חבל יוסף (חדרי דעה) רג

הנאת חבירו מותר זה לשמשו דבכה"ג של דברים קטנים ושל רפואה לא אסר על עצמו. אבל כשחבירו אסר עליו הנאתו י"ל דגם זה אסר עליו. וכה"ג חילקו האחרונים בסרכ"ג במימרא הסמיכה שם דהמדיר בנו לת"ת דדווקא כשהאב נדר מן הבן אבל הדיר האב את הבן אסור בכל ע"ש וצע"ג:

שיך סקי"ד אע"ג דהאידנא הכל אסור היינו בחנם אבל בשכר שרי וקמ"ל דאפי' אמר לו שילמדנו. הנה הא דהתיר בשכר לכאורה היינו כיון דגוף המלאכה שרי אלא דהאיסור משום שניטלין שכר כל שמקבל שכר אין כאן איסור והמלמד הרי יכול לקבל השכר דהא ניכסי זה אינו אסור עליו וכן כ' בסקכ"א גבי רופא דבשכר מותר ול"ד לס"ג גבי ניכסי בעל אבידה אסורין למחזיר דהמחזיר אסור לקבל שכר דהתם המחזיר נהנה מניכסי זה שאסור עליו אבל היכי דניכסי מחזיר אסור על בעל האבידה משמע שם דהמחזיר מקבל השכר ובסמוך כ' בזה בשי' הר"ן ע"ש. אלא דזה צ"ע לענ"ד דכיון דבמקום שנוטלין שכר לכאורה ע"כ הרי זה חשוב שהוא מהנה לזה. ואפ"ה ס"ל דבשכר שרי כיון שנוטל שכרו. א"כ משמע לכאורה דגם לשי' האוסרין שיאמר לו משום דזה חשוב כנהנה משל המדיר מ"מ בשכר כיון שנוטל זה שכרו הוה לן למישרי וצריך עיון:

ס"ג ומחזיר לו אבידתו בין שניכסי בעל אבידה אסורין למחזיר כו' היינו כדאיתא בש"ס דפרוטה דר"י ל"ש. וער"ן שנדחק לדקדק ראי' לפסוק כמאן דאמר דמותר ולכאורה יל"ד בפשי' מהא דשרי' כשניכסי חולה אסורין על מבקר ולא אמרינן דהא מהנה לי' פרוטה דר"י דודאי המבקר ג"כ פטור מלמיתב ריפתא לעניא ואולי דגם בזה שייך מחיותי' לא אדרי' וצ"ע. אבל מצאתי בתו' סו"פ שה"ד דהקשו מהא דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכן מנודר הנאה ממעין טובל בו בימות הגשמים ותי' דדווקא באבידה דהרבה פעמים עוסק בה אבל בתקיעה וטבילה אין לאסור ונראה לי בהסבר הדברים דבאמת יש לעיין הא דאמר ל"ש וכי מותר לעשות איסור בל"ש ודוחק לומר משום מצות השבה דמשמע דאפי' יש אחרים שרי. אבל באמת מן הדין יש להתיר דודאי דמדידי' קמיתהני דהוא עושה מצות ה' וחבירו אינו אלא גרמא. אלא דמ"מ מסתבר לי' להש"ס דהו"ל לאסור מגזירה דרבנן וזה שאמר ל"ש ובמילתא דל"ש ל"ג רבנן וא"כ ודאי י"ל דהתם ל"ש כלל לכו"ע. ומ"מ לפ"ז כיון דהוא מדרבנן ודאי יש לפסוק כדברי המיקל:

שם אם ניכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו והר"ן כ' דמותר דהוה כזבינא דרמי על אפי' דקיי"ל דהנאת מוכר. פי' וה"נ ודאי דבעל אבידה הוה רמי על אפי' דהא כיון דנוטלין שכר דהיינו בטל מסלע הרי שלו קודם ולא יחזיר כלל. ואפשר דאף הטור ומחבר ל"פ בזה אלא דהכא קאי בלשון איסור נכסים עט"ז סקט"ז ובזה כיון דגוף הנכסים אסורים עליו ודאי א"א למשקל שכר דהנכסים אסורים עליו. וכמש"כ הר"ן גבי קונם ישראל נהנים לי (בדל"א) דבזה ודאי ל"מ לוקח בפחות ע"ש, והר"ן בפירושו הכא ס"ל דל"ד לשון נכסי וכמשמעות המשנה. אבל צ"ע דהרי כ' הר"ן בהא דס"ה דלא ימכור ולא יקנה דאפי' ברמי על אפי' גזרינן ול"ד להא דקונם ישראל נהנין לי דשרי דהתם שנדר מכל ישראל לא מחמירין עליו. וצ"ל דס"ל דהכא בהחזרת אבידה נמי מסתברא דלא מחמירין אבל צ"ע דהרי מבואר בהדיא בדף מ"א אילימא רפואת נפש בחנם ממון בשכר ליתני מרפאו בחנם אבל לא בשכר. וכ' הר"ן דהיינו בשניכסי חולה אסורין על הרופא. הרי דאסור הרופא ליטול שכר ולא חשוב כזבינא דרמי על אפי' ובודאי ברפואה עדיף טפי ממחזיר אבידה ואף שיש לחלק בדוחק ל"נ:

שם ואם תמות הבהמה אם לא יעשנה מותר לעשותו כו'. מדמחלק כאן ולא מחלק בס"ד גבי אסור לזון בהמתו משמע דשם אסור אפי' אם תמות והיינו כמש"כ הר"ן גבי רפואת גופו דלתת לו סמים משלו ממש זה ודאי אסור (במקום דליכא ס"נ) וה"ר מהא דאין לו מה יאכל ע"ש:

ט"ז סקט"ז למדנו דאסר ממונו על חבירו אסור גם הנאת גופו כו' דהוה כאלו קבל ממנו שכר ונתן לו. הגרע"א הקשה ע"ז דאפי' הוה הכי אינו אסור דממון שאין לו באותה שעה א"י לאסור דהוה דבר שלא בא לעולם. ובאמת אין הסברת הט"ז אלא דהנאת הגוף הוא הנאת ממון דהא נוטלין ע"ז ממון אבל האיסור פשוט דחל על גופו עצמו דל"ג מממונו. וה"נ זה הוא ממון ואין לך ממון גדול מגופו בעצמו וכדאמרינן בסנהדרין ל"ג גבי ראיית נגעים ממונו בשלשה גופו לא כ"ש. גם מה שהקשה על הטור והר"ן דאסר נכסיו על חבירו למה אסור לומר לחנוני ליתן לו דהא אין זה נכסיו איני מבין קושי' בזה. דלכאורה פשוט דכל שהוא מצוה בעצמו ליתן ה"ז הוא כמחליף על נכסי' וקיי"ל דחלופיהן ודאי אסור כמבואר בסרט"ז. והרי בסוגיא הקשו שם גם מהא דלוה ובע"ח באין ונפרעין ע"ש ומשני דזה הוה דיעבד. אבל כשהוא ע"פ ודאי הוה חלופין גמורין ודוק:

ש"ך סקמ"ה האריך להכריע דגם בהקדש ממש אין המשכיר אוסר. ויישב קושי' הרא"ש על הירושלמי וע"כ כ' שיש לסמוך עליו ע"ש. והנה התוס' בסופ"ק דע"ז הביאו הירו' אהא דאף במקום שאמרו להשכיר לא לבי"ד אמרו מפני שמכניס לתוכה עכו"ם דמסיק עלה הא במקום שאמרו למכור מותר למכור ולהשכיר אפי' לבי"ד. וע"ש שהאריכו בביאור הירו' ולא כ' דבר ברור. ולכאורה נראה נכון דהירו' ס"ל כרמי ברי' דר"י בדט"ו דשכירות קניא וא"כ במקום שמותר להשכיר ודאי שרי אף לבי"ד דכי קמעייל בדידי' קמעייל כדאיתא התם בדט"ו (ומה דאמר התם חומרא דעכו"ם שאני משמע בפסחים דלא ס"ל להש"ס) אבל במקום שאסור למכור כיון דשכירות קניא הא הו"ל לאסור אף להשכיר כיון דקניא. ע"כ הא דמותר להשכיר ס"ל להירו' דבאמת אין היתר להשכיר לו שיהא לו לקנין אלא דמשייר לו הקנין לעצמו. אלא שנותן לו רשות להשתמש ובזה אין איסור כיון דאינו מקנה לו. וא"כ אם מכניס לתוכו עכו"ם בדישראל מכניס ואסור. אבל במקום שמותר למכור א"כ גם שכירות קניא ושפיר שרי אף להשכיר לבי"ד דבדידי' מכניס כיון דקניא והוא נכון מאוד לענ"ד. וא"כ כיון דהירו' ס"ל דשכירות קניא א"כ אין שום ראי' מהירו' שם דהמשכיר א"י לאסור דלשי' הירו' דשכירות קניא ודאי א"י לאסור אבל לדידן דקיי"ל דלא קניא שפיר יכול לאסור. ולולי שאיני כדאי לא ידעתי כלל מה שייך בזה דא"י לאסור משום שא"י להפקיע שעבוד השוכר. כיון דהגוף הרי בודאי הוא יכול להקדיש ולמכור כמבואר בכל הפו' מכמה סוגי' ומההיא דמכר הבן אין מכורין עד שימות האב הא כי מיית האב מיהו הוה מכירה ואין להאריך. א"כ בהקדש כיון דחל על הגוף. ממילא זה אסור להשתמש אף ששעבודו קודם. דלא עדיף מנתערב לו מעות הקדש במעותיו דע"כ אסור להשתמש בו. והמשכיר אינו מפקיע שעבודו כלל אלא דממילא הוא נאסר לדור בו. ומה שהקשה דהרב סותר עצמו בסרנ"ח דאף היתר על החוב א"י להקדיש. לכאורה הי' מקום לחלק ממקרקע למטלטלין דהם ברשותו של חבירו. אבל באמת אינו נראה לחלק כלל כאן דהיותר ודאי הוה כפקדון בעלמא וברשותו דמרא קיימי וכן מוכיח סוגיא דע"ז הנ"ל דפריך משכירות קרקע אשכירות בהמה ע"ש משמע דלא שייך לחלק בזה. אבל פשוט דע"כ התם כשלא הגיע ז"פ ובשעת הפרעון הוזל ואינו שוה אלא כנגד מעותיו ועל זה ע"כ נשתעבד לו כל המשכון וא"י להפקיע שעבודו שבידו אבל בל"ה פשוט דהתם דקאי בצדקה דחלק זה אינו אוסר על המלוה חלקו כלל. והוה כשותפות הדיוט למה לא יכול להקנות חלקו לכ"א דבזה ליכא למ"ד דלא וע"כ כמש"כ וא"ש:

ס"ח הנותן טבלא לאומן לציירה ואסרה על הבעלים מותרת בש"ך בשם הרא"ש דאפי' לשי' דאומן קונה בשבח כלי ציור בעל אין בו ממש. הגר"א נראה שהבין דא"כ נדרים אין חל על דבר שאין בו ממש. ולענ"ד הוא קשה להבין דאפי' בשלהבת בסי"ב כ' הט"ז בסי' קמ"ב גבי עכו"ם דלא שרי אלא באדיי אדוי את השלהבת עצמה. אבל כשהוא נאחז באיזה דבר אסור כמסקנת הש"ס שם גבי שבת. וס"ל דהוה"ד בכל הני דהתם ומשמע דהוה"ד במודר הנאה דהכא. (וצ"ע קצת מה שסתמו בזה כאן) ולכאו' פשוט דכ"ש הציור הזה שע"ג הטבלא דחל עליו הנדר. אבל בלשון הרא"ש מבואר דהיינו כיון דאב"מ בזה ודאי לא קני בשבח כלי וכ"ה בהדיא