חבל יוסף (חדרי דעה) קצד

בשעת קישור ונתפזרו ל"ג דלר"מ כו"ע הכי ס"ל ולר"י הא ב"ה ודאי הכי ס"ל. ולדידי' לא רבו כמו שיתבאר. ומשמעות דברי הרמב"ם ג"כ דבנתפזרו לא שייך כלל, מניח אלא דבכל ענין לא שייך לגזור בזה. והנה מבואר בש"ס דלר"י לי"ל דהוא מי"ח דבר. ומשמע דמפרש הש"ס בפירוש דברי ר"י היינו דעדיין הוא מחלוקת ולא רבו ב"ש. ולא כמש"כ הכ"מ בשי' הרמב"ם דפירוש דעדיין הוא מחלוקת היינו אפי' בשוכח בחצר. וכ' הב"י דתרויי' פירושי איתנהו בדר"י. ובודאי דזו קשה לומר פירוש שני דברים נפרדים בלשון אחד. אמנם בכ"מ נראה שנתקשה זה גם להרב ז"ל. ע"כ הביא דברי ר"א שכ' דביאור הסוגיא כך הוא. דלר"מ דלא נשאר בדין זה מחלוקת דבצינור רבו ב"ש. ובחצר מודו. א"ש דליחשוב זה בי"ח דבר. אבל לר"י אף דבצינור רבו כיון דנשאר מחלוקת בשוכח בחצר. לא שייך למיחשב הא ע"ש. והש"ך כ' דבפי' המשניות להרמב"ם הוא כפי' הב"י ולא כהר"א. וגם הקשה דלהר"א פסק הרמב"ם כר"י. ובפירושו בשבת פסק כר"מ. וכ"ז אינו מדוקדק דעיקר הפירוש ודאי הכל מודים כפירוש הרמב"ם במשנה. אמנם שי' בש"ס ודאי נראה דהב"י מודה לי' להר"א כמש"כ. ולענין הפסק בעיקר הגזירה הרי פסק בהדיא כר"מ. אלא דלענין בשעת קישור ונתפזרו זה א"ש בין לר"מ ובין לר"י וכמש"כ וזה שוה בין להר"א ובין להב"י ודוק. אמנם מדברי הרמב"ם בפירושו למקוואות נראה שדעתו להחמיר אף בשעת קישור ונתפזרו ג"כ ונראה דטעמו דכיון דקיי"ל בכ"ד דר"מ ור"י הלכה כר"י. א"כ נקטינן גם בזה כר"י דפליגי בזה ב"ש וב"ה. וכיון דחזינן בשי' הש"ס דאי נשאר בפלוגתא לא שייך למיחשבה ביח"ד. ופשטות הש"ס דחשיב לי' ביח"ד. ע"כ דס"ל, להש"ס דגם בזה רבו ב"ש. ונקטינן גם בזה כב"ש לחומרא. ושי' בחיבורו כיון דלא מצינו מ"ד דרבו ב"ש בזה י"ל דלגמרי נקטינן כר"מ דב"ש מודו בזה ודוק:

שם ובלבד שישבר את הכלים או יהפכם. בסמ"ג גבי הסייד ששכח עציץ והמסדר את הקנקנים בבור. מבואר דדווקא ישבור. וע"כ דמשמע להו להפו' דהכא דתני סתם אין פוסלים משמע דאפי' יהפכם שרי כמו במניח את הקנקנים לנגבם. וא"כ ע"כ הא דתני אין פוסלין ל"ד דהוה"ד אם כל המקוה נעשה מהם כמו בהמסדר את הקנקנים בבור דמפורש שם אפי' בלע הבור מימי' וכ"ש הכא דקיל טפי דהרי שרי אפי' להפך ודוק:

סמ"ד בהגה אבל אם המשיך תחילה מים שאובין ואח"כ הביא רוב כשירים ל"מ. בפרק ד' (מ"ד) תנן מים שאובין ומי גשמים שמתערבין בחצר. אם רוב מן הכשר כשר. אימתי בזמן שמתערבין קודם שירדו למקוה היו מקלחין פוסלין בג"ל. והנה הר"ש פירש דמקלחין אפי' בהמשכה ס"ל להאי תנא דפוסל. דלא כראב"י דס"ל דרבי' והמשכה כשר. ומ"מ במתערבין גם להך תנא כשר. וצ"ע קצת דא"כ הו"ל להש"ס בתמורה לפרש הא דתנן התם לפי חשבון דהיינו במתערבין. וצ"ל דזה פשי'. שוב הביא הר"ש תוספתא בשם ראב"י דגג שיש בתוכו כ"א סאין מ"ג. נותן לתוכו י"ט שאובין ופותקן ומערבן בחצר ופירש לתוכו היינו לגג [פירוש לא לתוך המים דא"כ ודאי נפסל בג"ל שאובין לכו"ע אלא לתוך הגג] ובהא דומערבן בחצר פירש הר"ש לא שיתערבו קודם שירדו למקוה דראב"י ודאי לא בעי שיערבו תחילה אלא דהיינו שירדו לחצר למקום שטובלין בו. ודייק מינה מדלא הקפיד שירדו הכשירין תחילה משמע דלא קפיד בהא וכה"ג כ' הר"ש בפ"ב שם. והרא"ש פי' הך תוספתא דגם ראב"י הוה סבר מעיקרא דבעי דווקא תערובות ומתני' נמי כראב"י דתוספתא. אבל לרבנן ס"ל דפסול לגמרי:

ולפי"ז א"ש מה שהקשיתי להר"ש מסוגיא דתמורה בפשי'. וס"ל דראב"י דאייתי הש"ס בתמורה הוא שהוסיף ראב"י להקל אפי' בלא תערובות. ולפי"ז אזדא הוכחת הר"ש מהתוספתא דאפי' ירדו הפסולין תחילה כשר. ועכ"פ גם להרא"ש מתני' דהיו מקלחין פוסל הוא דלא כראב"י דבתרא דאייתי לה הש"ס. אמנם הרמב"ם הביא גם הך דהיו מקלחין ופי' הב"י דה"ק דהיו מקלחין היינו שיורד מהכלי לתוך המקוה בלא המשכה וכן משמעות דברי הרמב"ם ופוסל בזה כ"ז שלא הי' תחילה מ"ס מים כשירים. ודקדק עוד הב"י על לשון המשנה אימתי בזמן שמתערבין עד שלא ירדו למקוה. ע"כ פירש דס"ל להרמב"ם דאם אין מתערבין תחילה בעי שיהא שם תחילה דווקא הכ"א סאה מים הכשירין. אז מהני להשלים אפי' י"ט שאובין בהמשכה. אבל כ"ז שאין שיעור זה של כ"א סאה כשירין תחילה. ה"ה נפסל בג"ל שאובין אפי' בהמשכה. וזהו דין ג' לא כמתערבין. ולא כמקלחין. ולולי ד"ק הוא תורה חדשה בלי שום מקור לחלק בין כ"א סאה או פחות. ובאמת לפ"מ שפי' דמקלחין היינו מהכלי הי' נראה לפרש דגם פי' לשון מתערבין אינו אלא היפך מקלחין. והיינו שלא יהי' יורד מהכלי גופה להמקוה אלא שיפול להחצר תחילה. ובזה יהי' אדרבה קצת סעד לשי' הר"ש דל"ב ירדו כשירים תחילה וכ"ה בהדיא דברי הראב"ד בבעה"נ [מיהו אין מזה ראי' כ"כ דגם פסולין תחילה מהני וצ"ע] ומיהו גם פ"מ שרוצה לפרש מתערבין בדיקדוק גמור מתערבין ממש ולא שירדו בפ"ע. הי' נראה לפרש דאינו אלא לאפוקי מהוכחת הראב"ד דל"ב ירדו כשירין תחילה. אלא דבכה"ג בעינן שיהי' תמיד רוב כשירין תחילה. ובל"ה לא מתכשר. ואם ירדו פסולין תחילה. או שנעשו הפסולין פ"א רוב כנגד הכשירים. ל"מ ונפסלה כולה. אבל ודאי אין לנו לחדש חילוק חדש דכ"ז שאין בו כ"א סאה נפסל אפי' בג"ל אפי' בהמשכה. ולא משמע כן בהא דהוליכן עם הקרקע כשר ובכ"ד ודוק. וכן נוטין דברי הרב בהגה. ולפי"ז אפשר דצדקו דברי הפרישה דגם במע"מ כיון דהפסולין אינן רוב. אף כיון דהכשירין ג"כ אינן רוב ל"מ להכשיר. מ"מ כשישלים אח"כ לרוב מהני. ודלא כהט"ז שהשיג עליו. ובל"ה כיון דיש פו' דגם כולן שאובין כשירין בהמשכה ושי' הר"ש דאפי' פסולין תחילה מהני רבי' אח"כ וקרוב לומר כן בשי' הראב"ד והרמב"ם כנ"ל. ועכ"פ במע"מ יש לומר דגם לכו"ע מהני. אין להחמיר:

