חבל יוסף (חדרי דעה) קפח

סימן ר ס"א בהגה וי"א לברך אחר טבילה כו' לכאורה נראה דהרב לשי' דהסכים לעיל סי"ט דגם בכל המצות בדיעבד אם לא ברך קודם המצוה יכול לברך אח"כ. וכיון דבדיעבד ליכא ברכה לבטלה סמך על שי' הי"א דבכאן גם לכתחילה יברך אחר הטבילה. אבל לפ"מ שהסכימו האחרונים שם דא"י לברך אח"כ. א"כ צ"ע אם יש לסמוך עליו כיון דהוה ספק ברכה לבטלה וצ"ע:

וע' אחרונים שהסכימו דבמים הוה כיסוי ערוה אלא דבאיש אם לבו בתוך המים אסור משום לבו רואה את הערוה. וכשמוציא לבו מהמים או מפסיק בזרועותיו שרי כמבואר באו"ח סע"ד. ובאשה אי"צ כלל דאין לבה רואה ערוותה דהיא למטה מאוד וכמבואר באו"ח שם. ובאמת מוכח כן גם בתו' בשם הי"מ שכ' דמשו"ה צריך בטבילה לברך אח"כ דמקמא דירד למים חיישינן לבעתותא דמיא. ואח"כ משום לבו רואה את הערוה. מבואר דליכא בזה אלא לבו רואה את הערוה. אבל גילוי ערוה ליכא. אלא שצ"ע דא"כ הרי הוא יכול להוציא לבו חוץ למים או להפסיק בזרועותיו ולברך קודם טבילה. ומיהו הא יש להקשות כן גם בש''ס ברכות כ"ה גבי ירד לטבול דיתכסה במים ויקרא. ופריך והרי לבו רואה את הערוה ולישני דיוציא לבו חוץ למים. או יפסיק בזרועותיו וכבר נדחק בזה הש"ך. שוב ראיתי שהגר"א באו"ח שם הרגיש בזה. וכתב דהא מוקי התם כותיקין וא"כ כדי לסמוך גאולה לתפלה יתפלל ג"כ במים. וקיי"ל דלתפלה עד שיתכסה לבו. וע"ש שרמז ראי' מסוגיא שעל בריי' שם דתני ישב במים עד צווארו ופריך והרי לבו כו' ומשני סבר לבו מותר ופריך והרי עקיבו כו' וכוונתו דהא כ' כל הראשונים ראי' דקיי"ל דלבו אסור מדפליגי אביי ורבא בעקיבו ש"מ דלבו אסור. דוודאי חמור לבו מעקיבו ע"ש. וא"כ לכאורה קשה כיון דכבר שני דסבר לבו מותר. מאי פריך מעקיבו. וע"כ דה"פ. דברייתא תני עד צווארו לאשמועינן דאע"ג דלבו בתוך המים מותר דלבו רואה כו' מותר, לאפוקי מהוי"א שם דאסור ואהא פריך דלמ"ל למיתני עד צווארו לאשמעינן דלבו רואה מותר. ת"ל דאפי' הוציא לבו דליכא משום לבו ידעינן לאפוקי מהוי"א דלדידהו אכתי אסור משום עקיבו. ומשני דעקיבו מותר אפילו לי"א דלבו אסור עקיבו מותר. ומשו"ה איצטריך לאשמעינן עד צווארו. דאע"ג דגם לבו בתוך המים מותר. וא"כ מוכח בהדיא דהוציא לבו שרי אפי' למ"ד דלבו אסור. אמנם עדיין קשה במתני' למה לא יפסיק בזרועותיו. ואפשר לומר לפי דברי קדשו. גם בזה. דכיון דע"כ צריך להתפלל שם ג"כ תפלת י"ח וא"כ הא אמרינן שם בפרק ג' דאסור לאחוז תפילין ומעות וסכין ויתפלל דלא יוכל לכוון תפלתו. וכ"ש דאין לו לסמוך על, הפסקת זרועותיו דאיכא למיחש לתרוויי' שלא יכוון בתפלתו או דילמא אשתלי בתפלתו ושקיל להו וליכא חציצה ודמי לתפילין שם [ובזה יתיישב מה שדקדקו התו' (בדכ"א) גבי מצא צבור שמתפללים אם יכול לגמור עד שיגיע ש"צ למודים וכ' דלכאורה הטעם משום דצריך לשחות עם הש"ץ. וא"כ הוא הדין דסגי אם יכול להגיע למודים עם הש"ץ ע"ש. ולפי"ז י"ל דבהא שצריך לדקדק שלא יקדים או יאחר אתי למיטריד ולא שרינן לי' וכאוחז תפילין הנ"ל] ובזה י"ל גם שי' הי"מ בתו' פסחים הנ"ל די"ל ג"כ דאע"ג דלברכה בעלמא לא שייך הני שינויי שכ' דצריך לכסות לבו או דמיטרד דלא מצינו שחששו בזה בברכה בכ"מ מ"מ לתקן לכתחילה שיהא הברכה תמיד בכה"ג זה לא הוה ניחא להו. ועדיף טפי לברך אח"כ ונכון ומ"מ מה שהשיג הט"ז על הדרישה בהא דר"ת כשהי' רוחץ באמבטי הי' מכסה לבו ומברך דכ' הדרישה דהתם אינו משום המים אלא משום הכלי. וכתב דבסוכה מבואר דבכילה גבוה עשרה אסור לדידן משום לבו. הנה מש"כ גבוה עשרה זה ודאי ט"ס דאדרבה דווקא באינו גבוה עשרה דבגבוה עשרה ל"מ הוציא ראשו. והוה גילוי ערוה גמור. ולא שרי אפי' לשמואל אלא באינו גבוה. ומ"מ מש"כ דלדידן אסור משום לבו. אין לו מובן דודאי משום לבו אסור ומשו"ה כסה ר"ת למטה מלבו להפסיק מלבו. ואם הי' מוציא לבו חוץ לכלי נראה דהוה נמי שרי דזה הוה ככסה ערוותו למטה מלבו דליכא איסורא. שוב מצאתי בפמ"ג או"ח שם שהרגיש קצת בזה:

