חבל יוסף (חדרי דעה) קעא

אונס. וכן מביא קצתן בהרמב"ם ופשוט דבכל הני אין חשש על היום ועמש"כ ברסקפ"ג:

ש"ך סקנ"ו קבעה לשניהם ביחד אינה חוששת כלל לא לוסת היום כו' דבריו כאן נוטין לדברי הט"ז סקל"ט דבוסת הגוף אפי' לזמן ידוע מ"מ אינה חוששת קודם מיחוש הגוף וכן מורין דבריו בסקס"א דכ' דבשראיי' מתחלת קודם המיחוש אסורה לפני הוסת משמע דהא בל"ה מותרת. ומיהו בנה"כ השיג על הט"ז ויש שם קצת טעות ונראים דבריו דמפרש בדברי הראב"ד דמש"כ דמותרת לפני הוסת. ה"פ דאם לא בא המיחוש ביום וסתה שהוא כלפני הוסת לגבי המיחוש. אם עבר וסת היום. בזה מותרת אח"כ בלא בדיקה. דזה חשוב כלא הגיע עדיין הוסת כיון שלא בא המיחוש ומיהו כל היום אסורה דחיישינן שמא באמצע תשמיש תפהק ותראה. וכמש"כ הרז"ה בהשגות (אע"פ שהרז"ה לא הבין כן בהראב"ד) ואח"כ צריך להגי' ועוד נ"ל כו'. ודבריו בכאן יש לכוין לפי פי' הראשון דהיינו דבעבר היום הוה כלא הי' וסת כלל ואע"פ שהוא קצת דחוק. וכן בסקס"א נראה דכוונתו דבמתחיל הראיה קודם מיחוש הגוף תו ליכא עלי' דין וסת כלל. ולענ"ד יש ללמוד זה מהש"ס סו"פ האשה דפריך אהא דתנן ושופעת הא שפעה ואזלה כו' ע"ש. ולכאורה מתני' דאיירי לענין די' שעתה א"כ למה קשה לי' הא שפעה. דמ"מ כל שהיא רואה דרך שופעת. שפיר הוה כיש לה וסת ודי' שעתה ככל וסת הגוף. וע"כ דכל שהראיה קודם המיחוש לא שייך ע"ז וסת כלל ודוק:

סכ"ט איזהו זקינה כל שקורין לה אימא כו' לולי דמסתפינא נראה דבזמנינו נשתנו בזה הטבעים ורגילה להפסיק קודם. ויש ראיה לדבר דקיי"ל כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין דהלידה תלויה בראיית הדמים. והנה איתא בפי"נ דנשאת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים ובזמנינו אחד מאלף אינה יולדת בת ס' וע"כ דנשתנה הטבע. ומסתמא נשתנה גם ראיית הדם להפסיק קודם וצ"ע:

סל"א חזרה לראות בעונות שהי' למודה כו' הרשב"א בתה"א דקדק זה מדלא בעי הכא חזרה לראות בעונות. והתו' ד"ט ד"ה זקינה כ' בפשי' אהא דעוד עברו עלי' ג"ע ד"ש והא דתנן בד"א בראי' ראשונה אבל בשניה מטמאה מעל"ע היינו כשראתה לשלשים. וא"כ לכאורה היינו מתני'. ואין אנו צריכין לדיקדוק זה כלל. אבל באמת הרשב"א בזה לשי' בחידושיו דקיים הגירסא בד"י וכשהגיע זמנה לראות ראיה ראשונה ד"ש שניה מטמאה מעל"ע מני רבי היא כו' שהתו' שם מחקו זה שם דזה אתי לכו"ע. אבל הרשב"א שם באר בארוכה דזה אינו אלא לרבי וא"כ מתני' נמי רבי. אבל לרשב"ג באמת עד ראיה שלישית ד"ש. וזהו שכ' הרב בסכ"ח דזקינה אינה חוששת לוסת שא"ק. והיינו עד שתראה ג"ר. וכפי' הט"ז בארוכה שהסכימו עליו כל האחרונים ולא ס"ל כהתו' הנ"ל. אלא דכיון דכבר פסקה שוב צריכה להתחזק בג"פ ודווקא בזה שחזרה לראות לעונה שהיתה רגילה מקודם בזה חזר הוסת למקומו בפ"א. והיינו דלא בעי בזה הש"ס חזרה לראות בעונות מאי כו'. ולענ"ד ז"ב בשי' הרשב"א. והרווחנו בזה ליישב מה שקשה לכאורה דהרשב"א הביא ג"כ דברי הרמב"ן דכל שלא קבע וסת אחר אע"פ שעקרתו ג"פ חוזר לקבעותו בפ"א ויש להקשות דלשי' הרשב"א דגורס בש"ס בבריי' יום ל' וראתה יום כ' וראתה כו' עט"ז בסי"ד ולפי"ז אין ראיה לדין זה דדין זה דקדקו רש"י והרא"ש מגי' יום כ' ולא ראתה ול' ול"ר וכ' וראתה ע"ש וכ"כ שם הט"ז. ועוד דגם הרמב"ן גופי' נראה שגורס כגי' הרשב"א כמש"כ הט"ז. אבל לפי"ז י"ל דהוא מוכרח מהא דזקינה דהכא דאם זקינה שהחזקנוה בג"ע במסולקת לגמרי. חוזרת לוסת הראשון בפ"א. כ"ש בעקירת וסת הקל דכ"ז שלא קבעה אחר. חוזרת לוסתה בפ"א וזהו ק"ו שאין עליו תשובה:

סל"ג מניקה א"ק וסת הנה הרמב"ן והרשב"א נתקשו בזה בסוגי' הש"ס דאמר מימי טוהר לימי טומאה לא קבעה וסת. ומשמע דהא מניקה לחודה קובעת. ולולי שאיני כדאי קשה לי טובא לפי הבנתם דבימי טוהר יש לה קולת מניקת דא"כ ודאי קשי' דמאי פריך בפשי' לבדוק דילמא קבעה לה וסת. כיון דמבואר בהדיא בש"ס גבי מעוברת שאינה חוששת אפי' לוסת הקבוע לה מכבר ואינה צריכה בדיקה. ופשוט דה"נ מניקה. וא"כ היכי ליצריכנה בדיקה דילמא קבעה וסת חדש. אין זה אלא תימא. אבל נראה דבאמת בימי טוהר אינה כלל כמניקה שתהי' מסולקת דמים. והרי כ' בב"י סוסקצ"ד בשם תשובת הריב"ש בטעם של הקצת נוהגין שלא לטבול כלל בתוך ימי טוהר משום דשכיחי בה דמים ושמא תראה בשעת תשמיש ע"ש וב"ה מצאתי ראיה ברורה לזה מסו"פ כה"י גבי הא דלא חזי דמא משום דלא אייתי טיפתא קמייתא משום דמזהמא מסיק דמימי טוהר לימי טומאה ודאי חזינא ופירש"י דלא מזהמא דכל ימי טוהר הוחזקה במעין פתוח כו' הרי דאדרבה המעין פתוח. וא"כ ודאי דליכא עליה קולת מניקה דהוא משום סילוק הדמים. והא דפריך דילמא קבעה וסת. הנ"מ דלאחר שיעברו ימי ההנקה דקיי"ל דחוזרת תיכף לוסתה. וא"כ לס"ד שתקבע וסת בימי טוהר. לכשיעברו ימי ההנקה תחזור לוסתה. ומשני דמימי טוהר לימי טומאה לא קבעה וסת. וכ"ז אינו ענין לענין מניקה. דמניקה דהיא מסולקת דמים היא ודאי לא קבעה. וסוגי' הש"ס לענין ימי טוהר דאין לה קולת מניקה. ונראה דגם התו' שם הבינו כן. ובזה יתיישב מה שתמה הרש"א עליהם דכ' שם דאין להקשות לר"א דכל אשה שעברה ג"ע ד"ש תבדוק דילמא פסקה דה"נ מי"ט לא פסקה. ותמה הרש"א דהא היא מניקת ולר"א מניקה ודאי ד"ש. וכ' דהול"ל לר"י דס"ל דמניקה בעי דווקא הפסיקה ג"ע. אבל לפי"ז לא א"ש דבהדיא אר"י דימי מניקותה משלימין ימי עיבורה וע"כ הוא דהוי ביומי טוהר ע"ש. ולפמש"כ א"ש הכל בפשי' דכוונתם דליהני ההפסקה כשתעבור ימי ההנקה ומשו"ה שפיר כ' דלא מפסקו. ול"ק מר"י דאיהו איירי בתרתי מניקה ועברו ג"ע. בזה מקילין דמהני גם ימי הטוהר. אבל לר"א בג"ע לחוד שפיר י"ל דל"מ ודוק:

שם ומ"מ חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שא"ק דעת הב"י דחוששת אפי' בפ"א והרש"ל הביאו הש"ך סקפ"ד סקי"ט כ' דדווקא בג"פ. וכ' הס"ט דכיון דהראב"ד דייק לה מימי זיבה דאינה קובעת ואפ"ה חוששת והרי התם חוששת אפי' בפ"א כדאר"פ בסו"פ האשה. ולכאורה אדרבה ממקום שבא מוכח כהרש"ל דדעת הראב"ד ודאי הוא דאפילו בפ"א. אבל לפי"ז הא מוכח בסו"פ ב"כ דוסת הקבוע מקודם כשבא אח"כ בימי זיבה דמי למה שראתה בימי זיבה דהא פשיט שם הש"ס מהא אאידך ע"ש. וכ"כ שם בתוס' הרא"ש והר"ן והריטב"א. וכיון דאנן הא פסקינן במו"מ דאינה חוששת לוסת הקודם כלל כמש"כ הרא"ש והרשב"א. ה"נ ודאי אין לה לחוש כלל למה שראתה בימי מניקה ודלא כהראב"ד. ובאמת דלדידן ע"כ מעוברת ומניקה קיל מימי זיבה. דהא מו"מ ד"ש. וימי זיבה מסיק בש"ס דמטמא למפרע וא"כ ע"כ אין ללמוד בהם מזיבה. והא דחשש הרשב"א לשי' הראב"ד נראה דאינו אלא בג"פ והוא מסברא כיון דאפילו לקפיצות בלא ימים דקיי"ל כשי' הפו' דאינה קובעת וסת כלל. אפ"ה חוששת לראיה ג"פ ה"נ במו"מ. אבל לא בפ"א. ומ"מ אפילו בג"פ אין דינו כקבוע אלא כא"ק וכמו בקפיצות. וזה שכ' בסל"ד דאפי' שופעות ובאות אינו אלא כמקרה פי' כוסת שאי"ק. וזה כוונת הט"ז בסקמ"ט ואח"כ אינה חוששת פי' כשעבר יום הוסת מותרת בלא בדיקה כדין ושא"ק. ודברי הפלתי מעורבין בזה באין מבין:

והנה שי' הרמב"ם בפ"ד ממטמאי מו"מ לפסוק כר"י ור"י ור"ש דבפ"ש מטמאה למפרע. וא"כ ודאי קובעת וסת וע' כ"מ בשם הרי"ק דגי' הירו' דרבי יוחנן סבר הכי. ונראה לה"ר לגי' זו. דהנה התוס' שם הקשו אהא דאפי' שופעות ובאות דמ"ש מלא הגיע זמנה לראות דבפעם ג' מטמאה למפרע. ותי' דהתם כיון דהוחזקה לראות בטל הסילוק. אבל הכא מו"מ המסתלקין עדיין קיימים ע"ש. והנה נראה פשוט דזה שייך לר"מ לשי' דס"ל בטעם מניקה דהדם נעכר ונעשה חלב. כיון דהיא מניקה כל כד"ח א"כ הרי המסולק קיים. ואף שלא סילקה תחילה בודאי מסלקה אח"כ. אבל לר"י ור"י ור"ש לשי' דס"ל דהטעם דאברי'