חבל יוסף (חדרי דעה) קפ

[ועב"י דנסתפק בשי' הרמב"ם שכ' סתם דבראשון ל"מ אי מוך דחוק כל ביה"ש מהני. ולענ"ד פשוט דמוך דחוק כל בה"ש א"כ ע"כ נכנסה גם בתחילת ליל שני. א"כ זה' חשוב כבדקה בשני דמהני אפי' שחרית. ולכאורה כ"ש כשנכנס תחילתו בתחילת הלילה בטהרה ודאי עדיף טפי ובודאי מהני' לכו"ע אפי' לספור ממנו] ועכ"פ מוכח מדבריו דבלא מוך דחוק לרבנן ביה"ש לא עדיף משחרית ובודאי ל"מ. ונראה בטעם הרב שהיקל אפי' סמוך לביה"ש שהוא עפ"י שי' התו' דהקשו לשי' דביום שראתה דס"ל דזה הוה כראשון ל"מ בדיקת שחרית גם לר' יוסי. דתיקשי ר"י לנפשי' אלמלא ידי' כו'. ותי' דהתם ביום שראתה בו דבעי מן הסברא דווקא בדיקת ביה"ש. שפיר י"ל דלא חששו כו"ה שתראה בסמוך לאחר הבדיקה. אבל ר"י דמחמיר חומרא טובא דאפי' בשביעי ל"מ בדיקת שחרית שפיר צריך לחוש גם אחר סילוק ידי' ע"ש ובאמת מצינו כעין זה בריש יומא גבי אף אשה אחרת מתקינין לו ע"ש]. ולפי"ז לדידן אפי' ראתה ואפי' בראשון [דלשי' כל שראתה הוה ג"כ כראשון] ודאי שפיר מהני סמוך לביה"ש דאנן הא לא חיישינן לחומרא שאינו מן הדין. והרמב"ן ס"ל כמש"כ התו' בדנ"ג בתי' הראשון דמן המנחה דהתם ל"ד. אלא דהפי' שם שלא בדקה כלל. וס"ל כפשטות הש"ס דאין לחלק כלל בין מן המנחה למעלה לשחרית. וכמו שהבינו התו' בקושי' ומשו"ה ס"ל דבראשון דל"מ שחרית. ל"מ גם מן המנחה ולמעלה (אלא כשידי' בין עיני' דהיינו מוך דחוק כל ביה"ש). אבל התו' דדייקי מן המנחה ולמעלה. ולשי' אם ראתה בו הוה כראשון. וא"כ מן המנחה ולמעלה. ודאי מהני אפי' בראשון. וחילקו כנ"ל והנה הרא"ש כ' ג"כ דבכל יום שפוסקת צריכה בדיקה מן המנחה ולמעלה והיינו ג"כ כשי' התו'. ומה שסמך הרב עליהם להקל נראה משום דבל"ה דעת הרשב"א להקל כרבי ורבנן דבריי' דאפי' בראשון מהני אפי' שחרית. יש לסמוך עכ"פ אשי' התו' והרא"ש בסמוך לביה"ש. והנה לפי שי' התו' בדקה בשני דר"י היינו דווקא בלא ראתה בו וכל יום שראתה בו חשוב כראשון. ובאמת הוא דחוק דמוכח במתני' ולקמן בס"ז דכ"ז שלא פסקה בטהרה ה"ה חשוב כודאי ראתה וא"כ לעולם הוה ראתה. ופסקה בשני היכי משכחת לה. ושי' הפו' נראה דאפי' ביום שראתה. כל שהוא אחר יום הראשון ודאי מהני ודווקא ביום הראשון של הראיה דהמעיין נפתח היום. זה חשוב איתרע. ומשו"ה בזה סמך הרב להקל בדיעבד כשי' הרמב"ם והרמב"ן ושאר פו' דמהני בזה אפי' שחרית ואפי' ראתה בהם. כל שאינו ראשון לראיה. ומיהו בראשון ממש ובדיקת שחרית. הכריע הרב דל"מ. אף דלהרשב"א מהני גם בזה כנ"ל מ"מ כיון דזה ל"מ בין להתו' והרא"ש. ובין להרמב"ן והפו' ודאי יש להחמיר. והנה דקדק הש"ך דלדידן