חבל יוסף (חדרי דעה) קפא

הוא אפי' עולה למנין הנקיים נראה עפ"י דברי התו' דנראה מדברי' דל"ו ד"ה שבוע כו' ודל"ז ד"ה דבר כו' דס"ל דדם טוהר של יולדת בזוב סותר לגמרי ע"ש. וע"כ הוכרחו לחלק שם דדם טוהר אינו דומה לדם קשוי משום דד"ט אם לא הי' יולדת הי' נדה או זבה כו' פי' דברי' דדם טוהר לדידן דקיי"ל דמעיין אחד הוא ה"ה דם טמא ממש. אלא דהתורה טיהרתה בימי טוהר. וכיון דקיי"ל דביומי וטבילה תלי רחמנא וכל דלא מלי ימי הנקיים הדם טמא. ודאי דה"ה סותר ג"כ כדם טמא ממש. אבל דם קושי שאינו כדרך דם אף שודאי הוא טמא. מ"מ אינו סותר וכמו כל מעיינות הזבה כגון רוקה ומימי רגליה דודאי הם אבות הטומאה גם בימי ספירה של זיבה ומגופה אתי דרך ראיה. ואפילו הכי ודאי אינן סותרין את הספירה. ותדע דהא רואה קרי גופא פריך ברי"פ המפלת דלמ"ד דנוגע הוה לא יסתור בזיבה. ומסיק לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה. הא ל"ה אינו סותר אפי' יומו. והא קרי ודאי מגופיה קאתי ומטמא דרך ראיה ואפ"ה אינו סותר וע"כ דקרי מילתא אחריתי היא ואינו דומה לזיבה וכמו רוקו ומ"ר. ומשו"ה לא הוה סתר וה"נ דם קישוי אינו מין דם נדות. ובאמת לפי שי' גם דם שלא בהרגשה [דודאי אינו דומה לדין קרי שלא בהרגשה (בדמ"ב) דאיכא למ"ד דאפי' נעקר בהרגשה ויצא בלא הרגשה. אינו מטמא. אבל הכא ודאי כל שנעקר בהרגשה ודאי נדה היא ואינו טהור אלא בנעקר שלא בהרגשה כלל]. י"ל דזה לא עדיף מדם קשוי ואינו סותר כלל אפי' את יומו. אבל לפי שיטת הראב"ד והר"י וסייעתם הנ"ל דלא חילקו בזה וס"ל דדם קשוי ל"ג מדם טוהר. ומשו"ה ס"ל באמת כמש"כ הרשב"א והר"ן דגם דם טוהר אינו סותר אלא את יומו. וס"ל דזה ודאי גם דם קשוי סותר. נראה פשוט דה"נ דם שלא בהרגשה סותר את יומו. שוב מצאתי גם בס"ט סקצ"ד שתלי ג"כ דין דם שלא בהרגשה לדין דם קשוי אלא שהלך בדרך דרשות הכתוב בטהרת דם קשוי ודם שלא בהרגשה. ונראה מדבריו דלענין כל אשה אפילו טהורה המקשה ס"ל דהדם טמא. וכ"כ דמוכח בהדיא דבטהורה המקשה ודאי גם הדם טהור. אלא דכשהיא בימי הספירה זה י"ל דהוא טמא וסותר והמחלוקת של הפו' הוא אי דם קשוי דומה לדם טוהר כנ"ל. וד שלא בהרגשה ודאי כדם קשוי דמי כנ"ל. ואגב אזכיר מה שראיתי דברים תמוהים בנוב"י ת' סקי"ח בפלפולו בכוונת התו' במשנה דר"פ דה"נ שכ' דהיינו משנה דכתם הנמצא בחלוק מטמא עד שעת הכיבוס. והקשה דאותה משנה י"ל בהרגשה אלא שהרגישה כ"פ וספק באיזה פעם נכתם החלוק. ואי משום דבהרגשה בל"ה ה"ה נדה משום ההרגשה. כמש"כ התה"ד. י"ל דאיירי דהיא בימי טוהר ואינה נדה. אלא דלענין טהרות (דלמפרע לא שייך אלא לטהרות) הרי הדם טמא שמקור מק"ט (והאשה שקיבלה טומאה מן הדם אינה יכולה לטמא החלוק דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אבל הדם עצמו) מטמא את החלוק כו' וכל אלו הדברים תמוהים מאוד מש"כ דדם טוהר הדם טמא אין לעמוד על ד"ק מה סבור בזה. דהא לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בדם יולדת שלא טבלה. אבל הכא ביולדת שטבלה (דאי בלא טבילה הא היא עצמה כזבה ונדה לטמא את החלוק) לד"ה אינו אלא כרוקה ובהדיא תנן (בדע"א) נפל ד"ט על ככר של תרומה טהור. וגם לפי שיטתו מש"כ בהרגשה. לא זכיתי להבין כלל פי' בזה. דמה שייך שם לומר מטמא למפרע. דמה לנו שמשום טומאה של עכשיו תטמא למפרע. דכיון דכ' התה"ד דהרגשה הוה ראיה ודאית א"כ אפי' אינה עכשיו נדה. מ"מ לענין החלוק משום ספק נגיעת הדם של שעת ההרגשה גופא. קיי"ל בהדיא (בד"ה) היה מתעטף בטליתו וטומאה בצידו ספק טומאה ברה"י ס"ט וא"כ תיכף כשהרגישה נולד ספק על החלוק והיה צריך בדיקה ואם לא בדקה ס"ט ברה"י ספיקו טמא ותיכף בשעת הרגשה נטמא החלוק עד שתבדוק והוא תמוה מאוד:

והנה אף שכ' דלשי' הראב"ד ודעימי' דם שלא בהרגשה סותר עדיין צריך ביאור דמ"מ למה צריך בדיקה הא מסקינן בריש מכילתא דמשו"ה אינה מטמא למפרע דאשה מרגשת בעצמה ואי הוה חזיא הוה מרגשה. וסברא זו מדאורייתא היא כמבואר ברמב"ם רפ"ט דדם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו דרוב דמים בהרגשה וע"ש במפרשים. וא"כ ליסגי הכא בדלא הרגישה דע"כ דלא חזיא. ונראה להוכיח דע"כ דווקא התם דאינה אלא חששא דרבנן לטומאה דלמפרע סמכינן עלה דמרגשת בעצמה. אבל לענין ספק דאורייתא ל"מ מטעם שיבואר. דבר"פ הרואה פריך לשמואל דדם שלא בהרגשה טהור מהאשה שבדקה והניחה את העד תחת הכר אם משוך טמא אם עגול טהור. ה"ד אי דארגשה עגול אמאי טהור אלא דלא ארגשה וקתני משוך טמא. ולכאורה גם בלא שמואל הא מה דמחמירין במשוך אינו אלא בעד וכמש"כ הפו' לפי שבדקה בו. אבל בכתם שנמצא בחלוק גם משוך טהור פחות מכגריס ועוד. ולכאו' בלא ארגשה כיון דרוב דמים בהרגשה ולפ"מ דל"י השתא אימור הרגשת עד הוה. א"כ אפי' בדקה מ"מ הא מדלא ארגשה ע"כ לאו מגופה. וא"כ פשוט דלא שייך כלל להחמיר בזה בשביל מה שבדקה בו יותר מכתם הנמצא כיון דה"נ יש הוכחה ממה שלא הרגישה והי' אפשר לישב בפשוט דהא דכתב הרמב"ם דרוב דמים בהרגשה כבר מצאתי בס"ט דיצא לו זה מהא דקיי"ל בנדרים (דל"ה) דאדם מביא קרבן זיבה על בתו הקטנה ול"ח דילמא חזיא בלא הרגשה ואינו מטמא מדאו'. וע"כ דרוב בהרגשה. וא"כ זה אינו מוכרח אלא לפ"מ דס"ל לשמואל דבלא הרגשה אינו מטמא. אבל אי הוה אמרינן דלא בעי הרגשה. י"ל דלא אמרינן כלל הך סברא דרוב בהרגשה וא"ש. אבל לא נהירא כלל לחדושי פלוגתא אחרינא אי רוב דמים בהרגשה. ע"כ נראה ברור בסברת הש"ס דאי בלא הרגשה ג"כ טמא מדאו' א"ש דמשוך טמא. ואין הוכחה ממה שלא הרגישה דלאו מגופה. די"ל דזה סברא פשוטה דאיכא מיעוטא דארגשה ולאו אדעתה. ואיכא מיעוטא דלא הרגישה. וא"כ בצירוף שני המיעוטים י"ל דהרגישה ושידעה שהרגישה לא הוה רוב. ומשו"ה א"ש דמשוך טמא. ואף שלא הרגישה אינו הוכחה דלאו מגופה דאולי חזיא בלא הרגשה או ארגשה ולאו אדעתה. ואין כאן רוב מכריח דלאו. מגופה ומשו"ה שפיר משוך טמא בשביל הבדיקה. אבל לשמואל דבלא הרגשה טהור. א"כ אדרבה מצטרף סברא דרוב יודעות ההרגשה וכיון דאינה יודעת ודאי לאו מגופה. עם מיעוט שראתה מגופה בלא הרגשה. דג"כ טהור. וה"ל למיזיל בתר רובא ולטהר כ"נ ברור בפשט הסוגיא:

ולפי"ז יוצא לנו דבתוך ימי ספירה לפ"מ שבארנו דאף בלא הרגשה סותר ודאי א"א לסמוך על ההרגשה דבזה הרי מצטרפים שני המעוטים להחמיר. דילמא חזיא בלא הרגשה. ודילמא ארגשה ולאו אדעתה ואין כאן רוב. כנ"ל. והא דסמכו על אשה מרגשת בעצמה אינה אלא לפ"מ דקיי"ל דבלא הרגשה טהור מדאו'. ואין כאן אלא חששא דרבנן וגם עיקר חששא דלמפרע אינו אלא מדרבנן. אבל בימי הספירה דגם בלא הרגשה סותר ודאי אין לסמוך ע"ז כנ"ל. ומשו"ה בעי דווקא בדיקה מדאוריי'. והנה הס"ט כ' להוכיח מה שדקדק החינוך מנלן דוספרה לה דגבי זבה היינו ספירת נקיים. ולא ספירת ימים כמו גבי עומר ויובל. עפ"י דברי התו' ריש גיטין אהא דדרשינן וספרה לה לעצמה דנאמנת על הספירה. דאיצטריך קרא דנאמנת. אע"ג דבל"ה הא קיי"ל דע"א נאמן במה שבידו (מדנאמן כ"א על ניקור ושחיטה וכה"ג) דהכא לאו בידה הוה דילמא תראה ע"ש. ואי הוה ספירת ימים הא זה ודאי בידה הוא. ובודאי נאמנת ולא צריך קרא. כ"ה תוכן כוונתו אף שקיצר בזה ע"ש. ולפי"ז נראה לכאו' דיש להוכיח ג"כ דהיינו דווקא בדיקה גמורה בידיה ממש ולא הרגשתה בעצמה. דהא בגיטין (דנ"ד) יליף דהאמינה תורה אף לאסור מה שהי' תחילה בידו אף שאינו עכשיו בידו. מכה"ג ביוה"כ דאי אמר פיגול מהימן והא כתוב כ"א לא יהי' כו'. וא"כ ה"נ אי ספירה היינו הרגשתה בעצמה. למה צריך יתורא בל"ה ודאי ע"כ הרי היא עצמה נאמנת דמאן ידע בהרגשתה וככה"ג ביוה"כ. וע"כ דהיינו בדיקה. דהי' אפשר לומר דצריכה עדים ע"ז. ומשו"ה צריך קרא דהיא עצמה נאמנת. ומ"מ אין זה מוכרח כ"כ דהא ודאי דבבדיקה ודאי הוה נקיים גמורים מן התורה ואפי' ליכא סברת הרגשה דידה. דאל"ה הא דנדרים הנ"ל דאדם מביא קרבן זיבה על בתו קטנה המ"ל