חבל יוסף (חדרי דעה) קצח

הא דהביא הא' דירושלמי ולא אייתי דרשא דש"ס דילן דהא דהוא איסורא לנדור כבר כ' המחבר בס"א והכא הביא דנענש תיכף שאיחר, ואע"ג דלפי הש"ס אין ראיה דדרשינן להך דרשא ג"כ. נראה לי ראיה ברורה מריש ר"ה דמסיק דהאי והי' בך חטא דרשינן ולא באשתך חטא. סד"א כיון דקיי"ל דבעון נדרים אשתו מתה. בעון בל תאחר נמי מתה קמ"ל. וא"כ ש"מ דהא בו גופי' יש עליו עונש אם איחר. ומשמע דתרתי דרשינן דאחר נדרים (כפי הקרי). דהיינו תיכף לנדרו מתבקרת לעיונא וכשאיחר הוא לעונש ודוק:

ס"ו או יתרשל מקיום מ"ע. עט"ז סק"ה מה שביאר בלשון הטור (כצ"ל בט"ז בטור קרי לה מצוה דגופא) דממון יצרו מתגבר עליו והוא חילוק דחוק ובלא שום מקור וטעם. אבל כל לשון הטור הוא מדברי הרא"ש פ"ק ס"ח. והלשון שם דגופא הוא מיחייב בי' ולא כמש"כ בטור דגופא הוא ומיחייב בו. דיש לטעות לפרש דהוה תרתי מילי. ויש חילוק בין גופא או ממונא. אלא הוא דבר אחד. והחילוק אי היא מצוה בעלמא או מצוה חיובית וז"ב. וא"כ גם בצדקה שהיא חיובית עליו לשעתו ויש חשש התרשלות ודאי ג"כ רשאי לנדור. (ויש להשוות בזה גם דברי הרשב"א בחידושיו שכ' בהדיא דגם בצדקה מצוה לנדור הביאו הרש"א בגליון די"ל דכוונתו ג"כ בכה"ג דהוה חובה) ויש להסתפק לענ"ד כשנדר על מ"ע חיובית. אם יש היתר לנדרו. דאע"ג דבצדקה מבואר בסרכ"ח סמ"ב דיכול להתיר. אפשר דזה אינו במצוה חיובית כנ"ל. אבל בעשה חיובית הוה כנודר מדבר איסור דמבואר שם בסט"ו דאין לו היתר ומיהו נראה ראי' דיש היתר דהא חנניא יליף היתר נדרים בסופ"ק דחגיגה מנשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והרי אין נשבעין אלא למצוה חיובית כנ"ל ואפ"ה למד משם דמתירין. וע' בש"ס דדחי דילמא כדר"ג דנשבעין לקיים את המצות. והיינו דלפ"ז ואקיימה היינו כדי לקיים כו' ומ"מ חנניא ודאי ג"כ אמצוה קאי ע"ש:

סימן רד ס"ג אמר ואני כמותך בתוך כ"ד כו' הגר"א כ' בשם הר"ן דבתוכ"ד אי"צ כמותך והיכי דאמר כמותך אי"צ תוכ"ד. וכבר הקשה כן המל"מ על הרמב"ם ומביא ראי' מנזיר דהריני כזה ה"ז נזיר כשנזיר עובר לפניו. ולענ"ד נזיר שאני כמו שהוכיחו האחרונים בכ"ד דנזיר נתפס קדושה אגברא ועש"ך סוס"י הסמוך וכן בנדרים כשאומר על החפץ כזה ודאי נתפס גם השני באיסור וכדמסיק שם הרמב"ם בפירוש ע"ש. אבל כשאדם נדר מדבר ואמר אחר ואני כמותך לא שייך כלל בזה כמותך בשביל מה שנדר על החפץ. אלא דבתוכ"ד דואני לחודי' נמי מהני. אנו מתקנין הלשון דהככר ה"ה עלי כמו שהוא עליך. ושפיר הוה התפסה. וא"כ ע"כ צריך גם זה דווקא בתוב"ד. ואע"ג דבתוכ"ד ודאי דגם ואני לחוד נמי מהני. וכמפורש שם ברמב"ם. נראה דנקט כאן כמותך משום דהרמב"ם נחית כאן לפרש דיש בזה חילוק בין נדרים לשבועה דבשבועה ליכא דין התפסה ע"ש. וע' ברמב"ם פ"ב משבועות דמוכח בדבריו דהתפסה בחפץ אע"ג דליכא בשבועה למלקות. מ"מ לאיסורא איתא גם בשבועה והתפסה בגברא אין אפילו איסור בשבועה. וכ"כ הב"י בשי' בסרל"ט ע"ש. (והוא היפוך שי' הר"ן דמחמיר טפי בשבועה בהתפסה דגברא. ומ"מ נראה דאין זה סברות הפוכות. דהר"ן סבירא לי' דבגברא שייך התפסה גם בשבועה מדאו'. והרמב"ם לא ס"ל הא סברא אלא דבגברא לא שייך כלל התפסה. ומשו"ה ס"ל דבככרות דאיתא בנדרים אסור מדרבנן גם בשבועה. אבל בגברא דלא שייך כלל התפסה אין שם אפילו איסור ודוק) וא"כ נראה דאע"ג דגבי נדרים מתקנים לשון כמותך דהוה התפסה בככרות. בשבועות, לאיסורא דרבנן לא מתקנים כלל הלשון. ואין כאן אפי' איסורא דרבנן אבל ואני סתמא גם בלא תיקון משמע שפיר על החפץ. וא"כ אסור גם בשבועה לאיסורא מיהו. ומשום הכי כ' כאן ואני כמותך דליתא כלל בשבועה אפי' לאיסורא. ע"ש ברמב"ם כי ז"ב בכוונתו והמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם. ולהשמיענו דכמותך אינו מגרע. וכמש"כ:

סימן רה ס"א כבשר חזיר ע' מל"מ פ"א ה"ז דאם אמר אסור כבשר חזיר. כיון דאיסור הוה נדר כבר נאסר משום נדר. ומש"א כבשר חזיר אינו מגרע. ובדברי הש"ך סק"ז לא משמע כן קצת וע' מש"כ בסוס"י רל"ז. ונראה דאם באמת לא הוה כוונתו ללשון איסור נדר שהוא בתורה אלא שיהי' אסור כחזיר אפשר דכו"ע מודו וכדברי הש"ך שם בועוד י"ל וצ"ע:

שם ומחמירין עליו שאינו די בחרטה הגר"א הקשה מסר"ח דסגי בחרטה., ובודאי שאין הקושיא על שינוי עצם הדין. דהא אין טעם הגזירות בזה שוות כלל. דהכא דווקא באשתו ובשביל שרגיל לאוסרה כשי' הרא"ש. והתם הוא בשביל שאמר בלשון משונה. ובפירש בפירוש לשם ע"ז אי"צ אפילו היתר. אלא דקושייתו דהפירוש בלשון המשנה פותחין לו פתח ממ"א שינו את פירושו והקושי' גם על הרא"ש גופי' דהתם גם הוא מודה דסגי בחרטה. אבל לכאורה הוא נכון דהתם יש לפרש דקאי על ר"מ דהוא אמר עונשין ומחמירין וא"ל רבנן דסגי החומרא זו דצריך לפתוח דווקא ממ"א. ולא מתירין לו בשביל שאינו נדר. והוא טעם על דבריהם. אבל הכא הרי הוה סגי בלשון פותחין לו דאשמעינן דצריך היתר דווקא. ולמ"ל לשון ממ"א. וע"כ דהפירוש דלא סגי בחרטה אלא בפתח דווקא ופשוט:

סימן רו ס"א שאני אוכל לך לבד כו' הקשה הגר"א דהא בברייתא תני דאסור. וכ' דאין לומר דבברייתא ס"ל דידים שאין מוכיחות הווין ידים. דהא בברייתא נמי תני לך דדייק מינה שמואל דלא הוה ידים ע"ש. ובאמת לפי הסוגיא משמע בהדיא דשמואל מוקי ברייתא כמ"ד הווין ידים וכ"ה בהדיא בהר"ן ד"ה אלא ה"ק ע"ש. ומה שהקשה דהא ברייתא נמי תני לך. משמעות הר"ן שם ד"ה א"ר דדווקא במתני' דתני חד אסור. אי ס"ל דהוה ידים הו"ל למתני מודרני ממך שאני אוכל והוה מפרשינן לי' בחד מילתא וכיון דבלא לך לא הוה עדיין מוכיח וכמש"כ שם הר"ן והוה שמעינן לי' דהוה ידים. וע"כ מדתני לך ש"מ דלא הוה ידים אבל שאני אוכל לחוד בלא מודרני ובלא לך. זה ודאי אפילו יד לא הוה כלל. וא"כ בברייתא דתני תרתי ע"כ הוצרך לשנות בדאמר לך. דאי ל"ה אפילו ידים שאינן מוכיחות לא הוה. ואפילו באמר לך לא מתסר אלא למ"ד דהוה ידים. אבל לדידן דלא הוי ידים לא מיתסר כלל וא"ש:

ס"ד כנדבת כשירים עלי או כו' ע' הגר"א ולכאורה דשי' הרמב"ם כשי' הר"ן והרא"ש דקרבן ממש קאמר וכשבהמה מונחת לפניו וצ"ע ס"ה וימש"א דנדר שאמר בלשון שבועה כו' מהני מדין ידות ער"ן ריש מכילתין דנדר שאמר בלשון שבועה כיון דפיו ולבו שוין לאסור נדר על עצמו כו' כ"נ להגי' דמוכח דזה הוה יד לנדר ונ"מ לענין ד"מ וכמה מילי שחלוק נדר מדין שבועה ודו"ק:

סימן רח ס"א ואם רוב אנשי המקום קוראים לשל קדשים מליח אינו נאמן. דעת הפרישה דהיינו דווקא בע"ה והש"ך סק"ה כ' דפשט הפו' לא משמע כן. והנה לפי שי' התו' רפ"ג דב"ק דהא דקיי"ל גבי כדא וחביתא דאין הולכין בממון אחר הרוב הטעם משום דיכול לומר קים לי שאני מן המיעוט ע"ש. א"כ הא גבי איסורא נמי קיי"ל דנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שהדם יוצא ממנו. אף דודאי דרוב דם המקור הוא דם נדות. מ"מ נאמנת לומר שהיא מן המיעוט. וה"נ למה לא מהימן לומר שהוא מן המיעוט. ועוד דהא קיי"ל בסר"י דנאמן לומר שטעה ולא נתכוין לזה ולמה לא יהא נאמן לומר שהוא מן המיעוט במגו שטעה וע"כ כדברי הפרישה:

ש"ד סק"ב דדעת המחבר דהכא גם הרמב"ם מודה כו'. לכאו' מפורש הוא כן ברמב"ם ברי"פ שם דכ' דיי"נ לעכו"ם מותר סתם ע"ש:

סקי"ד להתיר דבר שנשבע עליו בנדוי וחרם כו' בסרכ"ח סי"ז כ' דיש להסתפק אם יכולין לקבל איסור זה כלל ע"ש שהארכתי בזה. וע' מש"כ בסשל"ד בישוב קושי' הש"ך בס"ד:

סימן רי ט"ז סק"ג גם במרדכי בשם ראבי"ה כ"כ הביאו הב"י אלא שכ' עליו ואין פשט הגמרא משמע כן ותימה