שם במחבר וכן גג שהי' בתוכו כ' סאה ומשהו מי גשמים ונתן בהם שאובין פחות מכ' ונמצא הכל פסול ונמשכו למקום אחר כשר. זה פירוש הרמב"ם בהתוס' שהבאתי בסמוך ועב"י ביאור דבריו. ונראה פשוט דבדקדוק כ' הרמב"ם כאן נתן שאובין פחות מכ' דאין השאובין רוב. ולא הוה כדין הקודם שאפי' המשיך אלף סאין שאובין כשר. דהתם נעשה תיכף מקוה כשירה ושוב אינה נפסלת בשאובין. אבל כאן דעכשיו הוא פסול. אם ירבו עכשיו השאובין. תו ל"מ להו המשכה כיון דרובה שאוב רובה ככולה וז"ב:

סמ"ה שיעור המשכה אינו פחות מג"ט בב"י הביא בשם הרשב"א דכשר בכ"ש וער"ש פ"ב כ' לדחות מה שהביאו ראי' מהא דמשקי בי מטבחיא דאמרינן דבקרקע הוה מקוה מדאו' אע"ג דהוה כולן שאובין וה"ר מזה דכולה שאוב נמי דרבנן. והר"ש כ' לדחות דהתם בעזרה דמרוצפת באבני שיש א"א שלא ימשוך כ"ש ובהמשכה הוה כשר מדאו' ע"ש. הרי דס"ל ג"כ דהמשכה כ"ש ג"כ כשר וכדבריו כ' התו' בב"ב (ס"ז) בשם הר"מ ע"ש. ומדבריו מוכח ג"כ דהמשכה ע"ג אבנים מהני דלא כהמחמירים בסמ"ו בהגה:

סמ"ו אין המשכה מועלת כו' או צינור שלא הי' עליו שם כלי בתלוש מעולם. זה שיטת הראב"ד דהוכיח שם דכל שהי' עליו שם כלי אפי' אינה מקבלת לתוכה כלל דאינה פוסלת את המקוה מ"מ לענין המשכה ל"מ. ובאמת דדברי השאלתות והרי"ף והרמב"ם שבסמ"ד משמע בהדיא דכל צינור שאינו פוסל הוה המשכה אלא דהמחבר נקט שי' הראב"ד שהוא מילתא מציעתא בין המקילין הנ"ל ובין המחמירין בהגה דבעי דווקא קרקע הראוי לבלוע. ועש"ך וניכר שט"ס בדבריו וצ"ל דבר המ"ט ופירושו שהק"ט אינו מחמת כלי אלא כגון עלין שהם אוכל וכה"ג וכן משמע בהדיא בדברי הראב"ד. אמנם מש"כ זה דווקא לענין שאינו ראוי המים לבא בל"ה. צ"ע לענ"ד דזה ודאי פשיטא. ואפי' הי' מים כשירים תחילה פסול בכה"ג כמבואר בסמ"ח. אלא דמשמעות הראב"ד דאפי' היו ראוים לבא בל"ה כיון דהם שאובין ובעי המשכה ל"מ המשכה ע"ג דבר המקבל טומאה וצע"ג סמ"ז מקוה שנובע שנתייבש והי' בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מים כו' ע' ש"ך וט"ז דעיקר כטעם הראשון שכ' הרא"ש דודאי רוב המים מגידי המעיין עצמה כדא"ש נהרא מכיפי'