חבל יוסף (חדרי דעה) קפו

סכ"ד צריכה לחוץ שיני' שאם טבלה עש"ך מה שהשיג על הב"ח ולפענ"ד דודאי אין כוונת הב"ח דאי"צ לבדוק כלל דודאי דז"א דהוא מפורש ברסקצ"ט דצריכה להדיח בית קמטי' במים ומ"ש שיני'. וע"כ דצריכה לחוצצן דאין להם בדיקה אחרת. וע"כ דכוונתו דל"ד בתחילה קודם הטבילה אלא דיכולה לבדוק גם אח"כ. ואע"ג דגבי ביה"ק משמע ודאי דדווקא בתחילה. התם ודאי אע"ג דלענין דיעבד הביא הש"ך בסמוך סברת המע"מ דל"ח דנפל בשעת טבילה מ"מ לכתחי' ודאי חיישינן לזה משא"כ גבי שיני' ודאי דלא שייך האי חששא כלל וא"כ שפיר יכולה לבדוק אח"כ. ומש"כ הש"ך דל"ד לשחי' דשם ע"כ צריך לבדוק אח"כ. וכוונתו כעין שקיי"ל בסצ"א דמידי דאורחי' בהדחה מותר ליתנו בכלי טריפה על סמך שידיחנו אח"כ אבל מידי דלאו אורחא אסור. אבל כבר הוכיח שם הט"ז סק"ו בראיות ברורות דזה דווקא בודאי איסור אפי' שאינו אלא איסור לכתחי'. או בספק איסור שאוסר בדיעבד. אבל בספק איסור שאינו אוסר בדיעבד. בודאי יכול לסמוך ע"ס שיבדוק לבסוף. וא"כ הכא דהוה משום ספק חציצה. ומבואר בסכ"ה דבדיעבד ל"ח בלא בדקה בבית הסתרים וקמטים. וא"כ שפיר יכולה לסמוך על בדיקה שאח"כ וצ"ע:

סכ"ה ביה"ס אם לא בדקה קודם טבילה אי"צ טבילה אחרת ואינו דומה לבדיקת הגוף. עש"ך שהביא דברי המע"מ דכיון דיש לו מקום אחיזה ל"ח שנפל בשעת טבילה. וכיון דליכא השתא ש"ד. וכ' עליו ולחנם דחק דהא בסכ"ו מקילין בהו אפי' בנמצא אם נתעסקה. וע"כ דמקילין בספק ביה"ס משום דאי"צ ביאת מים. וסגי בראוי לב"מ. ופשוט דכוונתו של המע"מ ליישב אפי' לשי' הרוקח שהביא הש"ך בסמוך דמחמיר שם דצריכה טבילה אחרת. והסכים עליו הש"ך וע"כ לי"ל סברא זו להקל בספק ביה"ס. ואהך דינא ע"כ לא פליג דהא זה מוכרח מהש"ס דדווקא בנמצא עצם בין שיני' הצריכה רבי טבילה אחרת הא לא נמצא אי"צ טבילה אחרת. ואפי' לא בדקה [דומיא דנמצא דודאי לא בדקה כיון דנמצא]. וע"כ דטעמא הוא כמש"כ הוא דביה"ס כיון דלא נמצא עכשיו ודאי לא הי' גם תחילה דביה"ס ליכא למיחוש דלמא נפל בשעת טבילה כיון דיש לו מקום אחיזה ונכון. והנה עיקר סברת הש"ך דמקילין משום דאי"צ ביאת מים אלא ראוי לב"מ וכ"כ הט"ז בסקצ"ט סקי"א. ולכאורה אין בזה כדי לחלק. ובס"ט מביא בשם הריטב"א בקידושין דהא דבעינן ראוי לב"מ אינו אלא מדרבנן. ולפי"ז א"ש דכיון דרבנן הוא מקילין בספיקו. אמנם בתו' בכ"ד מבואר בהדיא דהוא דאו'. ובאמת הך דר"ז גופא דראוי בעינן מבואר בכ"ד דהוא דאו' בב"ב (פ"א) פריך אהא דמביא ביכורים מספיקא. והא בעינן ראוי לקריאה וכדר"ז. ובר"פ כיסוי הדם פטר קדשי מזבח מכיסוי דבעינן ראוי לעפר למטה כדר"ז ע"ש. הרי דהוא דאו'. אם לא שנאמר דס"ל להריטב"א דאע"ג דבכ"ד הוא דאו'. הכא דמיעט קרא מידיו לגמרי ממעטינן. והא דאמרינן דראוי בעינן כדר"ז. היינו דהכא מחמרינן מדרבנן. כיון דר"ז ס"ל בכ"ד דבדאו' מחלקינן בזה. החמירו הכא מדרבנן מיהו גם בזה בראוי ודחוק [ועס"ט מה שהשיג שם על הז"י שכ' דלא אמר הש"ס נ"מ בין בלוע לביה"ס לענין ראוי משום דהוה דרבנן לפי שהוא מיעוט הגוף דהא נ"מ לדאו' כשיצטרף לרוב הגוף. וכ' תיכף אחר זה דלהריטב"א א"ש. ולשי' התו' דהוא דאו' מ"מ הוה מיעוט וסותר עצמו בתוכ"ד] ונראה בהסבר חילוק זה דהא בריש חולין (ד"י) אמרינן דנתעסקה באותו המין הוה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא משום דמוקמא גברא בחזקת טומאה ע"ש. והנה כ' הח"ד בכללי הספיקות דל"ד ספק נקובת הושט לספק בשחיטה כגון ספק שהה ספק דרס. דאמרינן דכל ספק בשחיטה אסור דבחזקת איסור קיימא. ולכאו' ה"נ נה"ו קיי"ל דלא מהני לה שחיטה. דדווקא בספק שהה ודרס דהספק בגוף השחיטה עצמה אי נשחטה או לא. אמרינן דקיימא בחזקה דמעיקרא. אבל הכא השחיטה נעשית בודאי. אלא דאתה בא לפוסלה בשביל נקב בושט אמרינן דאדרבה קיימא בחזקה שלא ניקבה ע"ש. ולפי"ז הוא מובן כאן היטב דכל דבעינן ביאת מים ממש. א"כ הספק בגוף הטבילה עצמה אי טבלה כראוי אי לא. שפיר אמרינן דקיימא בחזקה שלא נטבלה. אבל בביה"ס דביאת מים ממש לא בעינן. אלא ראוי לב"מ. א"כ גוף הטבילה בודאי הוה טבילה מעליא. אלא דאתה בא לפוסלה מספק ראוי. זה הוה כספק נה"ו בשחיטה. ואדרבה היא בחזקה שלא נעשה בה חציצה ודוק ט"ז סקכ"ג והרשב"א כ' בפירוש שלא יהדק בכח והכי ס"ל להמרדכי שכ' שכובדו של כלי עושה חציצה ע"ש ואף שכ' דהמרדכי סבר כהרשב"א. מ"מ הרשב"א לא סבר כהמרדכי בכובד כלי שהרי הביא בסוסק"ל גבי מטביל את המטה דאיכא נמי כובד כלי (כמש"כ בעצמו בסי' ק"כ) שכ' הרשב"א בתה"א שיש שם טופח להטפיח ועמש"כ בזה בסי' ק"כ בשי' המרדכי ובארתי בס"ד באופן שאין מחלוקת בזה:

שם סק"ל ואותן המים מחוברין למקוה כן כ' ב"י בשם הרא"ש. משמע מזה דדווקא מי מקוה כו' אבל תלושין לא. צ"ע דבסי' ק"כ כ' בעצמו דמדברי הרא"ש שמסיק ע"ז כההיא דידיח ידיו במים משמע דאפי' תלושין מהני ע"ש וצ"ע:

ש"ך סק"מ ולמש"כ בסקמ"ז דיש חילוק בין טיט לטיט א"ש עס"ט ופשוט דכוונתו לפמש"כ שם דאנן סמכינן דסתם טיט אינו כטיט היון. ומ"מ כדי להסתלק אף מן הספק הרחוק צריך לכתחי' להגביה רגלי' דכ"מ דמצינן לתקוני מתקנינן. ולענ"ד יש עוד טעם להצריך להגביה רגלי' במקום טיט דיש לחוש לסברת הראב"ד והר"ן דכשנכנס בין סידקי רגלי' גרע טפי. וקצת משמע כשי' בסמ"ב דנכנסו צרורות בין סידקי רגלי' חוצץ. ובאמת צ"ע קצת מזה על שי' החולקין עליהם. ואולי דסברתם דדווקא בדבר קשה דמיהדק טפי וצ"ע:

סמ"ד הי' בה שערה אחת מודבקת ראשה למכה או שתי שערות מודבקות בטיט. נראה דבשביל השערות עצמן אינה מקפדת פחות משתים עס"ה אלא דבמודבק למכה בשביל דיבוק של המכה הוא דהוה קפידא אפי' באחת. ואפשר דכל דבר אפי' משהו בשמדובק למכה הוה חציצה ומיהו י"ל דדווקא שערות שראשן מושרש בגוף. ובשנדבק למכה הוא כואב לה וחוצץ טפי וצ"ע:

סמ"ז נדה שטבלה בבגדי' מותרת עש"ך בשם הראב"ן דדווקא בבגדים רחבים שכן הי' דרך הנשים בזמניהם פשוט דהיינו כשי' הראב"ד בס"ג דארוג שלא גזרו. היינו דווקא בחלולין מעשה רשת וכמבואר בס"מ גבי שערות ראשה דקושרת בשרשרות חלולין. או נותנת בגד רפוי דבחלולות אי"צ לרפות דארוג ל"ג ובבגד בעי דווקא שתרפה כשאר רצועות. ומש"כ דכן הי' הדרך בזמניהם הוא מפורש בהדיא בשבת די"ב גבי להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו דבגדי הנשים בימיהם היו רחבות. ומיהו לשאר פו' דכ' להקל בארוג בסתם וכ"כ באו"ח אפשר דיש להקל גם כאן וצ"ע:

עס"ט במה שיישב השגת הט"ז סקל"א על מהר"מ פדווי בענין נסרים שבמקוואות. שכ' הר"מ דבחיברן היטיב מהני והשיג הט"ז דקיי"ל דחקקו ולבסוף קבעו ל"מ. וכ' הס"ט דבנה עליו מבואר במשנה וברמב"ם דמהני וה"נ כיון שהמים צפין עליהם הוה כבונה עליו ע"ש ולכאורה הוא נסתר בפירוש מתשו' הרשב"א שהביא הרב בסר"א ס"ז בהגה דמהני מקוה באבן שקבעו ולבסוף חקקו ולא בחקקו ולבסוף קבעו. ואף דשם המים צפין עליו וצע"ג:

סימן קצט ס"א להדיח ביה"ס במים ולא בשאר משקין כן דקדק המהרי"ק מלשון הש"ס במים וכ' הטעם דבקמט נשאר כתם היין. ולכאור' צ"ע דהא ודאי דכל המשקין ל"ג מדם וחלב דמבואר בסקצ"ח דלח אינו חוצץ. ואולי דסברתו דבביה"ק גרע טפי וכה"ג כ' הב"י בסי' הקודם בשם הר"ן דאע"ג דטיט לח אינו חוצץ כשנכנס בין אצבעות רגליו גרע טפי ולענ"ד יש סברא אחרת להחמיר בזה עפ"י דברי הראב"ד שהביא הש"ך בספ"ט דמים אמצעים צריך דווקא מים ולא שאר משקין שהם שמנים וצחים ואינן מנקין את הזהומא ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דאינן מנקין היטיב את הכתמים החוצצים ג"כ. ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל אם מעיינת היטיב וראתה שאין שם שום חציצה דל"ג מחפפה בנתר שהיקל בדיעבד כשראתה שאון השערות