חבל יוסף (חדרי דעה) קעח

בפלוגתא כיון דיכול לשנויה לכו"ע. ונראה פשוט משום דהא בריי' דטועה דהכא ע"כ ס"ל אליבא דב"ש וב"ה דאינה עולה כמבואר שם בתו' וא''כ ע"כ צ"ל גם לפי האיב"א דשם. דפליגי אבריי' דהכא. כמש"כ התוס' כאן. וכיון דע"כ צריך לשנויי ולחדושי פלוגתא ניחא ליה שפיר לשנויי ג"כ כתנא דשוין]. ועכ"פ ללוי ולתנא דשוין כבר בארנו דלא שייך ע"כ סברת המרדכי דהא אפי' אם ימי לידה אינן עולין. מ"מ ביומי טוהר ודאי עולה לדידהו. וא"כ י"ל דר"י בר"י סבר כתנא דשוין. ומשו"ה מהני שפיר אפי' בלא טבילה. ומשו"ה נמי פריך דבעשרים וחד תשמש. דמדר"י בר"י מוכח דע"כ ס"ל כלוי ותנא דשוין. דלדידהו אין הטבילה מעכבת כנ"ל. ומיהו התוס' בסוגיא שם ד"ה שבוע כ' בהדי' דאפי' ללוי בשופעת אינה נעשית נדה ולא זבה ע"ש וצ"ע. עוד תי' הס"ט דאע"ג דתחילת היום כ"ז שלא טבלה אינה יכולה למנותו מ"מ לאחר שטבלה בו כיון שסופו בטהרה שפיר יכולה למנותו דמקצת היום ככולו ודווקא ביום שראתה בו שוב אינה יכולה לסופרו אף שסופו בטהרה דהראיה סותר כל היום אבל מה שלא הי' יכולה למנותו בתחילתו משום שהוא בתוך ימי לידה שפיר מהני גם סוף היום. ובאמת דבריו נכונים דהא מבואר בר"ה (ד"י) דעביד ק"ו לענין שנה דיום א' עולה בתחילתה. ק"ו מנדה שסוף היום עולה בתחילתה. אין תחילת היום עולה בסופה כו'. והקשו התו' שם דהא בזיבה להיפוך דתחילת היום עולה בסופה וסוף היום אינו עולה בתחילתה ותי' דשאני זבה כיון דצריכין להיות נקיים וא"כ כיון שראתה בו שוב אינו נקי ע"ש. וא"כ ודאי דזה שייך בראתה בו שהוא אינו נקי. אבל מה שלא עלה תחילת היום בשביל שהוא בימי לידה שלא שייך שאינו נקי כל דטבלה בסופו ושוב אינו בימי לידה שפיר סוף היום עולה לתחילת זיבה דק"ו מנדה כנ"ל וכדמוכח מדברי התוס' ומיושב בזה קושי' מאור ל"ה. וקושי' מהא דפריך שם בעשרים וחד תשמש. ובהא דר"י בר"י נראה די"ל בפשי' דכאן דתני בבריי' שהביאה שלשה שבועין טהורין, והיינו לשם נקיים וכיון דלשי' המרדכי לר"ת פשי' ליה דאינה יכולה לספור בלא טבילה א"כ בודאי טבלה כדין נקיים. ואע"ג דלא חשיב הך טבילה היינו דלא חשיב אלא הטבילות שמחויבת לטבול משום טבילה בזמנה מצוה. ואותה הטבילה שביממא כיון דע"כ אינה בזמנה. דיולדת טבילתה בלילה. [וע"כ מוכח מכאן דאפי' כשטובלת ביום שהי' הלילה זמנה. זה לא חשיב בזמנה. דאיל"ה אפי' באתה ביום הו"ל לאטבולה תיכף שמא כלו בלילה זו. וצ"ע דהא ודאי כל הלילה חשיב זמנה דכי תטבול כהרף עין ומ"ש דביום תו לא חשיב בזמנה וצ"ע]. ועכ"פ לפ"מ דלא חשבינן זה לזמנה שפיר לא חשיב לה. אבל בודאי איירי