חבל יוסף (חדרי דעה) קפב

וע''כ דהיינו בבדיקה וא"כ י"ל דהא גופה קמ"ל קרא דלא נימא שאינה נאמנת אלא בעדים. וא"כ הו"א דל"מ אלא בדיקה דווקא קמ"ל דהיא עצמה נאמנת. וא"כ השתא לפי"ז שפיר מהני ההרגשה. ומיהו כיון דרבי קרא בהדיא בת עשרה ימים לזיבה. כדאיתא בר"פ ב"כ ושם לא שייך הרגשה. וע"כ האי וספרה דקרא היינו בדיקה. א"כ קרא איירי בבדיקה ואין לנו לחדש דגם הרגשה מהני ודוק:

שם בדקה פ"א כו' או בא' האמצעים. לשון הרשב"א במה"ב דלגבי הראשונים הוא בסופן. ולגבי האחרונים הוא בתחילתן. והנה בע"ז (ד"ס) חבית שנקבה מפי' ומשולי' ומצידי' ונגע בה טבול יום. רי"א מפי' ומשולי'. כולה טמא. ומצדי' מה שמכאן וכאן טהור ע"ש. הרי דלא אמרינן הך סברא לומר דמה שלמעלה הוא משולי'. ומה שלמטה הוא מפי'. וכן התו' בפסחים (דפ"א) גבי מקצת היום ככולו. האריכו דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא או בתחילתו. או בסופו. אבל באמצע לא וצ"ע. והנה שי' הי"א הביא המחבר דבעי דווקא בדיקת תחילה וסוף. וע' דג"מ הביא לשון הסמ"ג שמסיים שלא יהי' חמשה ימים בין בדיקה לבדיקה [וכן ראיתי לשון זה בהגמי"י] וכ' דעפ"ז כיון דע"כ פסקה בטהרה. סגי גם בבדיקת האמצעים. ובטב"י כתב דאמצעים ל"מ אלא דוקא ראשון ושביעי. וכתב הפ"ת דסותר את עצמו. ובאמת אין כאן סתירה ונקדים ביאור עיקר שי' זו ונראה דטעמא דר"ח דסבר דדווקא תחילתן וסופן. ושי' זו ס"ל לפסוק כן. דהיינו טעמא דס"ל דכיון דקיי"ל דבעינן ספורין לפנינו צריך לפחות שיהי' תחילה וסוף בדוק דבזה י"ל דתו מיקרי כולהו בדוקים. וכדאמרינן שם (בדס"ח) גבי נדה שלא הפרישה בטהרה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה דהרי היא זבה ודאי. דכיון דתחילתה וסופה בזיבות לא חיישינן דפסק ביני ביני. וביבמות (ד"פ) כיון דתחילתו וסופו לקוי ל"ח ע"ש. אלא דלפי"ז צריך להבין למה ל"מ לשי' זו גם בדיקת ראשון ושמיני דהשתא נמי הרי יש כאן תחילתן וסופן. ע"ז כתב הסמ"ג דבעינן שלא יהי' יותר מה"י בין בדיקה לבדיקה. וזה שכתב בדג"מ דלפי"ז כיון דפסקה בטהרה קודם הז"נ כדרך ב"י. דהוה בדיקה מעליא הרי זה מהני למשויה ה"י שאח"כ כבדוקים. ושפיר חשוב גם הראשון כבדוק ממש. ומהני בזה גם בדיקת האמצעים. וכוונתו כענין שכ' בנוב"י שם דמהני בדיקת ראשון וג' וח' דאע"ג דבדיקת הח' מהראשון יותר מה"י. מ"מ בדיקת הג' מצרפם. וה"נ אף דמבדיקת ההפ"ט שהוא לפני הראשון. הוה עד הז' יותר מה"י בזה מהני האמצעי לצרפם. ובנוב"י לא כתב אלא לענין עיקר הדין. דלשי' זו צריך דווקא בדיקה בראשון ממש. וכוונתו כגון בששהתה אחר ההפ"ט