חבל יוסף (חדרי דעה) רא

הגדולה. בלשון תשובת הרשב"א בבית יוסף משמע משום דבאותו מקום כך הי' הלשון ע"ש. ולכאו' י"ל דאם אמר היהודים משמע המיוחדת וכמו בהכבוש בס"ג דהם ה' הידיעה הוה כבוש של ירק וה"נ בה' הידיעה הוה השכונה הגדולה. ומה שתלה הרמב"ם גבי כבושין בדרכן היינו איזה הוא הידוע תלי בלפי הזמן אבל הה' ודאי הוה הידוע וכמש"כ בפי' המשנה וה"נ בזה:

שם שלא לקנות בתים מעכו"ם אסור להחליף כו'. ע' הה"מ בשם הרשב"א דכ' גבי חליפין אין להם אונאה דממכר כתיב וחליפין לאו ממכר הוא. ולכאורה הוא כחולק ע"ז. וע' מש"כ בחיבורי על חו"מ סרכ"ז ויתיישב דאינן חולקין ע"ש סל"ה ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר. בר"ן הקשה ע"ז מקונם שאני נהנה לבריות דאע"ג דקיי"ל דבעל לאו בכלל בריות נתגרשה גם הבעל אסור וה"נ ליתסר אפי' נעשה אח"כ יורדי הים. ולולי ד"ק נראה דע"כ ל"ד כלל דכאן אין לתלות האיסור בשביל הסיבה שהוא מיורדי הים דהא מבואר בירושלמי בהדיא דאפי' פרשו אח"כ מלהיות יורדי הים אסורים ואי הוה אמרינן דזה הסיבה לאסור ה"נ הו"ל להתיר בכה"ג וכמו בקונם שאני נושא פלונית שאבי' רע דאם מת אבי' מותר כדאיתא בסרל"ב סי"ט וע"ש מה שחילקו בין כעורה משום דאין דרך כעורה להעשות נאה ע"ש אבל כאן בודאי ל"ג ממת אבי' והו"ל למישרי וע"כ דכאן אין ירידת הים הסיבה לאסור כלל אלא דהוא פרט לאיזה אנשים אוסר והיינו כפורט זו"ע אלו דאסור אף ביוצא מהן דלדידהו שוי' כהקדש ואינו דומה לאוסר עליו סתם זו"ע דמותר ביוצא מהן. דלא אסור אלא כשהן וזו"ע ולא בשנשתנו וה"נ יורדי הים אין אנו דנין למין יורדי הים:

אלא הוא כאומר אלו. ומשו"ה אסורים אף כשנשתנו ואינן עוד יורדי הים. וכיון דהוא כאלו. ה"נ דמה שנעשו אח"כ לא איכפת לן. דלא מיתסר אלא באלו שהם בשעת אמירת הנדר או חלות הנדר לר"י ולא במה שיהי' אח"כ ודוק:

סל"ב נדר משחורי הראש עט"ז בשם הר"ן ולכאורה נראה בפשוט דכוונת הש"ס דהו"ל למימר מבעלי שער שחור:

ש"ך סקמ"ה בשם תשו' מהר"מ נתן ת"ק לשמעון שכשיגמר מלאכת ראובן לא יכתוב לאחר ונשרף קונ' אחד אם כשכבר. נגמר נשרף אסור לכתוב לו. ואם עד שלא נגמר מותר לכתוב. וראי' מפכ"ז דכלים בגד שארג בו ג' על ג'. בעניותי ל"ז להבין ראי' משם דלכאורה אין ענינו כלל לכאן ואולי ס"ל לדקדק דדווקא כשהשלים כבר את כל הבגד ואח"כ נטל חוט מתחלתו הוא טמא:

מגע ט"מ. אבל כשנטל קודם שהשלים אף כשהוסיף כבר שיש בו הרבה מגע"ג טהור והטעם שלא נגמר מלאכתו. אבל ל"י כלל שהרי לפנינו שקבל תחילה טומאה קודם שהשלים תיכף כשארג וגע"ג וצע"ג ולולי שאיני כדאי נראה לי ראי' נכונה ממנחות ד"מ דמסיק גבי חסידים הראשונים דס"ל ציצית חובת טלית כיון שפצעו בה ג' היו מטילים בה ציצית דכבר איכא גם קרנות האחרונים. אבל מקמא הכי אע"ג דכבר הוא טלית גדול בת ד"כ כיון דלא נגמרה עדיין לאו בגד הוא ואינו חייב בציצית. וא"כ ה"נ עדיין לא נגמר מלאכתו. ועוד נראה לי ראי' גדולה מגיטין ס"ג גבי אמרו לשנים כתבו ותנו גט לאשתי דמוכח כל הסוגי' דכתבו חצי הגט ונפסל לא אמרינן שכבר עשו שליחותן על החצי הראשון אלא כ"ז שלא גמרוהו חוזרין וכותבין מתחילתו הרי בהדיא דכולה חדא מלאכה היא כ"ז שלא נגמר וצריך לתקן גם מה שנתקלקל בהתחלה. וה"נ לענין נידן דכאן. וע"ש עוד דכ"ז שלא נתנו לה נמי מיקרי לא נגמר מלאכתן ולכאורה דגם בכאן ה"נ כל עיקרו של ספיקן אינו אלא כשהוא מוסר כל קונטרס תיכף לבעליו. אבל כשהוא בידו עד הגמר אפילו גמר כולו כ"ז שלא מסרו לבעליו עדיין לא גמר מלאכתו וכל שנשרף רשאי לחזור לכותבו ולמעשה צריך ישוב:

סימן ריח ס"א הי' לבוש צמר כו' שלא יעלה עליו צמר כו' מותר לטעון מבואר דהא סתמא אסור אף בטעינה והר''ן כ' דמשמע בת"ק דמתני' דצמר עולה עלי מותר להתכסות בגיזי צמר דס"ל דסתמא לא משמע אלא לבישה. ומשמע דר"י במתני' לא פליג אהא ור"י דברייתא פליג ואמתניתין וקיי"ל כמתני' דסתמה מותר בטעינה ונראה בשי' הרמב"ם דס"ל דגם בת"ק גופא אין ראי' להתיר טעינה. דאע"ג דאסור גם בטעינה מ"מ שפיר הוא מותר להתכסות בגיזי צמר דהרי ר"י דמתני' בהי' מתיר להתכסות. ומשמע דהיינו אפי' באניצי דת"ק וכן מוכח מהמפרש שכ' דאין זה טעינה ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דלת"ק בעולה עלי שפיר שניהם אסורים ומ"מ אינו אסור אלא טעינה ולבישה כאורחייהו אבל להתכסות בגיזי צמר שרי דאין זה לבישה דאין זה דרך מלבוש וגם אין זה טעינה שה"ה מתכסה ומ"מ צ"ע די"ל דוקא באסר עליו דבר אחד לבד. טעינה לבדה. או לבישה. לבדה. אין להתכסות בכלל. אבל בעולה עלי סתם. י"ל דהכל בכלל וכ"ש לדידן דיש לנו לילך בתר לשון תורה כמש"כ ברסרי"ז ובלשון תורה נראה ברור דהכל בכלל העלאה. וראי' ברורה מריש יבמות גבי שעטנז אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א אפילו מוכרי כסות ובספרי (דברים רל"ב) אפי' להפשילו בקופה לאחוריו ע"ש ש"מ דבלשון תורה הכל במשמע וה"נ בנדר ודוק:

ס"ב בהגה אע"פ שאמר שלא יעשה (אסור גם למכור העשוי) דאזלינן בתר כוונתו. בט"ז השיג ע"ז דקיי"ל בסר"י דבעינן פיו ולבו שוין ובהדיא אמרינן גבי לא תעשה לך פסל אין לי אלא שלא יעשה מנין העשוי כו' ולענ"ד כל שיש הוכחה דכך כוונתו הוה כהוציא מפיו וראי' מס"ד הי' מפציר בו לאכול אצלו ואמר לביתך שאני נכנס דמותר לכנוס לביתו ואסור לאכול. והנה הרא"ש בפירושו רפ"ג כ' בהדיא דמותר גם לאכול. כיון שהוציא מפיו מה שלא הי' בלבו. וכ"כ בפסקיו סופ"ח ע"ש. והרי הרמב"ם וכל הפו' פסקו בהדיא לאסור והביאו ב' תוספתות בהדיא לאיסור:

וכן נראה להוכיח מהש"ס גופא דא"כ הו"ל להש"ס להביא גם זה בפרק ארבעה נדרים דלשיטת הרא"ש זה הוה כנדרי זריזין ממש אלא הביא זה בסופ"ח גבי דינא דאזלינן בתר. כוונת הנודר וש"מ דבאכילה שכיון לזה הוה כהוציאו מפיו כיון דכך הוא האומדנא וע' ע"ל בשם המהרי"ט דלאכול בביתו אסור גם להרא"ש וא"כ יתיישב זה אבל לענ"ד לא משמע כן בדברי הרא"ש ברפ"ג ע"ש ועכ"פ ה ודאי מוכרח דלשי' הפו' כל מה שמוכח שכיון לכך חשוב כהוציא בפיו. וה"נ בהך דהכא נכון כדברי הרב וצ"ע:

סימן ריט ש"ך סק"א וע"ש די"א דמהני ג"כ מדין ידות אם הוציא לנדר בלשון שבועה לענ"ד דבריו תו דלכאו' פשוט דהי"א שם לא קאי אלא אשלא אוכל דאנו מתקנים הלשון קונם אכילתו עלי אבל שאוכל לא שייך כלל בנדר דהוא מיתסר חפצא וכמש"כ הר"ן ד"ח ד"ה הלא מושבע ועומד דנדר לא שייך באעשה ע"ש. וכ"כ שם דפשוט דהוא נדר וא"כ ודאי לא שייך באוכל. וסוגי' דריש נדרים ד"ג גבי בל יחל כגון דאומר אוכל ככר זה ולא אכלה נראה שהרגיש בזה הגרע"א בגליון הש"ס (וט"ס שם תיבת תו') וצ"ל דכוונת הש"ס ג"כ כמש"כ הדרישה דהיינו בתנאי. והש"ס רבותא קמ"ל דשייך גם באוכל ע"ש:

סימן רכ ס"ז שנה אחת כו' נתעברה השנה אסור בעיבורה עש"ך סקט"ו דכ' בדעת הר"ן דבראש השנה אם אמר שנה אחת דעתו בלא עיבור. והטעם כמש"כ הסמ"ע מדלא אמר השנה. ואף דבדס"ג כ' בסתם דשנה א' ג"כ בעיבור משמע היינו באמצע אבל ברה"ש ע"כ לא כיון אלא בלא עיבור מדלא אמר השנה כנ"ל. והשיב על הב"ח וסמ"ע שלא הבינו כן בר"ן דהרי הכי מוכח בדבריו בדס"א ע"ש. והמעיין היטב בר"ן דס"ג דבתחילה כ' דשנה אחת הוה בלא עיבור כמש"כ למעלה דס"א ופירש הטעם משום שהי'. יכול למנות בשנה פשוטה ולא הזכיר חילוק בין רה"ש לאמצע שנה. ואח"כ סתר זה והעלה דלעולם בעיבור משמע ולא הזכיר שום רמז לסברת הסמ"ע. ואף דלפי''ז נסתר פירושו בדס"א. לענ"ד באמת ע"כ הוא נסתר דבאמת גם במש"כ הסמ"ע. אינו מתיישב הסוגיא שם כלל. דהרי פשיט שם בסוגי' דשנה כהשנה ממתני' דנתעברה השנה אסור בעיבורה ובהשנה פשי' וע"כ בשנה וש"מ דשנה כהשנה ופירש הר"ן דבשנה א' לא הוה אסור בעיבורה. ולפי' שי' הש"ך בכוונתו דלעולם משמעות שנה הוה כמו שהיא בעיבורה. אלא דהתם ברה"ש וכמש"כ שם הר"ן הוה שנה א' בלא עיבורה מדל"א השנה כנ"ל. וא"כ זה שייך היכי דאמר שנה א' אבל הכא בשנה סתם דאנן מסתפק לן אי