לא משכחת ספירה מראשון דצריכה להמתין ה' ימים משום פליטת זרע ותי' דאיירי בנתקלקלה בתוך ימי ספירה. ומשמע מדבריו דכל שהפסיקה בטהרה ואח"כ נתקלקלה שנית חשוב כראשון. ולענ"ד פשוט דזה תלי בשני לשונות שברש"י די"א גבי נדה אי"צ בדיקה ממעין פתוח. וצריכה בדיקה ממעין סתום. וע' תו' סו"פ ב"כ דזה תלי בפלוגתא דאמוראי שם. ולחד לישנא כל שהוא בתוך שבעה לתחלת ראייתה חשוב מעין פתוח כל שלא עבר משך ימי נדותה ואינה קובעת בהן וסת. ולאידך לישנא נראה מלשון רש"י שם כל שהפסיקה ג"י בינתים חשוב מעין סתום ע"ש. ולדינא דהכא פשוט כל שלא חשוב שם מעין סתום. תו לא שייך לקרות מה שראתה אח"כ ראשון. כיון דאינו פתיחה חדשה אלא נגרר אחר ראיית הקדומים. ועסקפ"ט דנחלקו שם הפו' כמאן פסקינן. ונראה דאפשר להקל בכאן דבדיעבד מהני בדיקת שחרית כיון דבל"ה יש פו' דגם בראשון מהני בדיקת שחרית כנ"ל. וקושי' הש"ך יתיישב בדברינו בסוהס"י ע"ש:

ס"ד בכל יום צריכה להיות בודקת כו'. ע' השגת הרז"ה שכ' בשם מקצת חכמים דלבעלה אי"צ בדיקה כלל רק סומכת אהרגשה. וכ' שסייעו סברא זו מברתיה דר"ח בי רבינא. וע' בס"ט שהאריך ג"כ מהא דכ' הפו' גבי תבעוה להנשא דצריכה נקיים דסגי בלא ה"ט ובלא בדיקה מהא דברתיה:

דר"ח וש"מ דס"ל דזה ג"כ מיקרי נקיים ע"ש ונראה מדברי הרז"ה דהסמיכה הוא שם בשביל שלא הרגישה. ובאמת כיון דהתם הבת לא ידעה כלל מדינא דנקיים וגם הי' קטנה כמבואר שם ל"י אם שייך שם לסמוך על ההרגשה. ובאמת כבר תמה הרא"ש ע"ז. ושי' המקילין נראה דס"ל דעיקר הדבר דאין שם אלא חשש ראיה משהו בעלמא משום חימוד ואח"כ מוחזקת שודאי תפסוק ויהיה לה ז' נקיים ובזה הם בדוקים. ואין ללמוד משם על מקום אחר כלל. והנה ממה שהחמירו חבל פו' הראשונים בספק פלוגתא דרב ור"ח בתחילתן אע"פ שאין סופן. משמע דס"ל דהוא ספק דאורייתא. וכ"כ הב"י דהוא ספק איסור כרת ע"ש. ומיהו אינה ראיה מוכרחת די"ל דהם דיברו על עיקר הדין נקיים. אי הוו נקיים בהחזקת תחילתן או סופן לבד. ונ"מ בשוטה ושנטרפה דעתה דליכא אלא מה שהיא בודקת ובזה ודאי הוה ספק כרת. ואפשר דמשום הנהו מחמירין גם בכולם ומ"מ מדאורייתא י"ל דסגי בהרגשה לחוד. ובאמת כיון דקיי"ל דבלא הרגשה טהורה מדאורייתא א"כ כל שאינה מרגשת ממילא ה"ה נקיים. וראיתי בח"ד שכ' כיון דודאי גם בלא הרגשה הדם עצמו טמא ומטמא האשה טומאת ערב. דמקור מקומו טמא. א"כ הוה כפולטת זרע. דאינו עולה יום זה. הנה מש"כ דטמא מחמת מקמ"ט. זה ודאי ברור דל"ג מיוצא דרך דופן בר"פ י"ד ומיצא לאחר מיתה (בדע"א) ומיצא דרך שפופרת בר"פ המפלת דאמרינן בכולהו מקור מ"ט. [ודברי רש"י דס"ב ע"ב ד"ה