בענין שטבלה כדי שתספור לנקיים וטבילה זאת טבלה גם לר"י בר"י דכולהו לא איירי אלא לענין דין טבז"מ אבל הטבילה שהוא משום הנקיים לא אצטריך לי' לאשמועינן דודאי עבדה כהלכתא ומשו"ה שפיר סלקו לה נקיים. ובזה יתיישב מה שדחה דברי המרדכי הנ"ל בשי' ר"ת. מפיר"ת גופיה שבגליון תו' שהובא ברש"ל דקושי' דהש"ס סוף שבוע קמא ליטבלה. קאי לב"ה דלב"ש י"ל דאדרבה חשיב לה להך טבילה. ולא איירי כשבאתה ביה"ש ע"ש. וא"כ נסתר מש"כ לתרץ תחי' דהקושי' לב"ש [דלדידהו ע"כ לי"ל כהמרדכי דהא ס"ל דביומי לחוד תלי רחמנא] אבל השתא דקאי ע"כ לב"ה. ולשי' דאינה יכולה למנות בל טבילה. מאי קשי' לי' כיון דבאתה ביום. ולא אטבולה ביום הראשון (דהא בשבוע קמא לא חשיב אלא בלילה) א"כ אכתי לא סלקו לה כלל הספורין בסוף שבוע קמא. לשי' זו דאינה יכולה למנות בלא טבילה. וליכא טבילה כלל בסוף שבוע קמא. וע"כ דלא מעכבא הטבילה ודלא כהמרדכי ע"ש. ולפי"ז אין כאן סתירה כלל די"ל דפשי' לי' להמקשה דבטבילה שביום ראשון שאינה משום טבילה בזמנה לא איירי כלל. ופשי' דטבלה בו כדי שיהי' לנקיים ושפיר סלוק ספורין בסוף שבוע קמא לכו"ע ומקשי הש"ס שפיר ונכון:

ובסו"ד הס"ט שם ראיתי תמיה גדולה שכ' דמשו''ה במפלת לא הצריכו להמתין אחר פ' משום דקיי"ל אין קישוי לנופלים. הרי דס"ל דקרא דדמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד דממעט דם הקישוי. לא קאי אנפל. ודקדק מדברי רש"י דל"ז ד"ה אף ימי לידה דגם בימי לידה הוה משום האי מעוטא וא"כ ה"נ בנפל נעשית זבה בימי לידה. וא"כ שפיר עולין לנקיים דלא שייך הכא אינו ראוי לזיבה. והוא תמוה מאוד דהרי פסקו כל הפו' דאין קישוי לנופלים. וכל פרק המפלת מלא דדוקא שפיר שאינו מרוקם. או כל אותן שאין עליהם דין ולד אין להם ימי טומאה וטהרה. אבל כל שהוא ולד מעליא אפי' נפל הרי הוא כבר קיימא ויש לו ימי טומאה וטהרה ככל הולדות. ור"מ דס"ל בהדיא בדל"ח דאין קישוי לנופלים. אמר בר"פ המפלת דהמפלת מין בהמה וכו' אם כר תשב לזכר כו' ומבואר בהדיא דיש לו ימי טומאה וטהרה. כדין כל הוולדות. ומבואר שם בהדיא בש"ס דלא חיי וה"ה נפל וע"כ דגם נפל יש לו דין ולד גמור. ואפי' בראתה בימי טומאה ודאי דאינה נעשית זבה דלא תני בה שיהי' לה שום דין אחר מכל הוולדות. וד"ק תמוהין מאוד. ודקדוקו מדברי רש"י פשוט דרש"י קאי אלידה גופה דבבריי' דר"מ דעלה קאי סוגיא דשם. וקאי אדמי לידה גופה. וע"ש בתו' דהקשו דא"א לפה"ק בלא דם. ורש"י ס"ל דדם קישוי גופה עולה. למ"ד עולה כשי' הרמב"ם. וכן מסיק רש"י בהדיא כגון אם ילדה בימי ספירה ע"ש. ואף שכ' הרשב"א והריטב"א