חבל יוסף (חדרי דעה) קעג

אלא דא"כ הו"ל להש"ס לאתויי הך ברייי' לסייעתא לרבא ע"ש:

שם ואם ראתה ג"פ חוששת עב"י בשם התה"א. ומש"כ בשי' רש"י ותו' דהפעם הראשון לא חשבינן כלל. המעיין ברש"י ותו' מבואר דשי' הוא דבאותו פעם שהיא מתחזקת בו. אינן מטמאין למפרע. וה"נ בכתם כ"ז שלא נהגנו בה דין רואה לטמא למפרע. אינו מן הדין לחוש לכתמה. ומשו"ה ס"ל דלרשב"ג יש לטהר עד פעם ד'. ואותה סברא דראיה הראשונה לא חשיב חידש דהרשב"א בעצמו לשי' ע' בשער הוסתות ובחידושיו וצ"ע ועכ"פ זה פשוט דאין כאן מקום לחלק בין וסת הפלגות לשאר וסת והב"י שהאריך דמשמעות הרא"ש שאין לחלק בזה בין וסת ההפלגה כו' משמע שהבין דע"ז דן הרשב"א ע"ש ולכאורה זה ליתא כלל וצ"ע:

ט"ז סק"ה הביא דעת הב"ח לחלק דבשופעת אפי' פסקה מעט הכל חשוב ראיה אחת ובמדלפת דווקא כשלא פסקה ע"ש מה שדקדק עליו. ולכאורה בפשי' קשה טובא ע"ז דא"כ למה שבש הש"ס הא דמדלפת אינה כשופעת ומהפך דהרי היא כשופעת ולפי"ז הרי בזה ודאי אינה כשופעת ע"ש וצע"ג:

ס"ה ושיעור הגריס כו' בפלתי מדקדק מהא דשתי נשים שנתעסקו בכסלע ונמצא כסלע ע"ז וכסלע ע"ז דשתיהן טמאות והא קיי"ל דנתעסקה בכגריס תולה בשני גריסין. דהשני מדם כינה. וא"כ ה"נ הא יש' לתלות בחצי סלע לכ"א. וחצי הסלע השני מדם כונה וש"מ דגריס פחות מחצי סלע. ואינו מוכרח דהא למ"ד דאינה תולה כלל יותר ממה שנתעסקה א"כ הא דתני כסלע ע"כ ל"ד דאפי' ביותר מחצי סלע לכ"א הם טמאות. וא"כ גם לפ"מ דקי"ל דתולה גם בגריס יותר ממה שנתעסקה. י"ל כמו דמוקי שם הך ברייתא דנתעסקה במועט אינה תולה במרובה דהיינו מרובה בכגריס ועוד ה"נ י"ל דכסלע היינו כסלע לבד הגריס דדם כינה. ואע"ג דגם ביותר מחצי סלע וכגריס הם טמאות זה י"ל דכסלע ל"ד כמו לאידך ע"ש ודוק:

שם ואם נזדמן לה גריס יותר גדול משערין בו. וע"פ דהרמב"ם חולק ע"ז ונראה דהוציא זה מלשון הבריי' בדנ"ב גבי חוששת לזיבה. אם יש בו כדי לחלק שלשה גריסין שהן כגריס ועוד וכפירש"י שם שלשה גריסין גסין. שכל גריס הוא כגריס ועוד דשיעור כתמים כו'. הרי בהדיא דשיעור גריס של כתמים אינו בגריס הגס אלא כגריס בינוני לבד. ולכאורה הוא ראיה ברורה וצ"ע על שי' הפו'. ואפשר דמפרשים דל"ד וצ"ע:

ש"ך סק"י דבש"ס גבי לא דעביד כרצועה משמע כהרמב"ם דאל"כ מאי איריא על בשרו כו'. עמנ"י אבל כוונת הש"ך כמש"כ הרא"ש שם דפשיט משום דיתור לשון שם בבריי' ע"ש. ועל הדחי' דעביד כרצועה כ' הרא"ש דדחויא בעלמא דהוא פשי'. ואין בו שום חידוש ע"ש. והש"ך לא ניחא ליה זה כפשוטו לפום רהיטא דא"כ ודאי אפי' לדרך דחי' לא שייך לומר כן כיון דגם בחלוקה הדין כן ממש. ע"כ ס"ל דבאמת זה ודאי דבשרה חמיר דאפי' במשהו טמא כשי' הרמב"ם (ואיבעיא שם משום דל"ש דם נדה בכה"ג כמש"כ בשי' הרמב"ם). ובעי למיפשט מהך יתורא דאפי' בכה"ג בבשרה טמא, ודחי דילמא דווקא בעביד כרצועה. וס"ל להש"ך דלפי"ז ע"כ משמעות היתור לשון דבבשרה חמיר. היינו בעיקר הדין דמשהו וכשי' הרמב"ם אלא דמ"מ אין זה חידוש דזה ס"ל להרמב"ם דהוא פשוט להש"ס דלא הוזכר שיעור אלא בחלוק וכמש"כ הה"מ ואין כאן חידוש. ומשו"ה כ' הרא"ש דהוא דחויא בעלמא ונקטינן הבעיא לחומרא וכ"ה הסכמת הפו'. ובזה מיושב כל מה שנתקשה עליו המנ"י ע"ש ס"י נמצא על דבר שאי"מ טומאה ל"ג עס"ט סוהס"י דכ' דלסברת הר"ן שכ' בטעם הדבר דהוא משום שכל עיקר מה שהחמירו בספק דכתמים אע"ג דבלא הרגשה הוא טהור מדאו' והוה סד"ר הוא משום דגוף הדם מטמא במשא אפי' בלא הרגשה מן התורה דמקור מקומו' טמא וא"כ לענין דבר הנמצא עלי' הוה ספק דאורייתא. ומשו"ה גזרו אף לענין האשה אף דלא הוה אלא סד"ר. וכ"ז בנמצא על דבר המ"ט אבל בדשאמ"ט הוה סד"ר להקל ע"ש. וכ' המ"ט דלפי"ז גם בנמצא על דבר שאמ"ט אם אותו דבר מונח ע"ג דבר המ"ט א"כ עדיין שייך להחמיר בשביל דבר התחתון ומחמירינן גם על האשה. וה"ר מנמצא דם על המ"ר בסקצ"א ע"ש, והנה לענ"ד סברתו ע"כ אינו מוכרח. דא"כ בנמצא על דבר שטמא כבר. דלא שייך ג"כ סברת הר"ן לטמא משום אותו דבר שנמצא עלי'. א"כ בזה ג"כ תהיה האשה טהורה. ולפי"ז בזה"ז שהכל בחזקת טמא מת אין דין כתמים כלל. אלא ע"כ צ"ל דל"פ רבנן בזה והשוו מדותי' דעל המקבל טומאה גזרו אפי' כבר טמא. וה"נ י"ל בפשי' דה"נ על אינו מקבל ל"ג אפי' הוא מונח על דבר המקבל דלא חלקו אלא באותו דבר הנמצא אם מקבל טומאה או לא. וראייתו מהמשנה דנמצא על מ"ר אע"ג דמבואר בדי"ד דשם הוא טומאת כתם. מ"מ הא מסקינן בר"פ הרואה דהכא חמיר די"ל סבורה הרגשת מ"ר הוא ע"ש. וא"כ בודאי דל"ש הכא להקל משום שנמצא על דבר שאמ"ט כיון דספק דאוריי' הוא. ואע"ג דאפי' בספק הרגשה תלינן כל מה שיכולין לתלות. היינו משום חזקת טהרה אבל להקל בשביל שאמ"ט ודאי לא הקילו. עוד י"ל דאיירי דהי' פרוש בתוך הספל בגד דק. ומים דקליש זב דרך הבגד ודם דסמוך לא נפיק ונשאר על הבגד שמקבל טומאה. ומש"כ הוא דמ"ר מקבל טומאה כמש"כ הרמב"ם פ"י מט"א. צ"ע לכאורה דנראה דלא אמרו שם אלא שהוא תולדות מים. ונ"מ בגוונא שעשו אותו ע"י סמים שיהא ראוי לשתיה. אבל בל"ה הוא אינו ראוי לשתיה. ואינו מ"ט. וע"ש הלכה ח' או שנסרחו. ובפ"ק דפסחים דהוה משקה סרוח כו'. ואע"ג דהתם בדבהמה. נראה דלענין זה אינו שייך לחלק ואכמ"ל:

שם וכן נמצא על בגד צבוע טהורה. בהגהמי"י בשם ר"ש דדווקא לטהר את הבגד. ומסיק וכ"כ ראב"ן דאפילו כלי צבעונין כיון שהכתם ניכר בהן טמא. ולענ"ד דשני שי' הן. ומלשון הראב"ן נראה דס"ל בפירוש הש"ס. היינו דה"ק דמשום דדין ראיית דם נדה לראות ע"ג מטלית לבן כדאיתא בסו"פ כה"י. וא"כ כשהוא על בגד צבוע הו"א דאפי' אינו ניכר עכשיו שהוא דם טמא. ניחוש אם היה ע"ג לבן הי' נראה טמא. בזה הוא דמסיק הש"ס להקל. אבל כשהוא ניכר גם עכשיו לדם ס"ל דבודאי ה"ה טמא:

ואין כאן שום קולא כלל. וכן משמע בהדיא בפירש"י ד"ה להקל על כתמיהן שכ' שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור ע"ש משמע בהדיא דאין הקולא אלא דאינו ניכר. וכן נראה בהדיא לדקדק דהא בדבר שאינו מקבל טומאה מפרש בש"ס שם מ"ט דר"נ שמטהר ע"ש והכא בבגד צבוע לא מפרש כלל מה. טעם יש להקל בזה. אלא ע"כ דהיינו כפירש"י בפשי' דהיינו שהוא אינו ניכר. וכן משמע לשון להקל על כתמיהן דאינו אלא קולא בעלמא דל"ח למה שאינו ניכר. ובשי' הר"ש משמע שהוא מפרש דלא קאי כלל אלא על טומאת הבגד עצמו. והטעם בזה נראה דהיינו כדאמרינן שם (דס"ד) דם הנדה ודאי מעביר עליו שבעה סמנין ומבטלו דבקפידא תליא מילתא וע"ש בתו' דבלא סמנין בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ י"ל דבצבוע כל אדם אינו מקפיד ומשו"ה מתבטל תיכף כשיבש ולא איירי כלל לענין לטהר את האשה לגמרי וטעמו ג"כ כמש"כ דא"ה הו"ל לש"ס לפרושי טעמא ולכאורה דבריהם נכונים מאוד בפשט הסוגי' ופירש"י מסייעתם וקשה לדחות שלשה עמודי עולם וע' רא"ש דדעת הרמב"ן לפסוק כת"ק דבגד צבוע מטמא משום כתם וצ"ע:

סי"א על עקיבה טמאה לשון הטור שמא נגעה באותו מקום בישיבתה וכ"ה לשון הרמב"ן ופירש הפרישה דהיינו בישיבת הישמעאלים. ולפי"ז הי' נראה דבמקומותינו דאין יושבין כן כלל אין חוששין ועכ"פ היכי דזה מקרוב ראתה שלא הי' שם כתם ויודעת שעמדה כל זה הזמן ולא ישבה כלל. והי' בכוונה מכוונת דלא שייך מילתא דלא רמיא ודאי אין לחוש. ונראה שיצא להם זה מלשון הש"ס בשלמא עקיבה עביד דנגע ופי' בכה"ג. אבל המחבר השמיט זה ולכאורה נראה כן דלפ"מ דמסיק הש"ס בריש גודלה דבהדי דפסעה מיתרמי כנגד בית התורפה. נראה דכ"ש בעקיבה דמיתרמי בהדי דפסעה וא"כ לעולם טמאה וכן הוא לשון הראב"ד בסתם שכל אלו המקומות מכמנין כנגד ביה"ת ולשון הטור והרמב"ן צע"ג