חבל יוסף (חדרי דעה) קצז

מטבילין בו. מ"ט דאתו מהכשרא דמקוה. דהא אדר"ל כ' דלי"ל דמיירי ברביעית דמקוה כדאיירי ר"פ בסוף שמעתא דהא בטלו רביעית דמקוה. ולכאו' א"כ היכי איירי בה ר"פ וע"כ דר"פ קאי בכה"ג ובהא לא בטלו. ובעי רביעית. ודר"ל לא ניחא להו לפרש ג"כ בזה שהוא ג"כ בסמוך לגדולה כהראב"ד. דשי' התו' בפירושא דר"פ דכל שסמוך למקוה בשפה"נ מהני אפי' נטל סאה ונתן סאה בה גופה כמקוה עצמה. ומה שפי' שם הראב"ד דר"ל קאי שנטל ונתן לתוך המקוה הקטנה של הרביעית. ובזה ל"מ נטל סאה ור"פ קאי שעשה זה בתוך המקוה גדולה ואח"כ קדח זו הקטנה. יעוין שם היטב בדברי הראב"ד ד"ה הנה וסוף דיבור הקודם כי קצרתי. אבל התו' לא ניחא להו הכי. חדא דזה פשיטא כיון דהמקוה כשירה פשי' דהרביעית הסמוכה לה כשר. ועוד דכיון דמעורב בכשפה"נ פשי' דכשר בכ"ג ולא שייך לחלק כלל [וכ"ש לשי' הראב"ד דפי' שם בשאוב ודאי קשה דהא כולה שאובה נטהרת בהשקה כמבואר בסנ"ה] ע"כ הוה צריכי לפרש דר"ל ברביעית בפ"ע וזה ל"מ השתא. וגם מדברי רש"י נראה לי כן בדר"פ ומה שפירש דשנתמעטו המים ואינן מעורבין עם מי המקוה כוונתו הוא דאין מעורבין לגמרי והיינו דאם הם מעורבין לגמרי פשיטא ועוד דבכה"ג ודאי ל"ב שיהי' אפי' רביעית דה"ה כעיקר המקוה לגמרי וכ"ה בדברי הראב"ד שם בהדיא (ודברי הש"ך שייכים כאן ולא בסנ"ט באינה יכולה להעמיד עצמה כמו בדפוס] אלא שאינן מעורבין ואינן אלא מחוברין בכשפה"נ ודוק:

סס"ג מטבילו דרך פיו כו' ומעלהו דרך שוליו חסרון הניכר כאן שחסר מלשון התוספתא והופכו ומטבילו והופכו ומעלהו כו' דאי ל"ה ל"מ טבילה לכלי דרך פיו כמבואר בסר"ב ס"ו דאין המים נכנסין לתוכו כשאינו מהפכו וכן ניכר מהלשון דאי ל"ה ממילא כשמעלהו הוא דרך שוליו ודוק:

סס"ו מקוה שמימי' מתפשטין ואינו יכול להתכסות נותן בה אבנים כו' אבל לא כלים. בש"ך האריך לתמוה כיון דהשתא נמי מקוה כשירה מאי שייך בזה מהוה ע"י דבר המ"ט. ולולי ד"ק נראה פשוט להיפוך דכיון דע"י הכלי שמ"ט באו המים מצד זה לצד זה. הוה כנתזו ע"י אדם בכוונה דלכו"ע פסול לעיל סט"ו. וה"נ נתזו ע"י כלי המ"ט. והוליכן ע"ג קרקע דכשר היינו שנמשכו והלכו אח"כ ע"ג קרקע מעצמן. ולא ע"י האדם. וכן כ' הש"ך בעצמו לעיל ס"ק קכ"ג גבי מנענע בידו בתוך המקוה כדי שיעשה גל. דאינו כשר אלא דבמקום תלישת הגל לא הי' שם יד האדם, אבל הי' שם יד האדם חשוב מהוה ע"י דבר המ"ט. והכא שכל המים באים ע"י הכלים. הוה הכל מהוה ע"י מ"ט. ואי משום דבתחילה הי' נמי מקוה כשירה. מ"מ השתא הא נסתלקו המים ממקום שהי' אצל דופן החיצון ובאו כאן ע"י דבר המ"ט. והרי פי' הרא"ש דנוטפין שעשאן זוחלין דהיינו שנתקבצו מים למקום אחד והוליכן למקום אחר דאסור ע"י דבר המ"ט. וה"נ ממש דכוותה ודוק:

ס"ע ספק מהמכתשת למקוה פסול שהפסול מוכיח. התו' הוכיחו מזה דכולו שאוב דאו'. ולשי' הרמב"ם כ' הכ"מ דלא מטבילין בספק שאובין אלא כשיש מקוה כשירה וספק אם נפסלה. אבל בספק בעיקר המקוה לא. והש"ך השיג ע"ז דסוף סוף ספיקא דרבנן הוא. ולענ"ד יש ראי' לדברי הכ"מ דהא הרא"ש בב"ק הקשה מהא דתנן מקוה שיש בה מים שאובין שלשה גומות לוג לוג. ובאו לה מים כשירים אם ידוע שנפלו מ"ס מ"כ קודם שהגיע לגומא ג' כשר הא מספק פסול. ודעתו להוכיח מזה דכולו שאוב מן התורה ובאמת לא הבנתי דמאי שייך לשם כולו שאוב דהא התם השתא כל המקוה ודאי כשירה והספק בג"ל ואולי כוונתו לשי' ר"ת שהביא שם דג"ל הלמ"מ ע"ש. וכה"ג יש להקשות מהא דפ"ב מים שאובין ומ"ג שנתערבו כו' היו מקלחים אם ידוע שירדו מ"ס מ"כ קודם שירדו ג"ל כו'. ע"כ נראה דאע"ג דהוה סד"ר מ"מ הא הטובל יש לו חזקת טומאה. ודאי דלכתחילה לא יטבול. וכההיא דסע"ג ב' מקוואות חסירין שנפל ג"ל לא' מהן. וא"י לאיזה נפל. ונתמלאו בגשמים לא יטבול בא' מהן. ועש"ך שם דטבל בדיעבד כשר. וכוונתו עפ"י דברי הר"ש דאע"ג דבתוס' תני רי"א לא יטבול ואם טבל ועשה טהרות טהורות. משמע דווקא דכבר עשה טהרות היינו ר"י לשי' במ"ב דמטמא בחזקת טומאה. אפי' בטומאה קלה דרבנן. וה"נ בספק זה דשאובין. אבל לת"ק שם טהור לגמרי. בדיעבד. מ"מ ודאי דזה דווקא בדיעבד כשכבר טבל. אבל לכתחילה ודאי לא יטבול. כמבואר בהדיא בסס"ח. אבל כל הני דאיכא על המקוה חזקת טהרה כבר הוחזקה המקוה בכשרות ויכול לטבול שם אפי' לכתחילה. אע"ג דאיכא עליו חזקת טומאה. דכבר הוחזקה המקוה בטהרה ודאית. אבל היכי דליכא חזקת כשרות במקוה כגון ההיא דמכתשת והני שהבאתי דעכשיו יורדין לה השאובין והמג"ש ודאי דלכתחילה לא יטבול ונכון. וע' נדה (ד"ז) לא תימא בהוכחות שנו כגון ב' שבילין דההיא אפי' בחולין גרידא טמא וע"ש בתו' ובחי' פרשתי עפ"י תוס' הרא"ש דהיינו דספק זה חמור דזימנין דמטמא בחולין. וא"כ י"ל דהיינו נמי פירוש שהפסול מוכיח שבכאן דהיינו דאיכא פסול לפנינו וכן בהני שהבאתי ודוק:

סימן רב ס"ב בהגה שחרורית הדבוק שבחוץ הוה כדופן וא"א כבר כתבתי ברסקצ"ח דדברי המחבר נראה שחולק ע"ז דאל"ה כיון דאינו מקפיד נימא ג"כ דאפי' רובו הוה כדופן הכלי. ובאמת נראה כן מס"ד דידות הכלים שאינן ראוין לתשמיש חוצצין. ומסתמא ג"כ מהודקין שפיר ואי דכל המדובק לכלי בטל לגבי הכלי. א"כ ה"נ להוי כבית הסתרים שבכלים בס"ט דאינו חוצץ. אפי' עתיד לקצוץ. וע"כ כיון דאינו מגוף הכלי לא שייך שיבטל לגבי' וא"כ ה"נ לא עדיף משאר רובו שאינו מקפיד דחוצץ וכן הסר"א כ' שאין להקל. ופשוט דבמקפיד לפעמים להסירו. דהוה חציצה אפי' במעוטו כמבואר בפקצ"ח וצ"ע:

ש"ך סק"ז העתיק דברי המחבר בסר"א ס"ט. ולא ידעתי למה לא העתיק כמבואר שם דדווקא בפיו למעלה ועמשכ"ש:

ס"ח כלי שפיו צר (ובהגה יותר משפה"נ) צריך להשהותו עד שיתמלא כו' עש"ך וט"ז ונראה מדבריהם שהוגה לשון זה עפ"י הגהתם ולולי שאיני כדאי לכאור' אדרבה צריך להגיה והוא כשפה"נ ופירושו דבפחות משפה"נ כיון דאין המים שבתוך הכלי ראוי להתחבר להמקוה דאין חיבור בפחות משה"נ ואפי' לשי' הסוברים לעיל סר"א סנ"ג דבשאיבה סגי בהשקה כשערה היינו בשאיבה דרבנן אבל במים שבכלי דהוה דאוריי' ודאי צריך דווקא שפה"נ. ושיעור זה ג"כ הוא מן התורה כדתנן בפ"ו. וכיון שמן התורה אינו ראוי להתחבר. נראה פשוט דהא דמהני בה טבילה הוא משום דבכה"ג חשוב כסתום לגמרי והוה ככדור וקמיע בפ"י מ"ב דאי"צ כלל ביאת מים לתוכן. וזה כוונת הש"ס בחגיגה מגו דסלקא לה טבילה לכולה גופא דמנא. פירוש דחשוב הכל כגוף אחד. וכ"נ מפירש"י דכטומאתו כך טהרתו. וא"כ בזה ל"ב כלל שיכנסו בה מים וצע"ג:

הלכות נדרים סימן רג ס"א הנודר כו' נקרא רשע ונקרא חוטא בט"ז ביאר דכשיש לו פתח ואינו מתיר הוא רשע וכשעדין אין לו פתח אינו אלא חוטא (ולדידן היינו שאין לו חרטה דמעיקרא עי' בס' רכ"ח) ומיהו קושיא זו קשה ג"כ בש"ס (דע"ז) דאייתי ברייתא דר"ד דנקרא חוטא ולא אייתי מתני' דכנדרי רשעים דאייתי בדכ"ב ואין שם שום רמז לדברי הט"ז וכ"כ הק"נ בפ"ק ס"ח שדבריו דחוקין. ומש"כ הוא דנודר מתוך הרוגז הוא רשע זה ודאי קשה בגוף הסוגי' (ד"ט) דא"כ מנ"ל דמתני' ר"מ דילמא מתוך הרוגז שאני. אלא. משום דבסיפא משמע. דאינו רשאי אלא בנדבה וכל שאינו דרך נדבה הוא רשע וכן קאמר בהדיא בדכ"ב דכל הנודר הוא רשע. וכפי משמעות הסוגי' דדע"ז נראה דהחילוק הוא כן דכשכבר שאל עליו כדהתם זה הוא חוטא וכן כשכבר קיימו. והא דשמואל כשעדיין לא קיימו יש עליו שם רשע ונכון. וע' סנהדרין נ"ז אר"ל כל המגביה ידו על חבירו נקרא רשע כו' זעירי אמר ר"ח נקרא חוטא ע"ש וצ"ע:

ס"ב איחר נדרו פנקסו נפתחת עט"ז ונראה דכשאיחר היינו לעונשו לאלתר, והוא מהירושלמי ול"ד לדרשא דהש"ס דדרש דתיכף כשנדר פנקסו מתבקרת דהתם לעיוני בעלמא ובזה יתיישב