חבל יוסף (חדרי דעה) קפה

אלא דאורחא הוא דכשהוא בולט הוא מכאיב לה ומקפדת. ופשוט דלדינא תרווייהו איתנהו. אלא דנ"מ בינייהו דבשוה לבשר דוקא בדעתה לבטלו ושיהי' שם תמיד. דאי ל"ה ודאי ה"ה חוצץ אע"פ שאינה מקפדת עליו עכשיו. וראי' לדבר נראה משבת (ק"כ) גבי שם כתוב על בשרו דפריך שם ות"ל משום חציצה כו'. והרי התם ע"כ א"א לו ליטלו דאסור למוחקו. וע"כ יהי' שם כ"ז שיעמוד ואפ"ה פשוט לי' להש"ס דחוצץ. וע"כ משום דסופו של כתב שעל הבשר שאינו בקעקע שימחק וברצונו בודאי שגם עכשיו לא יהיה זה [דהא כל דיו יבש חוצץ:

דמקפיד עליו] ע"כ הוה חציצה. וא"כ ה"נ בהאי קוץ דכאן כל שאינה מבטלת אותו שיהי' לעולם בודאי חוצץ אבל במשוקע דהוה כבלוע בודאי אפי' מקפדת עליו כיון דהוא בלוע אינו חוצץ. ולפי"ז בהא דסי"ט ביש לה נפח בעינן שלא יהא הטיט נראה בשוה לבשר כמש"כ הש"ך שם. דודאי סוף הנפח להנטל ול"מ אלא טעם דבלוע. ואף דההיא דשם כתוב על בשרו יש לדחות דשאני התם דשם אינו בטל לגבי האדם. ואדרבה השם מקדש ותופס מקומו. וטעם מיעוט שאינו מקפיד דאינו חוצץ דבטל לגבי האדם. מ"מ הכי מסתבר מכ"ד לדינא:

סי"ד בהגה מיהו אם מקפדת עליו אפי' דבר לח חוצץ. שי' שגם בלח לא עיילי מיא. והוכיח זה מסופ"ק דחולין דמי פירות קפי מלעיל ולא סלקא השקה למיא ע"ש. ולפי"ז הא דלח אינו חוצץ לפי שאינו מקפיד. אבל אם הוא מקפיד גם לח חוצץ. אמנם התו' שם חלקו בזה דדווקא בהשקה שהמי פירות עומדין מלמעלה לא עיילי בהו מיא ע"ש. ולענ"ד קשה טובא לסברא זו דגם בלח לא עיילי מיא. מהא דסו"פ ת"נ גבי שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותי' בדם. ופריך ות"ל משום חציצה. ומשני לח הוא וא"ח כדתניא כו'. והנה כיון דאמר דשבת הוא לב"א כו'. ודאי לא קפדי בהו דל"ג מטבח בסי"ז דדם אינו חוצץ. והא דפריך שם ות"ל משום חציצה. ע"כ צ"ל דשם גבי כהנים ליכא הך סברא דאינו מקפיד אינו חוצץ. ובאמת הכי קיי"ל גבי ב"כ בזבחים (י"ט) דאפי' נימא או כינה חוצץ ע"ש. וא"כ ע"כ מאי דמשני דלח הוא ולא חייץ. ע"כ הכוונה דלח אינו חשיב חציצה והפסק כלל. וכן מהא דשם כתוב על בשרו שהבאתי לעיל דודאי לענין הקפידה לא שייך שם לחלק בין לח ליבש. דהא ע"כ ישאר שם כ"ז שיעמוד [וע"כ משום דסופו להמחק או כמש"כ דשם לא בטל] וא"כ כי משני דלח א"ח היינו ע"כ דעיילי בהו מיא וצ"ע:

