עובר עליו. וה"נ אי ההתרה חשוב תיכף הנאה קודם ההיתר. אין התרת נדרים כלל ועוד דלמה דווקא חכם שבעיר אסור אפי' כל חכם שבעולם. אלא ע"כ דאין ההנאה אלא בשעת ההיתר ואין כאן איסור וצריך עיון גדול סי"א אין פותחין בכאו"א כו' שאינו חציף כו' ע' בהגר"א הא דנקטו טעמא דאביי ולא דרבא דאין נדרים נשאלין לחכם משום דסתמא דסוגי' דכ"ב כאביי ולכאו' נראה לומר יותר דע"כ