חבל יוסף (חדרי דעה) קעב

מתפרקין בשעת לידה, ואין דמה חוזר עד כד"ח. א"כ הרי אין המסלק קיים וכיון דלא סילק בתחילה ודאי לא יסלק עוד ולא עדיפא מלא הגיע זמנה לראות וא"כ אזלי לטעמייהו. באידך פלוגתא דגמלתו. וכיון דקיי"ל שם כוותיי' כדמשמע בש"ס דמפרש דר"י דלי"ל דם נעכר ש"מ דהלכתא כוותי'. וכן יל"ד דרבי יוחנן סבר הכי. דהא מפרש האי קרא דר"מ יליף מיני' דם נעכר כרבנן שם ע"ש. ש"מ דר"י כרבנן ס"ל וא"כ גם בהא דהכא ודאי ס"ל כרבנן. וכ"ז לענין מניקה. וי"ל גם במעוברת דתליא פלוגתיי' בהא. דלר"מ דס"ל במניקה משום החלב י"ל דה"נ במעוברת דהא מבואר שם דמעוברת אינה ד"ש עד שיוכר העובר. ומבואר ביבמות מ"ב דפריך ונבדקה בדדי' כפירש"י והיינו דבשעת הכרת העובר כבר מתחיל הדם לילך לדדים. ובגמ' ד"ט מפרש משום דראשה ואיבריה כבידים עליה. ונראה דהיינו לרבנן דלי"ל הטעם משום חלב וי"ל דהכובד ג"כ אינו אלא בשעה שהולד נכנס למדור העליון ואין המסתלק אלא לשעה. ואזלי גם בזה לטעמייהו דלעיל וקיי"ל כותיי' ודוק:

סל"ד עברו ימי ההנקה חוששת לר"ח ראשון כו' בש"ך סקע"ה תמה דהרמב"ן והראב"ד דס"ל דא"ח עד שתראה פ"א רבים הם כנגד הרשב"א. אבל לענ"ד דברי התוס' בדל"ו דהקשו אהא דרואה אחר דם טוהר ד"ש דלמ"ל הא דאחר ימי טוהר ת"ל משום מניקה. ותי' דנ"מ כשלא ראתה עד אחר ימי ההנקה והנה מבואר שם דבשביל הא דד"ט ל"מ אלא פ"א (ואפי' ראתה באונס ל"מ בזה כמבואר בתו' שם). וש"מ דהא משום ההנקה. ל"מ אפי' פעם אחד. דתיכף מוחזקת בדם. הרי בהדיא דס"ל כהרשב"א וז"ב ועח"ד בסקל"ח שכ' דגם בהפילה רוח כיון דאמרינן דמקרי לידה לענין מעוברת. תו ג"כ איבריה מתפרקין ככל יולדות עד כד"ח ע"ש. ולענ"ד גם זה נסתר מדברי התו' הנ"ל דהקשו דלמ"ל מניקה ד"ש לר"י (דאינו אלא בראיה ראשונה) ת"ל דהוה אחר ד"ט ע"ש. ואי איתא דברוח נמי הוה לה דין מניקת. א"כ לק"מ דבעי מניקת לרוח דלי"ל ד"ט וכמפורש שם בתוד"ה קושי' וע"כ דפשי' להו דלא הוה מניקת אלא בולד שיש לו ד"ט ע"ש. ובודאי דאין לדמות מניקה למעוברת דהרי ודאי להיפוך בהפילה ולד גמור שיש לו ימי טוהר. אפי' הפילה קודם ג"ח שלא הוכר העובר אע"ג דלא היתה מעוברת ודאי דה"ה מניקה דהא ה"ה יולדת גמורה. וא"כ י"ל דה"נ הוה מעוברת אע"ג דאח"כ אינה יולדת ודוק:

סימן קצ ס"א ד"ת אין האשה מטמאה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה האחרונים הביאו מי שמיקל ביצא דם טמא בתוך רוב דם טהור דלא הוה דאו' דבזה אין ההרגשה להטמא אלא להטהור ול"נ כלל דהא גם ביצא דרך שפופרת בעי מעוטא בר"פ המפלת וביצא דרך חתיכה פליגי ופירש"י שם דכיון דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה מב"מ אינו חוצץ ע"ש. ופשוט דה"נ דרך אשה לראות דם טמא בתוך טהור. וכמבואר בהדיא בסו"פ כל היד. טיפתא קמייתא לא מייתינא משום דזהימא ע"ש. הרי דדרכה לראות טמא וטהור ביחד א"כ בודאי אינו חוצץ ושפיר הוה הרגשה וז"ב. והנה בח"ד סוהס"י החמיר להיפוך דאפי' מצאה מראה טהור כל שנאבד מקצת העד טמאה דחיישינן שמא הי' שם באותו מקצת מראה טמא דרוב נשים רואות דם טמא ע"ש. ולענ"ד הוא תורה חדשה לומר דלא מטהרינן דם טהור אלא כשמביאה כל הדם ולא איבדה אפי' טיפה אחת ואם נשפך מעט חוששת לטמא ובסוגי' דסו"פ כ"ה שהבאתי בסמוך משמע בהדיא דדווקא ר"י הוא דחשש לטיפתא קמייתא (דלא אייתו) לחומרא בעלמא אבל לדינא לא חיישינן וכן כולהו רבנן לא חיישי לה. וגם ר"י י"ל דלא חשש אלא היכי דודאי איכא עוד דם דבזה ודאי י"ל דצריכין אנו לראותו שמא הוא טמא. אבל לחוש לזה מעצמו שמא איכא גם טמא לא חיישינן מדלא שאל ע"ז [מקמא דא"ל הא דטיפתא קמייתא] אם הוא כל הדם. ש"מ דמסתמא לא חיישינן אלא אמרינן דמסתמא כולה חד חזותא היא. ודווקא לפה"ק לדבר שהוא יותר משפופרת דקה אמרינן דא"א שלא יהיה גם דם טמא. אבל בל"ה משמע דאינה אפי' חוששת שמא יש גם דם טמא. ומש"כ ראיה מסוגי' דר"פ הרואה כתם דלא מוקי הא דעד שנתון תחת הכר בארגשה ויש גם מראה טהור. לענ"ד אם יש גם מראה טהור לא הו"ל למיתני במתני' סתם אם משוך או עגול דמשמע דקאי על הדם לחוד דהא נידון עם המראה טהורה ביחד וביותר לפ"ד הט"ז בסוהס"י דאם ניכר שהוא מראה אחת ע"כ טמא ע"ש. ואפי' להאחרוני' החולקים. לענין משוך ועגול בודאי יש לחשובם ביחד. וע' מנ"י סק"נ דמצאה כתם בקומה משינה נמי לא הוה אלא מדרבנן וכ' הטעם דאי הוה בהרגשה הוה מתערא כדאמרינן בריש מכילתא ונראה ראיה נכונה מהא דדמ"ג דפריך אהא דש"ז שאין מרגיש אינו מטמא. מהא דתניא הרהר והשכים ומצא בשרו חם טמא ע"ש הרי בהדיא דלא מחלקינן משום שינה. ולכאורה אפשר דלא הרגישה מחמת שינה נמי חשוב כלא הרגישה. דבש"ז לא משמע דאמרינן נמי הך סברא דהוה מתערא וצריך עיון:

שם ואם הרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום יש מש"א שהיא טמאה וראייתו מריש פרק הרואה כתם דאמר התם בפשי' אי דארגשה לאח"ז אמאי פטורין וכן בכל הסוגיא שם ובד"מ בסקפ"ח הקשה עליו דלא מצינו שם אלא ביש דם לפנינו ע"ש. פי' דבריו דאע"ג דסוגי' דהתם חשוב לה כודאי לחייב קרבן מ"מ הרי גם לענין קרבן ודאי סמכו על הרוב. וכ"כ התו' בהדיא בד"ס ד"ה אימא דבל"ה י"ל דאפי' בשיעור וסת אפשר דאתי אח"כ אלא שסמכו על הרוב ע"ש וא"כ י"ל דה"נ בעיקר עדות ההרגשה אינו אלא רובא אבל בבדקה בתוך שיעור וסת להרגשה ומצאה טהורה לפנינו הרי י"ל דע"כ היא מן המיעוט וטהורה היא ומנין לנו לטמאותה. ובח"ד כ' דלרנב"י ס"ל גבי וסתות דאפילו בדקה בתוך שיעור וסת ל"מ וה"נ בהרגשה ע"ש ואיני רואה שם שום הכרח דרנב"י פליג אדר"ז בהא דס"ל דלכו"ע דבדיקה בתוך שיעור וסת מהני אפי' למ"ד ודא"ו והא דנאדי מאוקמתא דר"ז י"ל משום דס"ל דבדקה בתוך שיעור וסת פשיטא דטהורה אפילו אי וסתות דאוריי' ומשו"ה מוקי לה אפי' אח"כ אלא דסבר דוסתות דרבנן ומנא ליה לחדש שם מחלוקת ע"ש. ובס"ט כ' דראייתו ממשמעות הסוגיא שם דבארגשה אפי' שלא כנגד התורפה טמא ע"ש ולא הבנתי זה כלל די"ל דפשי' דאדרבה בבדקה בתוך שיעור וסת זה פשיטא דטהורה דהוה כלא ארגשה. וא"כ התם בסברא דמוקמינן לה בארגשה היינו ע"כ בלא בדקה בתוך שיעור וסת וזה ודאי טמא כנ"ל. [ומש"כ ממשמעות הרמב"ן גבי מהו שתבדוק עצמה ל"י הא כבר הרגיש בעצמו שם מקודם די"ל דאינו אלא שיהא הבעל לבו נוקפו ופורש. וכן י"ל גם בלשון הרמב"ן] ולענ"ד אפ"ל קצת דס"ל להתה"ד לדמות זה להא דא"א לפה"ק בלא דם דמבואר בהדיא בר"פ המפלת דאפי' אנו רואין לפנינו דליכא דם אמרינן דא"א וע"כ הוה דם. וה"נ בהרגשה. ואע"ג דאין הענינים דומין כלל דהתם היינו דווקא בנפתח הרבה פתח המקור לדבר שהוא עב משפופרת דק. ואפי' אנו רואין שם מה שיצא מ"מ אנו אומרין שע"כ יש גם דם. והכא הא במצאה דבר טהור לפנינו אינה חוששת יותר וכמו שבארתי בסמוך. מ"מ בלא מצאה כלום כיון דחזינן בש"ס דהרגשה סברא דאוריי' ודאי מסתברא דלענין זה גם בהרגשה דמי לדהתם דחיישינן שם אפי' לא נראה לפנינו. וחשבינן לה כודאי ראתה ה"נ ההרגשה ג"כ הוה כודאי ואפי' לא מצאה לפנינו ואע"ג דבוסתות משמע דאפי' למ"ד דאו' מהני בדיקה בתוך שיעור וסת התם פשוט דאינו ודאי דהרי כמה פעמים אשה משנית וסתה וכ"ה לשון רש"י דט"ו ד"ה דאו' הלל"מ מחזיקין לה בטומאת ספק ע"ש אבל הכא שפיר י"ל דהוה כההיא דא"א לפה"ק בלא דם. ומ"מ אין הכרח לדבר. וכבר הביאו דהרדב"ז חולק ע"ז וכ"נ מדברי הב"י ונראה דהוה סד"ד:

ס"ד ל"ג בתינוקת אפי' בת י"ב אם בדקוה ולא הביאה ש"ש ברשב"א (הביאו הב"י) דקדק דקשה לפי"ז בלשון הבריי' הגיעו ימי הנעורים. דמשמע דסגי בימים לחוד. ולכאורה אפשר דכוונת הבריי' דבהגיעה לשנותיה חיישינן מסתמא כ"ז שלא נבדקה משום חזקה דרבא. אבל בנבדקה וליכא מקילין בדרבנן כמו במיאון