סט"ז דם שנסרך בבשר כו' עש"ך שדקדק על לשון בבשר שהוא מהרמב"ם דל"ד בבשר. ולענ"ד דלשון בבשר כוונתו להוציא שע"ג מכה בס"ט דקי"ל דכל ג"י לח הוא ואינו חוצץ ובודאי דכבר הוא כנסרך דהא בג"י כבר הוא נעשה כגליד ממש. אלא דכ"ז שהוא ע"ג המכה ממש. אין הנסרך חציצה כלל דכגופו חשוב. ודווקא ביצא ע"ג הבשר חוץ מהמכה. או דם דעלמא ע"ג הבשר. אבל שע"ג מכה מה שנתייבש הוא שסופו ליפול וחשוב חציצה. אבל כ"ז שהוא סרוך א"ח. וכן הוא לשון המחבר שם ס"ט מהפו' הראשונים גבי אשה בעלת חטטים דצריכה לחוף במים עד שיתרככו ע"ש והוא כמש"כ:

סי"ז צבע שהנשים צובעות עצמן כו' וכן מי שהוא צובע וידיו צבועות כו'. הנה דין מה שהנשים צובעות נלמד מפרוכת שהי' תכלת ומטבילין אותה. וכיון שלמדו מדין כלים נראה דלפי"ז אינו דומה לסתם אינו מקפיד דהתם במקפיד לפעמים ה"ה חוצץ כמש"כ הראב"ד והרשב"א אבל הכא אפי' בכה"ג דעתיד להקפיד אינו חוצץ. דהא מבואר בפסחים (דמ"ו) גבי בצק שבסידקי העריבה. דאע"ג דבשעת הפסח כיון דאיכא כזית איסורו חושבו וחוצץ. בשאר ימות השנה כיון דעשוי לחזק ורוצה בקיומו ה"ה כעריבה. הרי אף דבפסח ע"כ יקפיד בשאר ימות השנה אינו חוצץ. וע"כ דעדיף משאר אינו מקפיד כיון דהוא צריך לדבר ה"ה כגוף הדבר. ובאמת הכי קיי"ל בכ"ד וגבי לולב כל לנאותו אינו חוצץ. וא"כ אפי' יהיה שעה שיהיו צריכים להסיר הצבע. מ"מ עכשיו שרוצה בו אינו חוצץ. [ופשוט דלא שייך לרטי' דהתם אינו דבר הנדבק עליו ממש וצ"ע]. שא"כ לשון המחבר שכ' וכן מי שהוא צובע. אינו מדוקדק דע"כ ל"ד לגמרי. דהתם כל שיש שעה דמקפיד חוצץ. ובהא דצבע של הנשים לעולם אינו חוצץ וז"ב. והנה בזמנינו סותמים נקבי השיניים בעופרת. אם הוא קצת בעומק ואינו מגיע עד בשוה להשיניים הוה כבלוע וכקוץ תחוב דאי"נ שא"ח עמשכ''ש:

ובשוה אם מבטלו לעולם. פשוט דל"ג מקליעת שער שקורין מארלאקי"ן. ואפי' בעתיד ליטלו אפשר דלפמש"כ לעיל שרי דזה הוה כצבע של הנשים. ואינו דומה למארלאקי"ן דדווקא בא"א להסירו כלל. דהתם אין הרפואה משום גוף המארלאקי"ן ועוד דמארלאקי"ן דומה לרטי' וצ"ע ס"כ בהגה אפי' נשאר צפורן אחת וטבלה הנה דעת הראב"ן דצפורן גדול שהגיע זמנו לקציצה הוה חציצה. ובאמת לפ"מ דפסק המחבר כגי' דאבר ובשר המדולדלין חוצצין. וע"כ הוה משום דעומדין לקצוץ וחשוב חציצה על מקומם כמש"כ הב"י והסכים לפי' זה בד"מ ח' [ועט"ז סקכ"ב מש"כ הב"ח לחלק אבר לצפורן מדולדל. משום דאבר צריך אומן. וכ' עליו דל"נ דמאי נ"מ. אבל בב"י מבואר זה דבאבר ודאי הוה מיעוט המקפיד. אבל צפורן שפירש רובו ודאי אינו מקפיד עליו. כיון דאי"צ אומן. והיא יכולה להסירו בעצמה ולא הסירתו ע"ש]. וא"כ ה"נ כאן בציפורן הא קיי"ל בכ"ד דכל דבר העומד לקצוץ כקצוץ דמי מקום הצפורן ה"ה חוצץ. וכיון דעתה דרך הנשים להקפיד ע"ז ודאי הוה חציצה. ואע"ג דבשערה העומד לגזוז פסק הרמב"ם בפ"ה ממעילה דלאו כגזוז הרי באר התם משום דכשעומד הוא משביח כדמסיק הש"ס בסנהדרין. ובצפורן לדידן דלא שייך בזה שעומד להשביח ודאי כקצוץ דמי. ולענ"ד יש כמין הוכחה לשי' זו. ביבמות (ע"א) גבי ערל מקבל הזאה מסיק שם ברייתא גבי פסח יהושע כלשון זה מלו וטבלו ועשו פסחיהם בטהרה. והנה קיי"ל לעיל שם גבי טבילת גר דנתרפא מהמילה. מטבילין אותו ולא מעיקרא. דמיא מרזי מכה. והנה מסיק שם בסוגיא דמלו בי"א והנה מדתני דעשו פסחיהם בטהרה. משמע דכבר הי' מעורבי שמש וטבלו בי"ג. וא"כ טבלו בשלישי למילה. דודאי אכתי לא נתרפאו ואדרבה באותה שעה הם כואבין. וא"כ למה לא טבלו קודם המילה. ואע"פ דלשון הש"ס בסו"פ האשה דערל ישראל טובל ואוכל פסחו ומשמע דלאחר המילה צריכים ע"כ טבילה לפסח. אבל ז"א דכבר כ' שם התו' דלא מצינו בשום מקום שערל יהי' צריך טבילה וכ' התוי"ט דל"ד נקט טבילה אלא משום הרגל וכן בלשון הרמב"ם שם לא הוזכר הטבילה ע"ש. והטבילה שהזכיר ברייתא דיבמות הנ"ל הוא משום שאר טומאות דעלמא. והי' להם לטבול קודם המילה. אבל לפי"ז א"ש דכיון דעכשיו כבר היו במחנה וליכא טירחא דאורחא והוצרכו למול ועוד דע"כ הוכרחו למול משום פסח דערל שלא מל עונש כרת. וא"כ הוה הערלה חציצה וע"כ הוכרחו למול קודם הטבילה ונכון . סכ"ג והנזמים בחידושי, הגרע"א הביא מהתשב"ץ להתיר בנזמי אוזן ובשם הב"ח כ' לאסור אפי' ברפוים. והנה התשובו' אינן בידי אבל לכאור' מדברי רש"י שבת (נ"ט) ד"ה נזמי האף. דבנזמי האוזן שרי לצאת דטריחא מילתא למשלפי' ע"ש. ואי חוצצים בטבילה הא כל שחוצץ בטבילה אסרו לצאת בשבת. וע"כ דברפוים מיהו לא חייצי. ומיהו בשן של כסף דמבואר שם (ס"ה) דמותר לצאת בשבת לכאורה ודאי דוחק לומר דהוא רפוי וגם אין לומר דא"ח כלל משום דהוא לצורך וכמש"כ בסמוך לענין צבע. דהא ודאי לא עדיף מרטי' שע"ג מכה:

ע"כ נראה דכיון דאמרינן דלא משלפי למיחויא משום דמגניא בו ה"נ . אפשר דל"ח שתצא בו כשהוא בידה דמיגניא וכה"ג כ' התו' בר"פ שם דבטלית אע"ג דודאי פושטו בשעת טבילה ל"ח לו משום דודאי דלא תצא בלא טלית ה"נ ל"ח בזה. (ואף דמבואר שם דאפי' דלרבנן דהתם דחיישי בשל זהב למשלפא ומחויא. ולי"ל סברא דמגניא אפ"ה שרי בשל כסף דליכא גזירה לשלפא ע"ש ברש"י ול"ח להא דטבילה י"ל דדווקא בשביל מחויא חיישי אפי' מיגניא אבל לשכחה גם לרבנן ל"ח במיגניא] ולכאו' בכה"ג יש לדחות גם בנזמי האוזן דאפשר דאין דרך האשה לצאת לבית הטבילה בנזמי' ומיהו מדברי התו' שם בר"פ ע"ב ד"ה הכא בקטלה מבואר טעמא דתכשיטין דסיפא דלא חששו בהו משום חציצה דטבילה היינו משום שהם רפוין ע"ש: