חבל יוסף (חדרי דעה) קעז

ט"ז סק"ג השיג על הדרישה ע"ש ולולי ד"ק דברי הדרישה נכונים דכוונתו דלפמש"כ הרשב"א בפשי' דלאחר יב"ח ליכא עכשיו חימוד א"כ פשיטא דלאח"כ ודאי יהיה לה חימוד. וא"כ למה לא נקט הרשב"א החשש הפשוט דלאח"כ יהיה לה חימוד. וע"כ דס"ל להרשב"א דזה פשיטא דכל שעכשיו יש לה חימוד שוב אין חוששין לחימוד שני. וחדא שייכה עם חבריתה וחד מילתא היא. וא"כ מוכח מזה דאפי' הקדימו אח"כ הזמן כל שיש עכשיו חימוד. ל"ח עוד לחימוד חדש. ובאמת יש להסתפק קצת בזה לכאורה דמשום זמן ההקדמה גופא. אפשר שיתחדש חימוד חדש דהא אפי' לחד יומא פריך הש"ס לחוש לה ע"ש. ומיהו נראה דסברתו לחלק משם. דאף דשייך חימוד גם ליום אחד הכא שכבר נתפייסה לו לעיקר הנשואין אין סברא שבשביל הקדמת זמן יתחדש עוד חימוד חדש ודוק:

ט"ז סק"ו כ' בלא בא החתן ליום המוגבל מפני אונס הדרך ובא למחר צריכה לספור מחדש דכל הדרכים בחזקת סכנה ובודאי מסופקת בדעתה ואיכא חימוד חדש. והנה כ' בעצמו מקודם דבאינן יכולין להשוות עצמן כ"ז שלא נתפרדו לגמרי ברצוי שני הצדדין ליכא בזה חשש חימוד חדש. ונראה דס"ל דכשאינו לפנינו או דבדרך גרע טפי אבל לכאורה שני הטעמים אינן מוכרחין מה שאינו לפנינו מוכח משי' הרשב"א בפי' הא דרבינא דאיעכב ולא ידעו כלל למה איעכב כמו שפי' שם ואפ"ה לא חששו אח"כ לחימוד חדש. הרי אפי' בעיכוב שאינו לפנינו ל"ח. ובודאי דוחק לומר דהיה לפנינו ועפ"כ לא שאלו על העיכוב עד שבא. וגם סברא דבדרך שכיח אונס לא משמע כן בריש כתובות אלא דמן הסתם אין חוששין לאונס כשלא בא. ובאמת דבודאי יותר שכיח אונס כ"ד לזמן ע"ש:

שם סק"ז האריך להשיג על הרב והת"ה בדין אם היתה טהורה קודם דאי"צ שמירה. ובאמת לכאורה דבריהם תמוהין מאוד לחלק בגזירת חז"ל בסברת עצמנו שאנו רואין שאין יצרו תקפו. וכי מי יחלק באיסור שגזרו לאסור יחוד לחלק בין אדם לאדם. וע"כ צ"ל דסברתם כן הוא דהרי התירו כאן בבעל. ובכה"ג דהיתה טהורה ולא בעל ס"ל דחשיב כבעל. וא"כ גם דברי הט"ז אין מוכרחין לסתור סברא זו דחשיב כבעל וצ"ע:

ש"ך סקי"ד והמנהג ליקח קטן וקטנה שאין מוסרין עצמן לביאה עס"ט וטפי הו"ל להקשות דהבעל ודאי משמר אשתו וא"כ האיש והאשה הם ב' גם על הקטן. אבל נראה סברת הש"ך דכיון דהאיש והאשה ג"כ אסורין ביחוד לא שייך סברא זו ונראה שזה כוונת הח"מ שהובא בס"ט ע"ש:

סימן קצג ס"א ואפי' בדקה ולא מצאה דם. בס"ט האריך דדילמא כוונת הש"ס דווקא בראתה. ולכאורה מהא דפריך אלא מעתה בע"נ לא יגמור ביאתו ומשני א"כ לבו נוקפו ופורש. וכבר הוכיח הח"ד ברסק"צ דהרגשה בשעת ביאה ליכא ע"ש. וא"כ אי נימא דכל סוגית הש"ס בזה דווקא כשראתה א"כ הא נמי דפריך לא יגמור לא קאי אלא כשרואית שיצא הדם לחוץ ממש בשעת הביאה וכההיא דנטמאת ובודאי דזה לא שכיח כלל. אפי' בבתולים. ולא שייך לומר משום חשש רחוק כזה שתראה בשעת תשמיש שיהיה כ"א לבו נוקפו שיפרוש וע"כ דהגזירה אפי' בלא ראתה. ולפ"מ דפריך בע"נ לא יגמור היינו נמי שכל אדם לא יגמור תמיד בכ"ג. דלעולם חשבינן לה כראתה. ושפיר שייך דא"כ כ"א יהיה לבו נוקפו ע"ש שזה נכון. וע' כתובות ד"ט שי' ר"ח דמ"ע חשיב כבוגרת. וי"ל דגם לענין דין זה שוה לבוגרת וצ"ע. ועב''י מה שהקשה על הרי"ף דלמה הביא כל הנך דיני דמתני' דתינוקת כיון דהביא דרו"ש דפורש. ולכאורה א"ש בפשי' דנ"מ לענין שחבירתה תולה בה. וכן לענין שאינה מתחזקת ברואה מ"ת. ומצאתי בס"ט סוסקפ"ז שנתעורר בזה ע"ש:

סימן קצד ס"א בהגה ומיהו י"מ נוהגין שאין טובלין תוך ארבעים לזכר ופ' לנקבה. מבואר בד"מ משום דחששו לשי' המרדכי דלשי' ר"ת דימי לידה שאינה רואה בה אין עולין לספירה. י"ל דכ"ז שלא טבלה אפי' בימי טוהר הוה ימי לידה ואין עולין לנקיים. והקשה דא"כ אפי' גם לאחר י"ט כ"ז שלא טבלה לא ליהני. ותהא צריכה דווקא שני טבילות. ואין שום אדם נוהג כן. ויפה השיב התפל"מ דהטעם דאין עולין מפורש בברייתא לפי שאינן ראיות לזיבה כימי נדה. אין ספירה עולה, מהן ג"כ כימי נדה. וא"כ לאחר י"ט. דודאי ה"ה נעשית זבה אפי' בלא טבילה ודאי הם עולין. אמנם הקשה ע"ז דסוגיא דטועה סותר זה בכ"ד חדא דא"כ למה משמשת אור ל"ה כיון דאינה יכולה למנות עד אחר טבילה א"כ שבוע ג' יום הט"ו דטבלה בו לא עלתה לה. ולא שלמו לה עדיין הנקיים עד א' בשבוע הד', וא"כ שבוע רביעית הטמא סתר המנין ושבוע חמישית צריך כולו לנקיים. עוד מדר"י בר"י דאמר די' לטבילה שיהא באחרונה משמע בהדיא דסופרת בלא טבילה. עוד מדפריך בעשרים וחד תשמש. עוד מדפריך סוף שבוע קמא ליטבלה:

ש"מ דגם יום הראשון עולה אף שלא טבלה בו והנה קושי' דמשמשת אור ל"ה איני רואה קושי' כלל מזה דאפילו לפי שי' זו דכ"ז שלא טבלה אינו עולה. ולא נחשוב את היום הראשון משבוע הג' לפי שטבלה באותו היום. ולא הי' תחילתו בטהרה. ואין לה עדיין אלא ששה נקיים. וא"כ השבוע הד' שהוא טמא אינו עולה למנין. אבל כ"ז אינו אלא שאינן עולין לנקיים אבל מ"מ הא השתא אחר הג' שבועות טהורין שכבר טבלה כל הטבילות שצריכה ללידה ודאי שהימים שלא ראתה בהן היא סופרתן לנקיים לכו"ע כמבואר בהדיא בסוגיא דשני מעיינות בבריי' דיולדת בזוב צריכה ז"נ. שהיינו שסופרת בימי טוהר ע"ש. א"כ גם כשרואה בהם מ"מ אינו סותר את המנוים כבר דאפי' ימי הלידה הטמאים לא אמר אביי דפסק ר"ת כוותיה. אלא אינו סותר ואינו עולה ע' בש"ס. וכ"ש בימי טוהר דאפי' ראתה דודאי אינו סותר אלא דאותן הימים אינן עולין. ומ"מ אין סותר את הימים הראשונים. וכ"כ הרשב"א והר"ן בהדיא. וא"כ אינו חסר לה אלא יום א' נקי ותיכף בראשון של שבוע ה' שפיר כלו ספורים דידה. וא"כ אדרבה, אי משום האי ספיקא לחוד הוה שריא אפי' תיכף בראשון של השבוע החמישי הטהור והא דצריכה להמתין עד ל"ה אינו אלא משום ספק תחילת נדה כדאיתא שם בסוגיא ולק"מ. גם מה שהקשה מסוף שבוע קמא לטבלה ל"י מאי קשיא לי' כאן דמוקמינן לה בשבאתה ביה"ש ואטבלוה תיכף. א"כ יש להסתפק דהראשון ג"כ כבר הוא אחר הטבילה. וכולו עולה ושפיר סליק מנינה בסוף שבוע קמא וצריכה לטבול בו משום ספק טבילה בזמנה. ומה שהקשה מעשרים וחד תשמש וכן מדר"י בר"י כ"כ הס"ט דלב"ש דס"ל דביומי לחוד תלי רחמנא. פשי' דאין הטבילה מעכבת וי"ל דפריך שם אליבא דב"ש ובדר"י בר"י נראה דדעתו דיסבור ג"כ כב"ש. אבל לענ"ד יש ליישב גם לב"ה דנראה ברור דללוי לקמן דמוקי פלוגתיי' דב"ש וב"ה אם הם שני מעיינות וס"ל אליבא דב"ה דב' מעיינות ובשופעת מתוך ז' לאחר ז' שבזה חזינן דלא נסתם הטמא. מבואר בסוגיא דהדם טמא. ונראה דא"כ הא הזמן טומאה של יולדת כבר נסתלק. וכשרואה עכשיו לכאורה ה"ה נעשית נדה. ומצאתי בריטב"א שכ' בשם הר"י להוכיח דלרב דמעין אחד הוא אפי' בשופעת ואפי' לב"ה דביומי וטבילה תלי רחמנא. מ"מ אינה אלא לענין הדם. אבל אינה נעשית נדה ע"ש. משמע בהדיא דהא ללוי דב"מ הן ושופעת ודאי נעשית נדה. וכן משמע פשטות הש"ס דכמו מש"א שם בשופעת מתוך מ' לאחר מ' רב לחומרא היינו דהיא נדה. ה"נ שופעת מתוך ז' וי"ד דלוי לחומרא היינו נמי דנעשית נדה. ולפי"ז אם היתה שופעת עשרה ימים שעברו ז"י נדה והג' יומי זיבה. הי' נעשית זבה. ואע"ג. דא"א להיות שופעת כנהרא אפי' ז"י כמפורש בד"י. מ"מ כיון דאם הי' שופעת הי' טמאה זיבה. פשיטא דלא שייך לומר דהוה כימי נדה שאין זיבה עולה בהן ואינו עולה לספירה. דהרי אם הי' שופעת עשרה ימים היתה זבה. וכמש"כ התפל"מ בעצמו לענין אחר ימי טוהר דאפי' לא טבלה ודאי עולין. כיון דראוין לזיבה כנ"ל וה"נ ללוי גם ביומי טוהר [והנה לקמן שם פריך ללוי מבריי' דיולדת בזוב שספרה ולא טבלה ומתרץ דלוי סבר כתנא דשוין. ואיב''א בשופעת דשבוע קמא ספרה. ושבוע בתרא שופעת וס"ל דימי לידה שאין רואין עולה לספירת זיבתה. וצריך להבין דל"ק מאי דעתיה לאוקי