א"ל כו' דמדאו' עד שתראה בבשרה אע"ג דהתם לענין טומאת הדם צ"ל דס"ל לפ"ז מקור מקומו טהור ע"ש]. אמנם מה שדימה לה לפולטת אינו מוכרח כלל דהתם מפורש בדמ"ב דרואה הוה. והכא פרש"י בדמ"א גבי מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות. דנגעו במקור ונגעו באשה וכ"ה בחידושי הר"ן [ומש"כ דמטמא בפנים כבחוץ בלשון הר"ן מבואר דמטמא ביציאתו] וא"כ פשוט דהוה ככל טומאת מגע דאינו שייך לנקיים. ומצאתי מקום לקיים דבריו עפ"י דברי הרשב"א והר"ן גבי יולדת בזוב דדם טוהר אע"פ שאינו גורם שום טומאה מ"מ כיון דביומי וטבילה תלי רחמנא והדם מטמא דרך ראיה אין אותו היום עולה וכדאמרינן התם דאפי' לרבא דיומי לידה שאינה רואה עולה מ"מ נקיים מדם בעינן ואפי' בימי טוהר כדמבואר בהדיא בסוגיא דרב ולוי גבי ב"מ ע"ש. ולכאורה נראה שהרגישו בזה כמש"כ דהא גבי פולטת אמרינן דאי נוגע הוה אינו סותר אפי' אותו היום. ומשו"ה כתבו דהכא שאני דמטמא דרך ראיה ופי' דבריו נראה דפולטת כיון דלאו מגופה קאתי אי נוגע הוה הרי הוא ככל מגע טומאה. אבל הכא דהדם טמא מגופה אתי. אע"ג דטומאת האשה משום מגע. מ"מ הוא חשוב כראיה כ"נ בכוונתם וא"כ הא דם שלא בהרגשה נמי כיון דמגופה קאתי שפיר י"ל דדמי לדם טוהר. ואע"ג דכ' לעיל סקפ"ז גבי דם מכה שבמקור דכיון דאינו אלא משום הלל"מ דמקמ"ט אין לדון עליה מדין תורה גמור ע"ש. מ"מ גם זה לא תברא וי"ל עפ"י דברי הנוב"י תנינא סצ"ז דכ' דדווקא על מין דם טהור שממקור כגון דם מכה או כשתי טיפי מרגליות הוצרכנו להלל"מ. אבל יצא דרך דופן וכה"ג דהדם הוא דם נדה בעצמו אלא דלא טימא את האשה משום גזיה"כ אבל הדם ודאי בטומאתו עומד מן הדין ולא הוצרכנו להלל"מ ע"ש. וא"כ ה"נ שלא בהרגשה ודאי דלטומאת הדם. הוא אותו הדם נדה עצמו. וטמא מן דין תורה גופא. ובזה יתיישב גם מה שתמהתי בסקצ"ד גבי דם קישוי לפי הבנת הראשונים בשי' רש"י דאותו היום ודאי אינו עולה בספירה [ואף לפ"מ שכתבתי שם דאינו מוכרח בשי' רש"י מ"מ הא הראב"ד בהשגות והר"ן בשם הר"י וכן בשם הרמב"ן כ"כ בפירוש] והוא תמוה לכאורה דכיון דמוכח בר"פ י"ד דדם קשוי טהור לגמרי א"כ למה לא יעלה ע"ש. ולפי"ז נראה דאע"ג דכל דם קשוי ודאי ה"ה טהור לגמרי מ"מ כשהיא מקשה בימי ספירת זיבה אע"ג דלאו מעיין הוא. מ"מ ל"ג מדם טוהר של יולדת שלא טבלה דביומי וטבילה תלי רחמנא והדם טמא. וה"נ סבירא להו לב"ה גבי דם טהרה של מצורעת דאקשיה רחמנא לזבה דהדם טמא. א"כ ה"נ הדם קשוי של זבה ודאי דהדם בעצמו הוא טמא והוא מטמא דרך ראיה וה"נ סותר יומו כמו דם טוהר של יולדת בזוב. ושי' הרמב"ם ור"ח וסייעתם דס"ל דדם קשוי