חבל יוסף (חדרי דעה) קצט

עליו דא"כ איך יתרץ קושי' התו' ולענ"ד לא ירד לפשט דברי הב"י דכוונת הב"י אינו אלא על מש"כ הראבי"ה ולא נאמר דחל על פת סתם. דפשט הסוגיא משמע אדרבה דבהא לא חל הנדר כלל כנתכוין לחיטין והוציא שעורין ע"ש:

ס"א הי' בלבו פת חיטין או פת שעורין והוציא פת סתם. ע' ב"י והד"מ השיג עליו דשעורין הוה כחיטין כמבואר בסרי"ז ולענ"ד פשוט דט"ס בב"י בתחילת הלשון שעורין. וצ"ל שאר מינין וכמו שהוא בסוף לשונו דה"ה בכל המינין ע"ש וכוונתו דל"ד חיטין ושעורין דסתם פת הוה חיטין ושעורין. אלא אפי' הי' בלבו פת ממין אחד משאר ה' מינין. והוציא פת סתם אסור הוא באותו המין. אע"ג דפת סתם לא הוה אלא חיטין ושעורין. מ"מ משמעות הרמב"ם והרא"ש שם דאינו בשביל דסתם פת הוא כן. אלא משום דאין כאן סתירה. דהרי גם הם מיקרי פת. וא"כ הוה"ד בכל המינין שאינו סתירה דהרי מ"מ מיקרי פת. וא"כ גם בכה"ג אסור על פת שחשב בלבו וכ"נ לכאורה לדינא דהרי ספק נדרים להחמיר. ולא כמשמעות ההגה דדווקא בחיטין ושעורין וצ"ע סימן ריא ס"ב אבל שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום. נראה לי מקור חילוק זה משום דהרי עיקר ההיתר דס"ב הוא משום נדרי שגגות והיינו כיון דשכח מה שהתנה שלא יהא נדר הוה כשכח שאכל בסרל"ב דהוה נדר שוגג ונראה ברור דאינו מותר אלא כשברור לו שאם הי' זוכר את התנאי לא הי' נודר אבל אם אפשר שאף אם הי' זכור תנאו הי' מבטלו והי' נודר אין כאן שוגג (וקרוב דזהו טעם הימש"א בס"ב דצריך שיזכור תנאו בתוכ"ד לנדרו משום דחיישינן שמא אינו שוגג גמור) וההיא דס"א במתנה קודם הנדר בשעת הנדר גופא. פשוט דזה הוה מדין מודעא דמתנה דקיי"ל בפח"ה דא"צ להכיר אונסו דגילוי מילתא בעלמא הוא. וה"נ כיון דמגלה דעתו דאינו חפץ בנדר ע"כ דאינו לשם נדר. אלא איזה טעם יש לו לזה ולא חשוב דברים שבלב כיון שגלה דעתו מקודם וכמו מודעא דמתנה. וא"כ כ"ז שייך בנודר בינו לבין עצמו אבל כל שהוא מוכרח לעשות הנדר לחבירו פשוט דלא שייך שוגג בשכח. דהרי הי' מוכרח לנדור ואפי' הי' זכור הי' צריך לנדור. וכן התנה בשעתו גופא נמי לא שייך זה דגילה דעתו. דדווקא במתנה סגי ג"ד, אבל כל שהתנה עם חבירו. זה הוה כמכר דלא מהני ג"ד אלא כל שלא התנה עמו הוה דברים שבלב וכמש"כ התו' בכתובות מ"ז גבי אומדנא דלא שייך אלא במתנה ולא במכר ע"ש. וכדלקמן סרי"ח ס"א בהגה דבנודר לחבירו לא אזלינן בתר אומדנא ע"ש. ולפ"ז נראה ברור דדווקא במתנה עם חבירו שהזקיקו חבירו לנדור אבל בנודר מרצונו לחבירו הוה כנודר לעצמו דמאי נ"מ וכן משמע בש"ס כיון דאמר כל נדר יהא בטל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' כו'. ועש"ך סרי"ח סק"ב בשם המבי"ט וזה כמש"כ ע"ש:

סימן רטו ט"ז סק"ד בשם הרא"מ דבאומר לא הי' כוונתו ליו"ט א"צ אפי' התרה. ונראה דשי' בההיא דפותחין בכבוד שבתות וי"ט היינו דאי"צ אפי' התרה כלל. ובזה יתיישב שי' האיכא מ"ד בר"ן דכ"ו גבי נדר שהותר מקצתו הותר כולו דבהיתר ע"י שאלה והתרה אי"צ משנה והרמב"ן הקשה עליו דהא אייתי שם הא דפותחין בשבתות וי"ט. ונראה דהוא שי' הרא"מ הנ"ל דבאמת גם שם דפותחין בשבתות וי"ט אי"צ התרה כלל. ומיהו שי' כל הפו' אינו כן וכן הרמב"ן לשי' דהביא הרא"ש בפסקיו סו"פ ר"א בשמו דצריך התרה ועמש"כ בזה בס' רכ"ט דאפשר דלדינא אין מחלוקת. ומ"מ מש"כ הט"ז דבאומר הי' בלבי בפירוש חוץ מיו"ט יש לקיים דברי הרא"מ. אפשר דכו"ע מודו בזה ולא הוה כדברים שבלב. דל"ג מנדרי אונסין. דאומר בלבו היום מהני משום דודאי לא ניחא לי' טפי. וה"נ ודאי לא ניחא לי' ביו"ט וצ"ע:

ש"ך סקי"א כ' לענין נדר דאע"ג דחל על יו"ט דאו' בחנוכה ופורים דרבנן עשו חיזוק. ואע"ג דא"כ הוה תק"ח לעבור על ד"ת מ"מ במקום שיש פנים וטעם תקנו גם לעבור וכ"כ התו' בנזיר מ"ג גבי טומאת הכהן לאשתו קטנה. ולענין שבועה כ' כיון דחנוכה ופורים לא הוה אלא דרבנן חיילה עלה שבועה ולכאורה הוא תמוה דמה נדר דחייל אדאו' עשו חזוק בדרבנן לעקור הנדר שלא יחול. שבועה דלא חייל אדאו'. (כ"ש דהו"ל לעשות חזוק בדרבנן שלא יחול השבועה וצע"ג:

ס"ו וי"א דאם נדר מנבילות חל הנדר כו' הקשו ע''ז מסוגי' דמכות כ"ב גבי יש חורש תלם א' וחייב משום שמונה לאוין דמקשה וליחשוב שבועה שלא אחרוש ביו"ט וחול:

ומשני דהאי תנא לי"ל כולל. וא"כ אכתי קשה דליחשוב בנדר בקונם וע"כ דגם נדרים אינו חל על ל"ת. והנה הטו"א כ' בסוגי' דב"ת ד"ה צדקות דנזיר דחשיב שם. היינו תרתי חדא דטומאה. וחדא דבל יחל. דנזיר לוקה גם משום ב"י כדאיתא בריש נדרים. ולפי"ז הא דפריך וליחשוב שבועה ע"כ אינו משום לאו דב"י דהא ודאי אינו לוקה ב'. משום חד לאו. והרי כבר חשיב לי' בנזירות וע"כ דהיינו כר"ד רפ"ג דשבועות דאוכל ולא אוכל שקר וע' כ"מ רפ"א דשבועות דאפשר דאף רבין ל"פ בהא ופריך מלאו דלא תשבעו לשקר אבל מלאו דב"י ליכא לאקשויי מידי ול"ק כלל מנדרים ע"ש:

סימן רטז ס"א קונם פירות האלו עלי אסור בחלופיהן וגדוליהן וכן אסור בגידולי גידוליהן היינו באין זרעו כלה כדמסיק. וצ"ע שהשמיטו את הירו' דמפרש דאינו אסור אלא עד גורן שלישי וביותר מותר ע"ש והביאו את הירושלמי הזה התו' בפסחים דל"ד ד"ה ג"ג ע"ש וצע"ג:

שם אבל חילופי חילופיהן מותר וכן גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה מותר. הר"ן הוציא זה דבדמ"ז מסיק דחילופי חילופיהן מותר. והגרע"א הקשה ע"ז דמאי ראי' מהתם באוסר על חבירו. דכ' שם בעצמו דאינו אלא אם החליפם הוא עצמו משום גזירה. אבל באוסר על נפשו ה"ה אסורים מן הדין ע"ש. ובאמת יותר קשה מש"כ שם הר"ן דגידולין בדבר שזרעו כלה הוא משום שהוא כחליפין. ובש"ס דמ"ז משמע דבעי אי חליפין הוא כגדולין ומשמע דבגידולין פשי' דאסור. וכה"ג הקשה הראב"ד על הרמב"ם ע"ש. והנה לדינא לכאו' פשוט דהרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו גם גבי אחר לא כ' כלל דווקא אם החליף בעצמו. ועוד דהא אסר גם בגידולין דאינו עושה הוא וא"כ משמע דגם לחבירו אסור בכל גוונא והוא מדינא וא"כ תו שפיר נילף מהתם גם לגבי עצמו. אבל באמת כבר תמה הר"ן בדמ"ז על הרמב"ם שפסק הבעיא להחמיר דהא הוה ספיקא בדרבנן. ונראה דשי' הרמב"ם בפירוש הסוגיא דדמ"ז כשי' הריטב"א שעל הרי"ף הלכות נדרים ע"ש בארוכה מש"כ במשנה ובעיא דרמי ב"ח בעיא בדאו'. דכך הוא דין נדר ולא משום דדעת הנודר כן דזה לא שייך אלא גבי עצמו. אלא דעיקר דין נדר כן. וע"ש מה שחילק בין שאר א"ה לנדר. וא"כ אין ללמוד גם לענין חלופי חליפין מדין א"ה. ובאמת לשי' כ' בהדיא גבי עצמו דאסור גידולי גידולין וה"ה חילופי חילופיהן ע"ש. וה"נ לגבי חברי' לפ"מ שפסק להחמיר ודברי המחבר צע"ג:

שם בהגה וכן אם אמר פירות של פלוני או מקום פלוני כ"כ זה המחבר בעצמו בסי"א דיין של פלוני הוה כיין זה לאסור בטעם וחומץ דהוה כגידולין וחליפין ע"ש:

ס"ב וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני כו' משמע דהוא ממש כדלעיל וכ"כ הש"ך והפ"ת הביא דהגאון אין בטל ברוב ותי' משום דבר שיש לו מתירים וא"כ על אחר לא מיקרי יש לו מתירים כמש"כ המהרי"ט ושרי. ולפענ"ד הנה בדבר שאין זרעו כלה פסק הרמב"ם דאסור בכל האיסורים. כמבואר בסרצ"ד סכ"ב וסרצ"ו סי"ח וע"ש בהגר"א. ובדבר שזרעו כלה פסק להיתר בשאר איסורים משום זוז"ג. כמבואר בסרצ"ד סי"ב ועמשכ"ש. והיינו שהקשה הרמב"ם דהו"ל להתיר הכא היינו בזרעו כלה ומשום זוז"ג והוא קושי' הראב"ד וע"ז תירץ משום יל"מ וכעין שכ' הב"י דל"מ זוז"ג בדיל"מ וזה עומק כוונת הרמב"ם. אמנם כ"ז לא כ' הרמב"ם אלא לעצמו דהוא ודאי אסור ואפי' ננקוט בעיא דרב"ח לקולא ונתיר לאחר. והוצרך בזה לטעם זה. אבל לפ"מ שפסקו גם גבי אחר דאסור ואפי' בחילופין וע' ריטב"א משום דכך הוא הדין לענין נדרים דכ"ז הוה כגוף