חבל יוסף (חדרי דעה) קצה

מבריך. ומטהרת. ברבי' והמשכה. ולכאורה צ"ע דהא לא קיי"ל כשמואל דנהרא מכיפי' מיבריך. אבל באמת הכא בשאובין הנמשכין. בודאי דגם לשמואל גופא ליתא דלא שייך אלא בגשמים כמש"כ הפו' דהתהום עולה כנגדו. אלא דכוונת הרא"ש כעין דשמואל. והיינו דהכא שהמים הולכים בתוך גידי המעיין עצמו ודאי כל השאובין מתבטלים בתוך מי המעיין. ובזה ודאי כו"ע מודו וליכא פלוגתא אדשמואל. ובזה א"ש דמשמע דלא הוצרך בזה שיעור המשכה שהוא ג"ט דכל שהולך דרך הקרקע גופא זה ודאי המשכה גמורה ועדיף טפי וע' בב"י בשם התה"ד ודוק:

ש''ך סקק"ד ול"נ דזחילה שאני כיון שאינו אלא טיפין טיפין כו' דברים אלו לא זכיתי להבין שום פירוש ועיקר הקושי' כבר הביא בסקע"ו וע' משכ"ש:

סמ"ט אם ממשיך ממעיין או מקוה אפי' ע"י דבר המקבל טומאה כשר ויש מי שאינו מחלק בכך. נראה דזה ודאי כו"ע מודו דאם היו המים באים ע"י דבר המ"ט ונתחברו למקוה ע"י דבר אחר. פשיטא דל"ג ממים שאובים המחוברים כשפה"נ למקוה דכשר. אלא דשי' הרשב"א [שהוא האינו מחלק בזה]. דס"ל כיון דהחיבור גופה ע"ו דהמ"ט. א"כ זה גופא מיקרי מהוה ע"י דבר המ"ט דגזיה"כ שלא יהוה ע"י דהמ"ט. ושי' הרא"ש דמכשיר מבואר גבי נוטפין שנעשו זוחלין דביאר שם. שי' כיון דעיקר המקוה הוא בכשרות לא איכפת לן במה שמרבה עוד מים ע"י דבר המ"ט ויתבאר בסמוך ומיהו אפי' בממשיך ממעיין מ"מ כיון שהעבירו ע"ג דבר המ"ט אינו אלא כמקוה כמבואר בסי"ב ועש"ך שם:

ס"נ מקוה של מי גשמים שנפרץ כו' אם ישאר מ"ס כו' ואם לאו פסול. ע' ביאורי הגר"א דאע"ג דהרא"ש סתר פירושו של הר"ש דין זה מסברא. ולענ"ד לאו כללא הוא ויש לחלק בדבר ותחילה נבאר דברי הרא"ש בזה שהם עיון עמוק. וראיתי ממחברי זמנינו ששגו בדבריו. הנה תחילה כ' דאפי' אם ישאר מ"ס מ"מ השתא מיהו הוא טובל במים העליונים שהם זוחלין ואח"כ כ' והנכון לפרש שלא ישאר מ"ס. והשתא ניחא טעמא דר"י דאסור לסתום בדבר המ"ט. משום דשיעור הכשר מקוה נעשה ע"י דבר המ"ט. אבל אם ישאר מ"ס ואינו סותם אלא כדי להרבות מים. לא מיקרי הוייתו ע"י דבר המ"ט. ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ"ס לכו"ע מותר לטבול אף שיהי' זוחל מלמעלה כו' וראיתי לאחד מן המחברים שכ' דאם נסדק אחד מכותלי המקוה. יצא מאשבורן כו' עכ"ל. ופי' דבריו דבתחילה סבר דהמים התחתונים שלמטה מן הסדק ודאי אין בהם שום פסול אלא שהמים העליונים י"ל דנעשו זוחלים אף שיש למטה מ"ס מ"מ כיון דלמעלה הוא זוחל וטובל בהם הוא פסול. אבל אח"כ כ' דלא ניחא לי' זה דבשלמא על הזחילה שפיר י"ל דמה שלמעלה שהוא זוחל הוא פסול ולא מהני מה שמחוברים למים התחתונים שהם באשבורן דפשוט דמים זוחלין הרי הם מים כשירים וכשיעמיד זחילתן יתכשרו ולא שייך חיבור אלא בתורת השקה דנתחברו הפסולים. ונזרעו בהכשירים ונעשים אחד. אבל זחילה כיון דגם התחתונים כשיזחלו יפסלו לטבול בהם. מה שייך זריעה בזה. ושפיר י"ל דהם פסולים. אבל מה דאוסר ר"י לסתום בדבר המ"ט זה ודאי קשה כיון דעיקר המקוה הוא כשר ויתחבר אלי' מים שיש בהם פסול שהם ע"י המ"ט. ודאי דל"ג משאובין שנתחברו למקוה דכשר. ומה שמרבה ע"י דבר המ"ט ודאי לא איכפת לן והרא"ש לשי' בסעיף הקודם. ומסיק דע"כ איירי שלא ישאר מ"ס וא"ש טעמא דר"י דעיקר המקוה ע"י דהמ"ט. ולפי"ז כיון דלא איירי אלא שלא ישאר. כ' דלהך פירושא גם בפסול הזחילה גופא י"ל דכל שישאר מ"ס לא מיקרי כלל זוחלין. ואף המים העליונים שזוחלין לא מיקרי עליהם שם זחילה כלל וכשירים הם ג"כ. ואח"כ כ' וראיתי אחד מהמחברים שכ' שאם נסדק אחד מכותלי המקוה יצא מאשבורן פירוש דזה הוא הרשב"א והמרדכי דס"ל דגם המים התחתונים נפסלו לגמרי אף שיש בהם מ"ס בלא המים העליונים הזוחלין מ"מ כל שזוחל מלמעלה כל המים נקראו זוחלין כמו שהביא הב"י ובזה כבר נדחה מה שהוכיח מר"י דז"א אלא לפי שי' דהתחתונים לא נפסלו. אבל לפי שי' זו דהתחתונים ג"כ נפסלו א"כ ודאי עיקר המקוה נעשה ע"י דבר המקבל טומאה. ואח"כ חזר להקשות על עיקר פירוש הר"ש מדיקדוק לשון המשנה. וגם לפי פירוש הר"ש דלא איירי אלא במונע שלא יזחלו לא מסתבר לי' טעמא דר"י שיהי' קרוי מהוה ע"י דבר המ"ט. וגם הקשה מהא דחרדלית של גשמים. דפליגי ב"ש וב"ה ומודים דגודר בכלים טמאים. הרי דזה לא מיקרי מהוה ע"י המ"ט. עוד דקדק ממשנה זו על עיקר דין דזחילה דהא גודר בכלים א"א להדק הכלים דלא יצאו המים מביניהם כו'. ובזה צריך להבין כוונתו ז"ל דמה דעתו בזה. דהתם ודאי הרי במשך זמן יצאו כל המים ולא נשאר ודאי אפי' מ"ס. ונראה מדבריו שם ממה שדקדק מהתו"כ דס"ל דאינו פוסל אלא בזחילה גמורה כדרך זחילת המעיין אבל בנקבים וסדקים בעלמא לא. עוד מסיק דדווקא דומיא דמעיין גם בהא כשלא נשאר מ"ס ודקדק זה ממתני' דבור מלא שאובין שהאמה נכנסת לו כו' דאיירי ע"כ במ"ג. וכשיצא כמלואו ועוד. כשר. והתם הוא זחילה גמורה כדרך מעיין. אלא שישאר מ"ס ואף שהוא זוחל מלמעלה כשר. והם שני קולות בדין זחילה וז"ב בכוונתו לענ"ד:

והנה בפלוגתא דחרדלית של גשמים כ' הר"ש דודאי לא פליגי ב"ש אהא דמעיין בזוחלין ונוטפין באשבורן. ע"כ כתב דאיירי בשיש בסמוך להחרדלית פרסות חמור. שיש בהם מים באשבורן. ומחובר לחרדלית בכשפוהנ"ו ע"ש. ונראה פירוש דבריו דאף דלדידן קיי"ל דאין הזוחלין מערבין כמבואר בס"ס [ומיהו ז"א אלא לשון הרמב"ם שם אבל פי' הר"ש סופ"ח דטהרות נראה שהוא משום קטפרס] מ"מ בהא פליגי ב"ש וס"ל כיון דמים כשירים הם שפיר מערבין. אבל להתיר זוחלין לטבילה ודאי לא יפלוגו הרי דגם הר"ש גופא שהוא מקור פירוש זה ס"ל דהמים שבאשבורן שיש זוחלין עליהם לא נפסלו ודלא כהרשב"א. וא"כ כיון דשי' דהמים התחתונים לא נפסלו. ע"כ צ"ל דגם הוא מפרש המשנה כשלא ישאר מ"ס וכהוכחת הרא"ש הנ"ל. ולולי שאיני כדאי יש לדקדק ראי' נכונה גם להקולא השני' שכ' הרא"ש דכל שלא נפרץ לגמרי שיהי' זוחל בכדרך זחילת מעיין לא מיפסל מפלוגתא דימים בפ"ה דס"ל לר"מ דכל הימים כמקוה ור"י ס"ל דיה"ג כמקוה ור' אסי פליג דכל הימים מטהרים בזוחלין ופי' הר"ש דטעמא משום דדרכו בזחילה דכל הנחלים הולכים אל הים והנה ר"מ ור"י דפליגי בודאי לא דס"ל דאסור לטבול כלל בים דבהדיא משמע בתוספתא פ"ו גבי פלוגתא דמקוואות הגוים דבים טובלין לכו"ע ע"ש. וע"כ דהיינו טעמייהו דס"ל דזה לא מיקרי זחילה כיון דאינה זחילה כדרך מעיין. וע"ד החידוד הי' אפשר לפרש בפלוגתא דר' יודא ור"י בהא דנוטפין שעשאן זוחלין הנ"ל דר"י סבר דאפי' זב וזבה סומך ור"י פליג דכל דבר המ"ט אין מזחילין. ובסמוך יתבאר בשם הר"ש והרא"ש בפלוגתיי'. ובזה י"ל דאזלי לשי' דאיירי דאינה זחילה גמורה כדרך המעיין אלא דיש לחוש שלא יצאו עד שלא ישארו מ"ס ור"י לשי' דס"ל דזה לא מיקרי זחילה וא"כ אינו אלא גורם שלא יפסול לא מיקרי כלל מהוה ע"י דבר המ"ט ור"י לשי' דס"ל דזה מיקרי זחילה וא"כ השתא הוא שמכשירו ומשו"ה ס"ל דזה קרי מהוה ע"י המ"ט ועכ"פ שי' הרא"ש נראה ברור דע"י סדק בעלמא כל שאינו שוטף כדרך מעיין לאו זחילה הוא ודוק:

שם ויש מי שמתיר לסתום בדבר המקבל טומאה כבר הבאתי דברי הרא"ש שכ' דזה לא מיקרי מהוה כיון דאינו אלא מונע שלא יצאו והביא ראי' מגודר בכלים טמאים וגם הר"ש כ' בטעמא דר"י דאיהו נמי לא פליג במהוה. אלא דס"ל דזה לא מיקרי מהוה. ולכאורה יש להקשות מסוכה (כ"א) דס"ל לר"י גופא אליבא דחד מ"ד דאסור לסמוך את הסכך בדבר המ"ט. מפני שמעמידה בדבר המ"ט. וע"כ דהיינו דכמו דילפינן דאסור לסכך בדבר המ"ט ה"נ אסור להעמיד וגם להרא"ש לפי הפירוש שכ' שם מעצמו כ' בטעמא דר"י דמה שסומך את המקל לא חשוב מהוה. וקשה מהכא דאסר לסמוך ונראה דיש חילוק גדול בדבר דהכא לא מצינו דאסר קרא אלא הווייתו. אבל בסוכה קיי"ל דבעינן שיכולה לעמוד ברו"מ וכ"ש לר"י גופיה דס"ל בדכ"ג גבי העושה סוכתו ע"ג בהמה דבעינן ראוי' לשבעה וס"ל דדירת קבע בעינן. וא"כ במה שהיא