סימן רא ס"א או במעיין שיש בו ארבעים סאה. והר"מ והר"א ס"ל דבמעיין אי"צ מ"ס. אפי' לאדם. וגם הר"ש במרדכי ס"ל דבמעיין לכלים אי"צ אפי' רביעית הובא בד"מ. ומשמע בפסחים (י"ז) גבי משקי מדבחיא דרביעית הוה מה"ת ע"ש וא"כ ע"כ היקל אף בשיעור ש"ת וא"כ גם לשי' גם באדם אי"צ מ"ס. וראיתי מי שהקשה דהא גם לדידהו בעי עכ"פ שיכסה כל גופו בב"א וא"כ לחשוב הא בהני דהכל לפ"מ שהוא אדם כדפריך בעירובין (מ"ח) ע"ש. ולק"מ לענ"ד דודאי לא שייך לחשוב שם. מצות שבגוף האדם ממש דהני פשיטא דהוא לפי הגוף. וכמו בגדי כהונה. דקיי"ל בריש זבחים מדו שלא יחסר ולא יותר. וכן הדוק התפילין בראשו. וכן במילה עד שיגלה רוב העטרה וכה"ג ולא חשיב שם אלא מצות חפינה וקמיצה דאין המצוה על גופו של זה. וכן מלא לוגמיו ביוה"כ דהאיסור הוא על המשקה וכשאר איסורי שתי' ובכל האיסורין קיי"ל דהשיעור לכ"א בשוה. וכן באיסורי יוה"כ גופא לענין אכילה. אבל הני לא שייכי למיחשב כלל. וה"נ לא שייך למיחשב הא דמעיין דודאי דבעי שיכסנו המים וכמו בעיקר הטבילה גופה שבעי שיכסה כל גופו לפ"מ שהוא וז"ב ולענ"ד יש לדקדק קצת ראי' מהתוספתא שבסס"א הכופה ידיו ורגליו וישב לו באמת המים אם נכנסו מים דרך כולו טהור ובב"י סקצ"ח נראה דהרבותא הוא דל"ח שלא יכנסו בו המים מחמת הקמטים וכן משמע קצת מסדור הרמב"ם שהביאו בפ"ג. אבל לשון ישב באמת המים לא משמע כן אבל לפי שי' זו הוא מבואר היטיב דאמת המים דהוא מעיין ל"ב מ"ס. ומ"מ בעי שיעור שיתכסה בב"א. והו"א דווקא שיעור שיתכסה מיהו כדרך עמידתו או שכיבתו [דהיינו שלשה אמות באדם בינוני]. ובמעיין מקילינן דבקטן ל"ב כו"ה. אלא לפ"מ שהוא גובהו. ועכ"פ הו"א דשיעור כדרך גדולתו בעינן. וקמ"ל דאפי' הך שיעורא ל"ב אלא בכל אופן שיתכסה ונכנס מים בכולו בב"א סגי. ולפ"ז נרא' לי ראי' ג"כ דאע"ג דטופח להטפיח מצטרף לנט"י כדאיתא ברפ"ב דגיטין. אבל לענין טבילה ל"מ זה ובעי דווקא שיתכסה כולו כאחת בתוך המים [וכ"נ דהא טופח להטפיח קרי לה בגיטין שם לחצאין והכא דרשינן דבעי דווקא כאחת מה ביאת אורו כאחת כו' ומשמע דאם אינו כאחת ודאי פסול. ועוד דהתם בנט"י נמי הוה בעיא דלא איפשטא אלא שפסקו להקל בספיקא דרבנן. אבל בטבילה דאורייתא ספיקא להחמיר] דאיל"ה לשמעינן הכא בתוספתא רבותא טפי דאם גלגל עצמו במעיין כ"ש נמי מהני ודוק:

שם ושיעורה כו' בתשבורת מ"ד אלף וקי"ח אצבעות היינו שהוסיפו חצי אצבע דבשל תורה באמה שוחקת להחמיר. ועש"ך דהמע"מ כ' בפסחים דגבי רביעית דכוסות. לא חשבו החצי אצבע דבדרבנן הקילו. והשיג עליו הש"ך דלשון הש"ס שם רביעית, של תורה. ועוד דא"כ עולה שיעור המקוה למ"ב סאה כו'. ובאמת דברי המע"מ נכונים. דודאי עיקר השיעור הוא באמה מצומצמת וסאות מצומצמין וזהו רביעית של תורה. אלא דאנן בשל תורה מחמרינן להוסיף חצי אצבע על מדת האמה. ובודאי דגם על מדת הסאות שיהיו גדולות. ושם דבדרבנן אי"צ להוסיף זה והוא פשוט:

ס"ב בהגה אבל בנהר שאינו פוסק אע"פ שבשעת הגשמים מתפשט ומתרחב הרבה מותר לטבול בכ"מ כו' ולפ"ד הש"ך בסקי"א א"י לטבול אלא במקום הלוכו מקודם [וצ"ע שלא זכר דהוא דלא כהרב] והנה בפ"ק תנן מעיין שריבה עליו שאובין אינו מטהר אלא באשבורן ובפ"ה תנן מעיין המושך כנדל וריבה עליו ה"ה כמו שהי' הי' עומד א"מ אלא באשבורן. וכ' הר"ש דהאי ריבה עליו דפ"ה אינו בשאובין דא"כ אינו מטהר בזוחלין כהא דפ"ק וכ' דריבה עליו היינו עשה לפניו בריכות בחפירה. ואפ"ה אינו מטהר אלא במקום שהי' מהלך בתחילה. וכדמפרש כן בתוספתא בהדיא ע"ש וס"ל ע"כ דבמקום שלא הי' מהלך בתחי' הוא כדין עומד דסיפא דחדא מילתא היא אבל בריבה שאובין פסול בזוחלין אפי' במקום שהי' מהלך בתחילה וכסתם דפ"ק. והוא שי' האיכא מ"ד בבעה"נ והראב"ד שם דחה זה דלשון ריבה עליו לא משמע כן ע"ש. ושי' דגם ברוב שאובין כשר במקום שהי' מהלך בתחי' ומתני' דפ"ק דאינו מטהר אלא באשבורן באר הר"ן בנדרים לשי' באריכות דמתני' חילוק מקומות קאמר והא דאינו מטהר אלא