והר"ן דמדברי רש"י בע"א ד"ה דבר הגורם משמע דאינו עולה. לולי ד"ק אין זה מוכרח דהנה כולם כ' דלדינא ל"נ כן דדם קישוי ה"ה טהור ושפיר עולה וכן פסק הרמב"ם ור"ח בהדיא ע"ש. ולענ"ד הכי מוכח בהדיא בש"ס ר"פ י"ד גבי אוקימתא דר"ל דשם דלדברי המטהר בדם מטהר באשה וכמש"כ התו' שם. דלר"ל מה שיצא הדם דרך דופן זה לא נ"מ מידי. אלא הא דמטהר ר"ש היינו לטעמיה דולד דרך דופן הוה לידה. וקושי סמוך ללידה הוא ע"ש. א"כ ש"מ דדם קישוי הדם ג"כ טהור. וא"כ דודאי דגם היום עולה ויתבאר עוד בסקצ"ו בס"ד. ורש"י לא כ' אלא לפום בעיא דשם. דהיכי ס"ד דדבר הגורם. הא קרי אינו גורם וסותר. וא"כ ע"כ לומר דמטמא. וא"כ גם קישוי מטמא בימי נדה. וכ' רש"י דזה לאו סתירה הוא דהא אינו סותר אלא יומו. וזה ודאי הוה גם בקרי גורם וכבריי' דר"א שם מה גרם לו קרוי' יום אחד ע"ש. וכ"ז לענין קרי אבל לענין קישוי ודאי ל"ד לקרי בזה דהא קישוי טהור לגמרי כנ"ל ורש"י ל"ד להו אהדדי אלא לפי דהוה סבר דקרי סותר הכל והוה צריך לומר דבר המטמא ואם כן גם קישוי סותר. אבל לפי המסקנא דאינו אלא יום אחד אי אפשר לדמויי קישוי כלל לקרי ודוק. ס"ב בתוך ארבעים אינה חוששת לולד. דקדקו בלשון רש"י שמקודם שעת ראיית נדה לא חיישינן לעיבור. ולענ"ד לא משמע כן בש"ס שם גבי שפחות שבדקום דאמרינן סמא דנפצא אשקינהו. משמע דבל"ה א"א לידע ע"ש:

ס"ג המפלת כו' עב"י שהקשה דלמה השמיט הרמב"ם ושטו נקוב אמו טמאה וכ' דאולי דרבא דאית ליה הכי ס"ל טריפה חיה והרמב"ם דפסק דאינה חיה לי"ל הא דרבא. ובאמת כ"כ התו' בטעמא דרבא. וכן אמר הש"ס בהדיא גבי חסר ארכובה דמאן דס"ל דטמאה. סבר דטריפה חיה. אבל צ"ע דהרמב"ם פסק בהדיא גבי ארכובה דדוקא עד טבורו. וא"כ קשה באמת למה פסק כן דהרי הרמב"ם פוסק דטריפה אינה חיה. והנה כזה יש להקשות על הרשב"א שהביא בב"י גבי ושטו נקוב דכ' דאע"ג דטריפה אינה חיה מ"מ ראוי לחיות מעט ע"ש. והרי גבי ארכובה אמר הש"ס בהדיא דתליא אי טריפה חיה ע"כ נראה דמפרשי בש"ס שם טריפה חי' היינו שלשים יום ומ"ד אינה חי' היינו אינו חי ל"י וכדס"ל לרבי בחולין נ"ז סימן לטריפה ל"י ע"ש. וכיון דאינו חי ל"י זה הוה ככל אינו בן קיימא דעלמא דאינו ראוי לבריית נשמה דממעט ליה שם בבריי' מקרא דהיינו דאינו מתקיים ל"י דכל ששהא ל"י קיי"ל דאינו נפל. אבל לדידן דס"ל דאינה חיה יב"ח אבל ל"י יכולה לחיות. זה שפיר מקרי ראוי לבריי' נשמה שראוי לחיות מעט כמש"כ הרשב"א. ונראה דיצא להם זה מקושי התו' שם דרבא ס"ל בבכורות דאינו חי ע"כ פירשו דחי, דהכא היינו ל"י. וא"כ כיון דהביא הרמב"ם הא דעד טבורו דוקא אבל