חבל יוסף (חדרי דעה) רב

כוונתו השנה או שנה א' ולא ידעינן. ונפשוט דהוה כהשנה מדאסור בעיבורה. דאי הוה כשנה א' הוא מותר. והטעם דמותר שם מדלא אמר השנה והיכי י"ל כן דהמשנה ס"ל הכי מתוך דיקדוק הלשון של איש הזה. ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן והאי גברא, ידע וכה"ג פריך הש"ס בב"ב דקל"ו מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי ידעי וכ"ש לשון הדיוט בעלמא. וא"כ אם אפי' בלשון שנה אחת י"ל כן בלשון שנה סתם ודאי א"א. וע"כ דלפי חזרת הר"ן בדס"ג יפרש בסוגי' כהרא"ש ע"ש. וא"כ אין שום יסוד לדברי הסמ"ע בחילוקו בין רה"ש לאמצע השנה. וכדברי הב"ח ממשמעות הפו' והר"ן. ובאמת גם גוף דברי הר"ן דס"א דכ' דע"כ קאי שם ברה"ש דאי באמצע השנה פשי' הנה הרא"ש בפסקיו הביא הירו' דאמר בהדיא דקמ"ל דלא נימא דנכנס אב תחת אלול ע"ש גם מה שהשיג עוד על הב"ח בענין השנה פשוט דלא כיון הב"ח לזה כלל אלא דעם עיבור קורא י"ג חודש ובלא עיבור יב"ח ופשוט להמעיין:

ש''ך סקי"ז דהאו"ז מספקא לי' אי הלכה כר"מ גבי ב' אדרים אינו מובן דא"כ למה כ' בשכירות דחולקין הא אנן קי"ל קרקע בחזקת בעליו עומדת וצ"ע:

ומש"כ עוד הש"ך בשני שטרות באחד כ' אדר סתם ובשני כ' אדר שני דחולקין נראה כוונתו דחולקין הספק דמתחילה נוטל זה שכתב סתם החצר ואח"כ חולקין את החצי השני כדין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי' שלי ואולי כוונתו בגוונא דבזה שכ' אדר סתם הוא מאוחר בימי החודש או שכ' גם הימים בסתם כההיא דכתובות צ"ד ע"ש:

סי"א עד פני הפסח עד שיגיע מבואר בש"ס דהוא משום דלא מעייל נפשי' לספיקא ולכאו' יש להבין דלעיל סר"ח גבי מליח ויי"נ סתם קיי"ל דספק נדרים להחמיר ומבואר בסוגי' דשם דהוא לפי דקיי"ל דמעייל אינש לספיקא ומיהו גם הש"ס שם דאייתי כמה פלוגתא דתנאי בהא וקשי' לי' דר"י אדר"י לא אייתי הא דהכא ונראה דכל הסוגי' דשם אינו אלא במקום דאם הולכין לקולא יתבטל כל הנדר לגמרי בזה קיי"ל להחמיר דמסתמא כוונתו לנדר אבל הכא דאין ספק אלא בהזמן אבל גוף הנדר הרי אינו מתבטל בזה שפיר פסקינן דלא כיון לספיקא אף דבעלמא בכל ספק מחמירין בהא אמרינן דלא כיון מתחלה על ספק וכן משמע פשט הסוגיא ויש ראי' לזה מהא דמשמע בב"ב ע"ב דגם גבי הקדיש ב' אילנות לר"ש דבעין רעה מקדיש לא קנה קרקע ולכאו' הא מבואר שם דפ"א דבב"א הוה ספיקא אי קני קרקע והו"ל להחמיר בהקדש מספק כדקיי"ל בש"ד דספק הקדש לחומרא (ע' מש"כ בסשכ"א) אלא דהכא דההקדש אינו אלא על פיו. וגוף ההקדש ה"ה קיים על האילנות בכל גוונא. לענין הקרקע אמרינן ולא מעייל נפשי' לספיקא וצ"ע:

סי"ד ואם רובו שעורין הולכין אחריו עש"ך בשם ב"ח לחלק מרוב מסתפקין בשמן זית בסרי"ז ודבריו דחוקין. וע' ט"ז בסר"ח וגם דבריו ל"י להם הסבר. ולולי ד"ק הי' נראה דהכא דווקא בעד הקציר בה' הידיעה דודאי כוונתו לקציר הרוב שהוא ידוע וכמו בכבוש בסרי"ז. דהכבוש הוה כבוש של ירק לחוד ובקציר סתם נראה דחוששין גם למיעוט וצ"ע:

ש"ך סקכ"ז ונראה דהרב למד דינו מדין נדר עד שיהא בנו ב"מ ואפשר לחלק דהתם זמנו קבוע אבל הכא בידו לאחר או להקדים זמן הנשואין. לכאורה אין הבנה לחלוקו דהרי ודאי דזה הוא שסמך הרב דין זה בסעיף זה לדברי המחבר שפסק בשם הירו' דקבע זמן למשתה בנו נמי חשוב זמנו קבוע לחומרא. ואולי כוונתו דדין זה דהת"ה דאסור אפי' במת משמע בבה"ב סוהס"י דהוא מספיקא וכיון דהך דהירו' נמי ספיקא הוא וא"כ הוה ס"ס ואין להחמיר וסברתו דאם אינו זמן קבוע כיון דעכשיו לא יעשה כלל אינו שייך לאסור כלל וצ"ע:

סי"ח עד הגשמים אסור עד שירדו כו' בזמן רביעה שני' היינו כת"ק דבעי דווקא ירדו ודלא כרשב"ג, כמש"כ הב"י ופשוט דהוה"ד עד הגשם בעי שירדו דאינן מחולקין בזה. (והא דהתיר בעד הגשם בר"ח כסליו אפי' לא ירדו נראה פשוט דזה גם בעד הגשמים. ונראה דהוה"ד בכולהו דהכא. בעד הקציר ובציר וקין אם ח"ו לא יהי' כל אלו פשוט דאין אסור אלא ער הזמן המאוחר שלהם ולא יותר] וחילוק דבין הגשם או הגשמים אינו אלא בין רביעה ראשונה או שני' וא"כ הוא ממש כפי' האחרון בר"ן ואי"צ למש"כ הגר"א דהי' לו גירסא אחרת ודוק:

ט"ז סקי"ט ול"ד דהתם אם תעבור הא אסורה מהיום והלאה לבעלה ע"כ מירתתה. בתפל"מ השיג עליו מסכ"ג דאם תלך לפני הפסח תהא אסורה עד החג ואפ"ה חוששין. ולק"מ דדווקא בגט שתהא איסור עלי' לבעלה לעולם ותצא מזה ומזה מירתתה אבל כאן מה שתהא אסורה, בהנאתו עד החג זה לא מירתתה כלל ופשוט:

שם הטור הביא דברי הרמב"ם כו' ונראה ליישב דברי הרמב"ם שמפרש דמדאמר הנודר לישנא יתירא עד החג כיון דאחר הפסח אין שום איסור וכקושי' הטור למה זכר כלל עד החג ויש ע"ז ב' תי' כו'. כוונתו כיון דמדינא אסורה להנות עד הפסח א"כ לאחר. הפסח אין שום איסור ולמה זכר בדבריו תנאי דעד החג. אבל ל"י שום יסוד לזה דודאי הוצרך להזכיר התנאי שאם תעבור ותהנה קודם הפסח. יהי' לה תקנה שלא תלך לבית אבי' עד החג ולא' תעבור על בל יחל וכן היה רצונו שתאסור לבית אבי' עד החג. אבל הברור בדברי הרמב"ם כפירוש הב"י אף שכ' שהוא דוחק כבר הסכים כן הב"ח. דקאי אעברה ונהנית קודם פסח וגם הלכה אלא שלא ביארו הדברים היטב. וכך הוא הביאור דבאמת בעברה והלכה הליכה אחת. הנאתה עד הפסח איסור כבר למפרע. ולכאורה אין שום איסור עוד לילך כלל כמו בנשבע שיאכל כל הככר הזה היום בסרל"ח סט"ו דנשרף מקצתה כיון שכבר נתבטל השבועה אי"צ לאכול הנותר כיון דנתבטל כבר השבועה ע"ש. ולכאורה ה"נ הי' מן הדין להיות מותרת לילך עוד. וקמ"ל דלא. ובאמת יל"ד בחילוק זה וי"ל דהתם בנאנס על המקצת שאני. או דהתם אח"כ הרי הוא אינו עושה מעשה וזהו דכ' הרמב"ם דכאן אסור לה לילך שהרי על כל הליכה בפ"ע גורם איסור על ההנאה ועושה דבריו חולין. ומש"כ עבר הפסח הוא רבותא דלפני הפסח שאפשר לחוש שתעבור ותהנה עוד. (דבההנאה ודאי כל ההנאה הוא איסור בפ''ע פשי' דיש לאסור ההליכה יותר. כיון שיתוסף בזה איסור בההנאה שתהנה עוד בזמן שלפני הפסח. אלא אפי' כבר עבר כ"ז איסור הנאה גם ההליכה אסור עד החג וז"ב:

סימן רכא ס"ב ויכול לזון אשתו ברא"ש הביא דמתני' אתיא אפי' לרבנן ואיירי בזן בפניו דמוכח דנותן לה בדרך מתנה או במזונות יתירים. והטור הקשה ע''ז כיון דאנן קיי"ל כחנן דלעולם פטור בזן אשתו למה לי' להביא זה ועט''ז ולענ"ד דסברת הרא"ש דבאמת אע"ג דפטור לשלם לחנן מ"מ במודר הנאה אסור גם לדידי' דכל הפטור לשי' ר"ת דפסק הרא"ש כוותי' לפי דהי' יכול לומר דהיתה מצמצמת. וא"כ כשבאמת לא הי' מצמצמת הרי הוא מהנהו. ותדע דהא קיי"ל דאינו זן בהמתו אפי' במזונות יתירים. והרי הוכיחו התו' בב"ק דק''א ד"ה אי"ד דנותן מזונות לבהמת חבירו אין זה חייב לו כלום ולא מיקרי כלל מהנהו ול"ד למשביח ניכסי חבירו דשמין לו משום דזה יכול לומר דאין לו הנאה וע"כ דאע"ג דזה פטור משום דבספק ממונא הממע"ה אבל במודר הנאה אסור דדילמא הוא מהנהו וא"כ ודאי דה"נ י"ל בזן אשתו. והא דמוקי הא דפורע את חובו במזונות אשתו וחנן. היינו שפורע זה בשבילו חוב זה שלה הזן ובזה ודאי מותר כיון דזה לא הי' יכול להוציא ממנו אבל הזן גופי' ודאי אסור אלא בהנך גווני דכ' הרא"ש. וזה שכתב הרא"ש דמשמע דאתיא אפי' לרבנן הוא לראי' דבכה"ג בודאי מותר. דהא אפי' לרבנן מותר בכה"ג ועב"י ופרי' ודוק:

שם ומותר לשמשו בכוס של בית האבל וביהמ"ד לפי מה שמשמע בס"ד גבי ניכסי חולה אסורין על המבקר דדווקא כשהחולה הדיר את המבקר אמרינן דמחיותי' לא אדרי' אבל כשהמבקר נדר מן החולה גם בכה"ג אסור. דאפשר דגם בכה"ג נדר כשי' הר"ן א"כ לכאורה ה"נ י"ל להיפוך דדווקא כשזה נדר ואסר על עצמו