חבל יוסף (חדרי דעה) קעד

סי''ט בהגה וה"ה שכבה עם נשים שיש להם מכות תולה בהן כמו בבנה ובעלה. נראה מכאן דהוא הדין להחמיר היכי שנמצא כתם בחלוק בנה ובעלה השוכבים עמה במטה טמאה האשה. וכמו בשלש נשים ישנות במטה אחת לקמן דאפי' באינן משולבות נמצאת תחת האמצעית כולן טמאות והיכי שהאמצעית היא מעוברת וזקינה הם טמאות והיא טהורה וכ"ש בנמצא תחת האיש. שהאשה טמאה וכמו שדומה כאן לתלות בכל אשה כמו בבעלה להקל. ה"נ ודאי דומה גם בעלה לאשה אחרת לתלות להחמיר וכדמוכח בהדיא בר"פ הרואה דמדמה הש"ס תולין להחמיר לתולין להקל גבי ממקום למקום וע"ש בתוס'. וא"כ פשוט דכ"מ שתולין להקל ה"נ תולין להחמיר שוב ראיתי שהאחרונים למדו זה מתוספתא עיין שם:

סכ"א היכא דאשתכח כתם בשיפולהא מאחורה ומכה איכא מקמא תליא דאפשר אדיתבה דבתרה אתא לה מקמא. בב"י הביא אחר זה תיכף דברי הרמב"ם שכ' דגם בנמצא בחלוקה אין תולין ממקום למקום והרי בחלוקה אינו טמא אלא בשיפולא דהיינו למטה מן החגור. ומשמע לכאורה דלא ס"ל להרמב"ם סברא זו דאדיתבה אפשר דמיתהפך. ובאמת יש מקום למחלוקת הזה. דהנה הרשב"א והר"ן כתבו אהא דר"פ הרואה דברישא בכתם שעל בשרה. תני כנגד בית התורפה ובסיפא על חלוקה תני למטה מן החגור משום דבחלוקה לא שייך כנגד בית התורפה דהחלוק עשוי להתהפך ולעולם הוא כנגד בית התורפה. אמנם הב"י בשם הראב"ד כתב דנמצא במקום החגור ג"כ טמא כי לפעמים היא שוחה ובא לה החגור כנגד ביה"ת ע"ש. וא"כ ניחא שפיר דתני בחלוקה חגור לאשמועינן הך מילתא דאע"ג דהחגור למעלה מביה"ת מ"מ כיון דבא כנגדו בשחי' טמא. ואין ראיה להך סברא דבגדי' חוזרין. וכ"כ דתלי' להקל ולהחמיר שוה. אמנם הרי הראב"ד גופיה כתב בהדיא ג"כ הך סברא דבגדיה חוזרין. וגם הב"י מסיים על דברי הרמב"ם שהוא פשוט. משמע שאין חולקין בזה. וגם רש"י כתב אברייתא דמכה בצוארה תולה בלשון זה שפעמים שנופל על תחתית חלוקה. משמע דבזה דחלוקה הוא דתני בסיפא דבכתיפה אינה תולה. הרי דגם בחלוקה לא מהני הא דמיתהפך. ע"כ נראה דאין זה כלל דבכ"ד שייך חוזרין. ואף דמשמע בהדיא מדברי הרשב"א והר"ן דכל החלוק למטה מן החגור קרוי כנגד ביה"ת. מ"מ לענין מכה מן הצד אפשר דבצד השני לא שייך לתלות דאינו עשוי לחזור כ"כ וכן כנגד מכה בכתיפה א"א לתלות וכן משמע בהדיא בסט"ז ע"ש:

סכ"ט הרגה פשפש חזר התורמוס לשיעור הגריס לכל הדינים כ"ה לשון הטור והרשב"א. ולכאורה לשון זה צריך להבין דמשמע דהיינו דאם נתעסקה בדם. והרגה פשפש תולה בכשיעור העסק ועוד כתורמוס. ולכאורה התורמוס חשוב ככל עסק. וא"כ הוה כנתעסקה בשיעור שניהן. ויש לה עוד גריס דם מאכולת והנראה בביאור הדבר דהנה התוס' כתבו דהרגה הרבה כינים תולה כפ"מ שהרגה. והרא"ש כתב דלא פליג בזה בין הרגה הרבה או מעט ע"ש. ולא הביא דברי התוס' החולקין. ע"כ נראה דאין כאן מחלוקת דבאמת היכא דהרגה הרבה ויודעת שהי' מהם הרבה דם יותר מכגריס. פשוט לכו"ע. דהוה כנתעסקה בשאר דם דתולה בכמה שנתעסקה. אלא דבסתם בזה כתב הרא"ש דאין לחלק והטעם מבואר דבאמת כבר האריכו האחרונים לדחוק דאנו רואין דאין בדם מאכולת כגריס. אבל לענ"ד פשוט דל"ד תלו במאכולת אחת. אלא דאמרו חז"ל דדם כזה שכיחא ממאכולת ומתאסף לפעמים ע"י שתים ושלש בהדדי. וכה"ג כ' הראב"ד אהא דלמעלה מן החגור טהור אפי' יודעת שלא עברה בשוק של טבחים ואפי' ביותר מכגריס. דאפשר דהוה מהרבה מאכולת כיון דא"א מדם המקור. וה"נ י"ל דעד כגריס ידעו דכן הוא הרגילות ואף שאינה מאחת י"ל דידעו שכ"ה שכיח ויש לתלות בזה אפילו בלמטה מן החגור. וא"כ פשוט דלא שייך לחלק בהרגה הרבה דהא כבר הקילו בזה בשיעור גוף הכגריס. אם לא שיודעת בודאי שהיה מהם דם יותר מכגריס. ובזה הוא דברי התו' אבל הרא"ש קאי בסתם וז"ב. וא"כ הא דחכמים ס"ל דתולין בפשפש עד כתורמוס נראה פשוט דהיינו נמי בשביל הרבה פשפשין וגם הרבה מאכולת ביחד שיערו בזה שיש דם עד כתורמוס דהפשפש גדול מהמאכולת. אבל ודאי דכבר צירפו בזה גם תלית המאכולת וא"כ אפי' בהרגה וכמש"כ הרא"ש לדידן לענין מאכולת. ובהרגה פשפש גם לדידן קיי"ל בזה כחכמים דתולין עד כתורמוס.. אבל ודאי נכלל גם בזה גם הגריס דמאכולת וא"ש:

סל"ה בדקה וטחתו ביריכה כו' טהורה אם אין כגריס בח"ד כתב לתרץ קושי' הרש"א ע"ז. ובאמת הם דברי הרש"א בעצמו וכבר הקדים את שניהם בכ"ז הרשב"א בתה"ב ע"ש:

שם וי"א שטמא בכ"ש אפילו עגול. עט"ז דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דכתם שעל בשרה אי"צ שיעור נראה דכוונתו כמש"כ הגמי"י בשם ר"ש דעל בשרה אינו מצוי מאכולת. ונראה שמפרש בש"ס דטחתו ביריכה קאי אדמעיקרא דאמר התם דאו"מ בדוק או דחוק אצל מאכולת והשתא הוסיף בש"ס דגם ביריכה ג"כ לא שכיח מאכולת והוה"ד כל הגוף. וא"כ כיון דהעד הוא בדוק ובגוף ל"ש מאכולת הוה כהניחתו בקופסא דטמא בכ"ש.. דזה הוה לענין מאכולת כקופסא. ואפי' במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם אע"ג דאם מצא שם כתם טהור. היינו כמש"כ הרמב"ם כיון דאינו יכול לבא שם ממקור ע"כ ניתז עלי' מעלמא. אבל העד שהונח שם הוה כמונח בקופסא וטמא בכ"ש. ובזה סרה קושית הח"ד בדברי'. ודברי הגרע"א בזה אינו מובן כלל דפשוט כמש"כ:

סל"ו בדקה בעד שאי"ב. עח"ד מש"כ בישוב סתירת הפו' מהכא להא דמצאה דם על מ"ר בסקצ"א. דלענין חשש בתר דתמו מיא תו ליכא למימר הרגשת מ"ר. והוה ספק ראיה שלא בהרגשה. דהוה סד"ר לקולא. ולולי ד"ק אין זה נכון דבתר דתמו היינו נמי תיכף לאחר ההטלה והיא עדיין סבורה שמ"ר הוא והוה ספק הרגשה וראיה לזה גבי נמצא לאח"ז דהוה ספק ופטורין מן הקרבן. וקשה דהא כ' הרמב"ם דרוב דמים בהרגשה [ובס"ט כתב שהוא מפורש בש"ס דבת עשרה ימים מטמאה בזיבה אפילו לענין קרבן. ול"ח שמא אינה בהרגשה. וע"כ דרובא בהרגשה] וא"כ גם בלאח"ז הו"ל לתלות דודאי הוא בשעת תשמיש. וסברה דהרגשת שמש. דלאח"כ הו"ל להרגיש. וצ"ל דהיא מן המיעוט שראתה בלא הרגשה. והו"ל ליזול בתר רובא. וע"כ צ"ל דגם לאח"כ היינו נמי תיכף בפרישות השמש והיא עדיין סבורה דהרגשת שמש וכמש"כ. ובאמת בסק"כ דחק עצמו בזה לפי שלא הבין כן ולכאורה ברור כמו שכתבתי ש"ך סקמ"ה האריך להחמיר בעד שאי"ב וטחתו ביריכה וכדבריו מפורש בהראב"ד בבעה"נ דאפי' בעד שאי"ב והניחתו תחת הכר החמיר וכ"ש ביריכה מכ"ש לשי' הרמב"ם דפסק לענין עיקר דין דטחתו ביריכה דטמאה נדה. א"כ עכ"פ ביותר מכגריס דליכא בזה קולא דאי"ב. גם באי"ב הוה ודאי ואין כאן ס"ס ופשוט סל"ט כתם שבחלוק אינו מטמא אא"כ היה בדוק לה. הסכימו כל האחרונים כשי' הב"ח דקל חלוק מעד שאי"ב דטמא וכ"נ דבאמת בעד שאי"ב גופיה שי' הרשב"א לפסוק להקל ושי' הראשונים שפסקו להחמיר הרי לשי' גם בעד שאי"ב ס"ל דהיינו דוקא בשבדקתו בפ"א ועכ"פ באי"ב כלל הרי לדינא שניהם מקילין. אלא שהמחבר החמיר כחומרת שניהם לפרש הסוגיא אף בל בדקתו כלל רק שלקחה ממקום מוצנע וגם לפסוק להחמיר. וא"כ עכ"פ די לנו להחמיר כ"ז בעד שבדקה עצמה בו. אבל בכתם הנמצא ודאי דאין להחמיר כ"כ, ועוד דהא הש"ס מדמה לה לנמצא דם על מ"ר וקיי"ל שם לקולא ושי' המחמירים מבואר בב"י בשם הראב"ד והרשב"א דעד כיון שבדקה בו מחמירים טפי. וא"כ בחלוק פשוט דאין להחמיר. ומיהו בזה"ז שדבר ברור שכל הכובסין בודקות חלוקן ומקפידין ע"ז שלא יהיה שם לכלוך לא מבעי בבנות ישראל הא מבואר בסמ"ו דאינה תולה בראשונה שחשוב זה בחזקת בדוק ואף שהש"ך כ' דלא חזינן השתא שמקפידות בכך. זה אפשר בזמנו. אבל בימינו שמקפידין על הנקיות ומשלמים הרבה שכר כביסה ע"ז אפי' בעכו"ם כיון דידעינן השתא דקפדי ודאי חשבינן ליה כבדוק. והרי אפילו להקל מצינו דרב שתי מבי ארמאי ולא חש דאנקיותא קפדי וכ"ש הכא שיראים שלא יקפחו שכרם ועוד