חבל יוסף (חדרי דעה) קפג

ושאר היום קאי בחזקתה וע"כ אפי' ליכא אח"כ גם סברא דהרגשה. דהרי מהני בשוטה ושנטרפה דעתה דלא שייך הרגשה וכ"כ בסמוך דהוא מן התורה ונלמד מקטנה בת עשרה ימים לזיבה. ובזה נסתר מש"כ הס"ט בשם המע"צ באשה שאירע שנתייאשה באמצע הנקיים מן הספירה. שוב אינה יכולה למנותם עוד לנקיים דכיון דנתייאשה דילמא ראתה ולאו אדעתה ע"ש. וע"כ דזה אינו כלל דהרי גם שוטה ושנטרפה דעתה דליכא בהו כלל סברא דהרגשה מהני לה ספירה בבדיקות פקחות וע"כ כיון דאיכא שום בדיקה תו כולהו בחזקת בדוקות קיימי. ואין חוששין כלל להרגשה. ומש"כ עוד לדקדק דמדאוריי' בעי כוונה לספירה ולזה אין סתירה משוטה דהתם מהני כוונה דחבירתה כדאיתא בחולין (ל"א) ע"ש. מ"מ לפי מש"כ בסמוך בטעם הבדיקה דראשון ושביעי. ובטעם השי' הראשונה דסגי בדיקה אחת בתוך ז'. אין שום מקום לדקדוקו ואין לחדש זה מעצמינו אפי' להחמיר וצ"ע:

ס"י בהגה י"א דבג"י הראשונים אין תולין כתם להקל כו' הנה כל המפרשים לא מצאו מקור לדבר זה ולולי שאיני כדאי יש ללמוד זה מריש פ' הרואה דאשה שרוב ימי' טמאים ספק טמא ואין תולין אפי' בעברה בשוק של טבחים ע"ש. והנה כל הווסתות מתחזקות בשלשה פעמים בכ"מ. וגם ברואה מחמת תשמיש מתחזקת בג"פ שתראה לעולם מחמת תשמיש. וכן אינה נעקרת מן הוסת כ"א בשלשה פעמים. והנה זבה דאוריי' היינו דווקא דחזיא בתלתא יומא. א"כ זבה דאו' כיון שראתה שלשה ימים רצופים בזה אחר זה. תו הוה בחזקה שתראה כל ימי'. ואינה נעקרת מן החזקה זו עד שתעקר שלשה ימים. ומשו"ה בשלשה ימים הראשונים יש לנו לדין עלי' כדין רוב ימי' טמאים. דספק טמא. ואין תולין עד אחר ג"י שעקרה הוסת. ולדידן גם ברואה טיפת דם כחרדל. החמירו עלי' כראתה שלשה רצופים. ולכאו' הוא נכון מאוד. ולפ"ז במכה שבגופה נראה נמי דאין תולין אלא כשהיא בודאי מוציאה דם גם עכשיו. דבזה הוה כספק ודאי דאין ספק מוציא מידי ודאי. וקיימא בחזקת בדוקה לאחר הפ"ט. אבל בספק בעלמא אין תולין וכמש"כ האחרונים:

ועמנ"י שהקל דבכתם יכולה לתלות גם בג"י ראשונים ועררו דמדברי התה"ד יש להוכיח דלא ס"ל הכי דכ' הוכחה דבפחות מכגריס ועוד. תולין אף בג"י הראשונים. דאל"כ לא תוכל שום אשה לספור ז"י דאין לך כל מטה שאין בה דם מאכולת פחות מכגריס. ולדברי המנ"י תסתור הג"ר ואח"כ אינה אלא כיושבת על כתם ותולה אפילו בג"י ראשוני' ואין זה כדאי לסתור דבריו. דודאי דיוק התה"ד נכון אפי' לפי דבריו. דאכתי לפ"ז כל אשה תהי' צריכה עשרה נקיים שלשה ושבעה. ולא מצינו כן בכל הש"ס ופו'. וע"כ דבפחות מכגריס שפיר תולין ונכון:

סי"א הפולטת ש"ז בתוך ששה עונות סותרת כו' לפיכך לא תתחיל לספור עד יום ה'. זה נלמד בש"ס מסיני. ולכאורה צ"ע דהא יום השלישי הוסיף משה מדעתו. וגבי דין חיוב פו"ר דבעי למילף ממשה דחה הש"ס בסו"פ הבע"י דמשה מדעתי' דנפשי' עביד. [ומיהו במ"א בארתי דהתם הפירוש דמשה לנפשי' פטור משום שכינה וכן משמע מרש"י ע"ש. ועוד דהא בתחילה צוה הקב"ה רק על היום ומחר. ואפשר דבאמת אמר התם בשבת דראוי' ליתן תורה לטבו"י. אבל באמת לא פלטו. והוה טהורים. וא"כ יש לומר דקמי' קוב"ה גליא דלא יפלוטו ביום הג' ודו"ק. ולענין קושי' הראשונה נראה דבאמת בנדה (מ"ב) אמרינן דא"א ללמוד מסיני דפולטת רואה הוה דחידוש הוא דהא זבים ומצורעים דחמירי ולא אחמור בהו רחמנא. וא"כ היכי ילפינן דעד ג"י טמאה. וצ"ל דזה ודאי דאין ללמוד להחמיר בטומאה זו דחידוש הוא. אבל שהוא טומאה ודאי דשפיר יש ללמוד. דאי אינה שום טומאה למה המתינו. וא"כ שפיר ודאי יש ללמוד זה גם ממה שהוסיף משה מדעתו דאי אין בזה שום טומאה למה זו ההוספה. והוא דבר נכון:

ועמנ"י דאע"ג דאינה סופרת הנקיים עד יום ה' מ"מ תוכל לעשות ההפסק טהרה תיכף ותשתכור דאחר ג"י מההפ" תוכל לתלות כתמים אף שאינו ג"י לנקיים. ומסיים אף שהנ"צ מפקפק באשה שהפסיקה בטהרה כדי לילך לביה"כ בשבת דאפשר דכיון דאינה בדיקה מדין תק"ח ל"מ. התם שלא עשתה אדעתא דהפ"ט גמור אבל בעושית לשם הפ"ט גמור ודאי מהני. ודבריו נכונים דהא כ' בס"ט מקור לדברי הצ"צ מדברי מהר"מ שכתב בריש נדה בכוונת רש"י דלא הוה. פקידה אלא בדיקת שחרית וערבית שהוא מתק"ח אבל בדקה עצמה בצהרים כיון דאינה מתק"ח ל"מ ע"ש. והרי מבואר שם (בד"ז) גבי שפחה של ר"ג שהי' בודקת עצמה בין כל ככר וככר ובין כל חבית וחבית דמהני ע"ש. וע"כ דהתם דבדקה לכתחילה לשם טהרות הככרות וההביות. זה ודאי מהני. וה"נ כל שהיא בודקת לשם הפ''ט. אף שאינה יכולה למנות הנקיים עדיין. ודאי מהני. ובזה יתישב קושי' המע"מ בש"ך סק"ו ע"ש ודוק:

סימן קצז ס"ב בהגה טובלת בליל שבת אם לא הי' יכולה לטבול קודם כ"כ המרדכי בשם ר"ח ובנה"ך האריך להשיג ע"ז ובאמת כ"כ התו' בביצה במקומו דמוכח ביומא דאפי' ביוה"כ דרחיצה אסורה מותר אפילו לאו מצוה אמנם מסקו שם דלדינא לא קיי"ל כן:

אלא כדפסק בירו' דהלכה כר"ת דאסורה לטבול אפי' בט"ב. ונראה דס"ל להמרדכי דכ"ש יוה"כ. ועוד כ' שם בשם ר"י דדווקא בימיהם משום טהרות אבל לדידן לא שרי ביוה"כ. כיון דאסור בתשמיש. וא"כ י"ל דגם בשבת דווקא משום צורך. ובכה"ג קאי כל הסוגיא דביצה. אבל ביכלה לטבול מקודם או אין בעלה בעיר אין להתיר:

ולענ"ד יש הוכחה לזה מלשון הש"ס ברי"פ במה אשה זימנין דמיתרמי לה טבילת מצוה בשבת. משמע בהדיא דדווקא מצוה הא ל"ה אסור. וע' בבעה"נ דיני חפיפה שדקדק מלשון השאלתות דלא שרי אלא משום מצוה דבלאו הכי צריכה לחוף דווקא בליל טבילה. ואינה יכולה בשבת וע' סקצ"ט:

ס"ג אסורה לטבול ביום ז'. בתו' הקשו ע"ז מהא דטועה דמטבילין אותה ט"ו טבילות ביממא משום ספק זיבות ומוקמינן לה התם כר"ש. הרי דטבילה מותרת ביום לר"ש. וכ' לתרץ דהתם הוה ספיקא טובא ל"ג כו"ה. וד"ק לא זכיתי להבין דהא איתא בחולין (פ"ד) גבי תקיעת שופר דספק יו"ט ספק חול ודאי דוחה. דאפי' ודאי יו"ט דוחה ספק יו"ט לא כ"ש ע"ש. אע"ג דאי חול הוא הא ליכא מצות שופר מ"מ הרי ליכא גם איסור יו"ט. וא"כ. ה"נ הכא דהספיקות הוה. שמא לא ילדה בזוב. ושמא הרחיקה לידתה ע"ש. ובזה הא ליכא גם מצות טבילה. וא"כ מה ודאי מצות טבילה בזמנה נדחת משום גזירה דתשמיש. ספק מצות טבילה לא כ"ש שתדחה משום גזירה דתשמיש. ולולי ד"ק י"ל בפשיטות דבריי' דהתם דס"ל טבילה בזמנה מצוה. משו"ה ודאי ס"ל דכל זבה טובלת ביום ולא אלים גזירה דתשמיש לדחות מצוה. אבל לדידן דס"ל דלאו מצוה. כמו שהסכימו כל הפו'. ודאי גזרו על הטבילה, ועוד די"ל דכיון דהטבילה מצוה לא שייך גזירה כלל. די"ל דידעה דטובלת בשביל מצות טבילה ולתשמיש אסורה. אבל לדידן דהטבילה לאו משום מצוה אלא להתיר לתשמיש. ודאי דסברה דכשטובלת שריא לתשמיש כיון דכל הטבילה בשביל ההיתר ודוק:

ש''ך סק"ו דבח' דליכא אלא סרך בתה תוכל לסמוך על ר"ת לטבול סמוך לחשיכה. אבל לא בז'. ובשם עה"ג כ' דמוכח מדברי הרא"ש דגם לרשב"ם דאוסר סמוך לחשיכה. ליכא אלא משום סרך בתה ולא עדיף מיום ח'. וא"כ במקום אונס יש להקל כמו ביום ח'. ולענ"ד דאף לפי' מ"מ ביום ח' יש להקל יותר דעכ"פ הרי יש היכר לפנינו שעכבה עד למחר. אבל בז' סמוך לחשיכה ליכא היתרא כלל. וא"כ אין ללמוד בזה ממה שהיקל הש"ס בח' ביום. ומ"מ אפשר דבמקום אונס כדאי ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק וצ"ע:

שם סק"ח מי שלא טבלה כראוי בענין שצריכה לחזור ולטבול לאחר איזה ימים לכתחילה צריכה לטבול בלילה. ובדיעבד שטבלה ביום שרי. נראה פשוט דכוונתו באופן דהספורים כראוי והטבילה אינה כראוי והוה כטובלת בח' [אבל בל"ה ממש דין כל טובלת בז' עלה] והא דאיצטריך לאשמעינן דבדיעבד שרי. אע"ג דכל טובלת בח' שרי בדיעבד כמבואר בס"ה נראה כוונתו דבזה