יותר מה"י. בזה צריך דוקא לבדוק בראשון פי' שלא תוכל למנות אלא מיום שבודקת בו. דלשי' זו בעי דווקא בדיקת ראשון ממש. אבל בלא עבר ה"י בלא בדיקה זה גופה חשוב כבדוק ממש. ואין כאן שום סתירה. ולפי"ז נראה דשי' הראשונה דבעי בדיקה אחת תוך ז' דס"ל ג"כ כעין מש"כ לשי' הב'. אלא דאינהו ס"ל דבעי דווקא תחילתן וסופן. ושי' הראשונה ס"ל דסגי בדיקה אחת. ומיהו הא כתבה תורה וספרה לה ז"י ואף דס"ל דסגי בדיקה אחת. אבל בעינן שלא יעברו הז"י הנקיים בלא בדיקה כלל. וכיון דהה"ט ע"כ הוא מלפני הז"י. שצריכה לספור לה לנקיים. א"כ אם לא תבדוק עוד בדיקה אחת הרי יעברו ז"י בלא בדיקה וע"כ צריך בדיקה אחת בתוך הז' אבל ודאי, מיהו מהני בדיקה זו כל זמן שתהי' בין בתחילה ובין בסוף ובין באמצע דעכ"פ כל שבדקה בתוך ז' לא עבר ז"י בלא בדיקה. ובזה א"ש הא דפשי' להו הכא דמהני גם האמצעי. ול"ח למה שכ' דדילמא דווקא בדיקת הראש והסוף דחשוב כמו שהקשיתי. דהכא כיון דכבר הוה בדיקת ה"ט הרי הוה גם הראש בדוק. דלשי' כל ז"י הם כבדוקין בבדיקה אחת כני"ל'. ובשביל שהקדימה לבדוק קודם הראשון ל"ג ודוק. ויש לישב בזה גם מה שתמה הס"ט על תשו' מהר"ג דכתב באשה חולה דסגי בבדיקת ה"ט לחוד ותמה עליו הס"ט דבדיקה אחת בתוך ז' ודאי מיהו בעי לכו"ע ע"ש. ובזה י"ל דכוונת המהר"ג עפ"מ דקיי"ל דלכתחילה בעי הפ"ט שיהי' מוך דחוק כל ביה"ש. וא"כ הרי בזה כבר הוה גם תחילת ליל ראשון של הנקיים בדוק. ואף דקיי"ל דספירת לילה לאו ספירה היא. מ"מ לענין הבדיקה ודאי לא גרע כלל מה שהקדימה לבדוק בלילה וחשוב שפיר כל הז"י בדוקין ובמקום דחק יכולה שפיר לסמוך ע"ז ואף דלכאורה צ"ע דברי התו' שם ד"ה ז' לנדה שכ' דאם סוף היום אינו עולה לספירה אין תקנה לב"י אלא א"כ יבדוקו בעלות השחר דספירת לילה לאו ספירה ומשמע לכאורה מדבריהם דגם בדיקת לילה ל"מ אבל צריך לדחוק בדבריהם. דכוונתם על בדיקות שלכתחילה דבעו בדיקה בוקר וערב בכל יום. ובזה ודאי שלא תעלה לה בדיקת הלילה דהא בעי דווקא ביום. ואם לא תפר כן דבריהם צע"ג:

שם בהגה והבדיקה תהי' ביום ולא לאור הנר בב"י דקדק מה שלא הביאו זה הרמב"ם והטור ופשוט דהרי מקור הדבר מהא, דבית מונבז גבי בדיקת תשמיש וכבר הביא זה הרמב"ם במקומו בפ"ד די"ז ולמחר יבדקו כו' וגם לענין עיקר דין ראיות מראה הדם כ' בפ"ה הא דאין רואין אלא בחמה וצל ידו ע"ש. והטור באמת לא הביא זה כלל. ויפה כ' בזה המנ"י (בספ"ח) דעכשיו שאין אנו בקיאין. ומחמירין בכל מראה הנוטה לאדמומיות. אי"צ לדקדק בזה ע"ש:

ס"ו בהגה בדקה יפה כו' אע"פ שלא הגיע למקום שהשמש דש סגי. כן כ' הב"י דאע"ג דהרשב"א והרא"ש כ' מקום שהשמש דש. כיון דשאר פו' כ' סתמא בחורים ובסדקים כו' משמע דלא מעכב. ובאמת לפי דברי הראב"ד בבעה"נ נראה להיפוך. דכ' דבדיקה לבעלה קולא. ול"ב אלא עד מקום שהשמש דש. ולא בעינן בדיקת חו"ס. הרי דאדרבה חו"ס אלימא וחמירא טפי והפו' דכתבו חו"ס משמע לכאורה דכ"ש דבעי עד מקום שהשמש דש. וכן לשון הרמב"ן בהלכותיו. כל אותו מקום בחורים ובסדקים משמע בהדיא דכל או"מ דווקא וצע"ג. והנה בס"ט דקדק להקל דמדאו' כל ששהתה העד על גופה יותר מכדי שתרד מן המטה דבשיעור זה לא הוה טהרותיו אפי' תלויות. ולא מספקינן לדם דהוה מעיקרא ונתעכב בחורים ובסדקים. אלא אמרינן דאי איתא דהוה דם כבר הוה אתי. א"כ בזה הוה ג"כ בדיקה מעליא דליכא דם. ול"ח בזה לחו"ס דבתוך שיעור זה כבר הוה אתי כנ"ל ע"ש. ויש לתמוה עליו טובא דהרי תיכף אח"ז בסמוך הביא דברי הז"י שכ' דברים אלו ממש דמדאוריי' ל"ח לנתעכב הדם. דהרי בחולין ליכא מעת לעת למפרע. ול"ח כלל דמעיקרא הוה דם [וזהו אחר שתרד מן המטה כלשון הש"ס בדי"ט לאחר שתרד מן המטה מחלוקת ר"ע ורבנן בטומאת למפרע מעל"ע] ודחה זה היטב דהתם עיקר הטעם דסמכינן אחזקת טהרה דידה. אבל הכא אדרבה היא בחזקת רואה ובעינן להחזיקה בהפסק טהרה וכ"כ הח"ד אמנם מה שכ' עוד הח"ד דבל"ה ל"מ דזה אינו אלא גילוי אלמפרע. והוה חזקה שלא נתבררה בשעתה ול"מ זה להחשב בדיקה להוציאה מחזקת טומאה ולהחשיבה בחזקת טהרה ע"ש. זה לא נראה דא"כ גם כשבודקת היטב בחורים ובסדקים. אינו מתגלה לה אלא לאח"ז כשמוציאה את העד לראות בו והוה לעולם לא נתבררה וצ"ל בזה כמש"כ התוס' גבי טריפות דאף דליכא אלא חזקה דלא נתבררה בשעתה רק אלפני יב"ח. מ"מ הוה חזקה מכח רוב דרוב בהמות כשירות ע"ש. ונראה דה"נ לאפוקה מחזקת רואה לזה ודאי סגי אפי' לא נתבררה בשעתה. וא"כ תו הוה אח"כ בחזקת רוב נשים שאין רואות. מ"מ זה ודאי נכון דיש להסתפק דלא מצינו סברא דל"ח שעומד בביה"ר. אלא במקום חזקת טהרה והיינו לאחר בדיקת הפסק טהרה. אבל בלא בדיקה אפשר דמדאוריי' חיישינן שמא עומד שם הדם בחו"ס ול"מ בלא בדיקה חו"ס, ועוד יש להסתפק דבדקה בעד ולא בדקה לגמרי בתו"ס להוציא כל ספק אדרבה גרע טפי מלא בדקה כלל. דבלא בדיקה אפשר להקל כדעת הרז"ה דסגי מדאוריי' בהא דאשה מרגשת בעצמה. אבל בזה הרי י"ל דארגשה וסברה דהרגשת עד הוא ומיהו יש לדחות זה דאי נימא דמדאו' סגי בזה שאינה מרגשת, י"ל דלא איכפת לן על אותו זמן של שיהוי הבדיקה דליכא סברא דאינה מרגשת. ודמ"מ בחזקת בדיקה דמעיקרא היא עומדת כמו לשי' כל הפו' דבעי בדיקה דווקא הרי סגי בבדיקה אחת ביום