חבל יוסף (חדרי דעה) קסט

השני ושהוא וסת החודש. וגם ביום ב' דר"ח של חודש השני ואע"ג דהוא יום ל"ב. דמ"מ הוה ר"י שהוא נכנס תחת הא' וצ"ע:

. ומה שהשיג הש"ך על העט"ז. שכ' דעו"ב אינו נעקר אלא בג"פ. דאינו נכון. פי' המנ"י דכוונתו דנעקר בפ"א ונמשך אחריו החכ"א וקבע כן להלכה. אבל הוא נסתר בפירוש מדברי הש"ך בסקמ"ג דשינתה שני פעמים לל"ב ולל"ד מ"מ חוששת ליום הל' ע"ש. אלא פשוט דכוונתו להיפוך דאינו נעקר כלל כ"ז שלא קבעה וסת אחר. והוא לשי' דעו"ב הוה וסת החודש. דקיי"ל דכ"ז שאין לה וסת קבוע ליום אחר חוששת לעולם ליום ראייתה האחרונה. וכבר כתבתי דגם לשי' החולקים כן הוא אלא דבחודש מלא חוששת לכתחילה גם ליום הל' כמו בחודש חסר דאולי לא יבטל השיפורא ומ"מ גם דינו ממש כיום החודש דחוששת לו לעולם. ואפי' עקרתו כמה פעמים כ"ז שאין לה וסת קבוע ליום אחר. ועח"ד שנתקשה פ"ז דלמה לא מהני מה ששלשה פעמים לא ראתה בו וכמו דמהני בכה"ג בסוסקפ"ו דמבואר שם דאשה שמשנית ראייתה ומ"מ אינה רואית' קודם י"ד דחשובה באותה זמן כיש לה וסת. משום שהוחזקה שלא ראתה בהם ג"פ אע"פ שלא קבעה יום אחד. וה"נ ליהני הכא לעוקרו משום שלא ראתה בו ג"פ אע"פ שלא קבעה יום אחד ע"ש. ולענ"ד פשוט דזה ל"מ אלא על סתם ימים שלא הוחזקה להיות רואה בהם. בזה מהני שפיר מה שקבעה ג"פ שלא ראתה במשך אלו הימים להוציאה מדין אשה שאין לה וסת ולהחזיקם שלא תראה בהם כאשה שיש לה וסת קודם וסתה. אבל לעקור וסת גמור שכבר הוחזקה לראות בו. הא ל"מ כלל כ"ז שלא נקבע והוחזקה ביום אחר כמו שבארתי בסי"ד ובסל"א בהוכחות ברורות יעו"ש. וה"נ בעו"ב הוה כקבוע דדרך נשים לראות סוף כל חודש ול"מ אלא א"כ קבעה וסת ליום אחר בברור ודוק:

שם ראתה באחד באייר או לא ראתה חוששת לט' כו' הנה הראב"ד בבעה"נ כתב דבראתה באחד באייר לאחר ראיית כ' ניסן שאינו אלא יום י"א אחר ראיית הנדה והוה בימי זיבה חוששת אחר ראיית ט' אייר (שהיא בימי נדה) גם לכ' אייר שהוא ג"כ י"א אחר ט'. כמו א' אייר אחר כ' ניסן. והרב לא חשש לזה. דהיינו לפ"מ דקיי"ל לדידן דאין אנו מחלקין בזה בין ראיית ימי נדה לזיבה וחושבת כל הראיות כאחד. ואפילו לקולא ומזה ראיה כהמנ"י בסקכ"ז. דלא כהש"ך בסקע"א ע"ש:

ומיהו לענין עיקר הדין חלקו כל האחרונים על הרב דבראתה באחד באייר אינה חוששת לט' בו דקיי"ל כרהבדר"י דמראייתה שראתה מנינן. ולא מראיית כ' ניסן. והט"ז כ' דפשוט מדברי רש"י ותה"א שכ' בטעמא דר"ה לפי ששינתה לרחק. ואנו ניחוש לקרב. דזה דווקא בלא ראתה בזמן שהיא למודה אלא אחרה. ס"ל דמונין מיום הראי' ולא מיום שהיתה ראויה לראות. אבל בכה"ג שראתה בזמנה וראתה גם אח"כ שקירבה. שפיר יש לחוש. להפלגה שהיא רגילה. מיום הוסת שראתה בזמן שהיתה רגילה. ומה שראתה בינתיים לא מקלקל לה דהרי אדרבה קירבה עכשיו ע"ש. ולולי ד"ק נראה פשוט להיפוך דאפי' ר"פ דפליג התם דסבר דמנינן מומן שהיתה ראויה לראות אף שאחרה. היינו דחושב הראי' שאחרה כראתה בזמנה. אבל בראתה בזמנה וגם ראתה שנית ודאי' דזו ראי' אחריתי הוא ובודאי אין למנות אלא מאותה ראיה ובסקל"א הוכיח ג"כ מלשון הרשב"א הנ"ל לענין לא ראתה כלל בזמן ההפלגה דמ"מ חוששת עוד לזמן הפלגה השניה מאותו היום שהיתה ראויה לראות כפי וסתה וחשיב כראתה בו מדכתב דווקא לפי שריחקה ואי שלא שייך למיחשב כלל מיום זה שלא ראתה. למ"ל, שריחקה ת"ל כיון דלא ראתה וגם זה אינו נראה כן אלא דטעמא דר"פ לפי שראיית הריחוק חשבוהו כראתה בזמנה. ושייך למחשב ההפלגה מאותו יום. ומשו"ה הוצרך הרשב"א לפרש טעמא דלא קיי"ל כן. משום שכיון שהיא ריחקה אינו מן הדין שניחוש לקרב אבל בלא ראתה כלל. פשי' דלא שייך למיחשב הפלגה מיום שלא ראתה ודוק שם וחוששת עד שתקבע וסת אחד כדינו בח"ד הקשה מהא דכ' הטור והראב"ד בראתה ר"י ור"י וכ"ה בירחא ור"י דקבעה וסת לר"י. וכ' דאפ"ה חוששת לכ"ה שמא תקבע לכ"ה וכ' לחלק דהתם בוסת החודש דקובעת וסת בתוך וסת ואפשר ששניהם יתקיימו. משא"כ בהפלגה. ועפי"ז תמה על הט"ז בסקי"ט דכתב. גבי וסת הדילוג דקיי"ל דלהחמיר אינו נקבע אלא עד ד' ראיות. דנ"מ דעד ד' ראיות חוששת לוסת ר"ח ג"כ. ולפי"ז אפילו בד' ראיות ג"כ ל"מ דהא וסת הדילוג הוה כוסת החודש. וחוששת לשניהם ע"ש. והנה חילוקו קשה לענ"ד דהא הראב"ד ס"ל דגם לדידן מחלקינן בין ימי נדה לזיבה. וא"כ לא שייך שתקבע וסת החודש וסת בתוך וסת. דהגע בעצמך ראתה בר"ח א"כ אינה יכולה לראות נדות פעם אחרת עד י"ט לחודש. וא"כ ר"ח השני ע"כ הוה בימי זיבה ואינו קובע וסת. והא דקובעת וסת בתוך וסת אינו אלא כמה שבאר הראב"ד דאם הי' לה וסת לר"ח ואח"כ ראתה ג"פ בכ' לחודש ובר"ח אע"ג דהשתא הוה ראיית ר"ח בימי זיבה [שהרי אינו אלא עשרה ימים אחר ראיית יום כ'] מ"מ כיון שלא עקרה אותו אינו נעקר דאין הוסת נעקר עד שתעקר ג"פ. ופשוט דהיינו דמספקינן איזה עיקר וחוששת לשניהן. אבל לא שבאמת הם שניהן וסת. וא"כ הא הוכיח בעצמו בסקי"ד דגם בוסת הפלגות אע"ג דקיי"ל דלעולם מנינן הפלגה מראי' האחרונה. מ"מ בראתה בל' ול' ובכ' ול' קובעת וסת לל' ותלינן בתר רובא קמא דחזיא לל' וראיית כ' תלינן בדמים יתירים ואינה מקלקלת ההפלגה דל' ע"ש וא"כ ה"נ שייך לספוקי בכה"ג הי ניהו עיקר הוסת ואין מקום לחלק בזה. ע"כ משמע לענ"ד דעיקר החילוק בזה דדוקא התם דנתחדש ראי' שלא הי' בתחילה חיישינן לשינוי וסת. אבל כאן מבואר בלשון הטור והפו' דקאי בתחילת ראייתה דאין כאן שינוי מתחילה. בזה משמע להפו' דכיון דמצינו בש"ס שני מיני וסתות כל שנקבע אחד אינה חוששת להשני ואמרינן דהאינו קבוע יפסוק וזה נכון. ולפי"ז גם בוסת החודש שפיר אמרינן הכי ולק"מ על הט"ז. ועוד י"ל אפילו לפ"ד דכוונת הט"ז בגוונא דהי' לה וסת קבוע מקודם לר"ח ואח"כ שינתה לדילוג. דקיי"ל דכ"ז שלא קבעה וסת אחר חוזרת לוסת הראשון בפ"א. וא"כ יש נ"מ דלמ"ד דלדילוג אינה קובעת עד ד"פ כ"ז שלא יקבע חוזרת בפ"א. אבל לשי' הפו' דקבעה גם בדילוג בג"פ. א"כ כבר קבעה וסת ואינה חוזרת אלא בג"פ. ואע"ג דכ' בסמוך דבוסת הדילוג נראה דבזה הוה כהפלגה דכל ששינתה הדילוג בפ"א כבר נתקלקל כל סדר הדילוג לעולם. ואפשר דהוא נעקר בפ"א מ"מ ל"מ זה לענין וסת הראשון שהי' מקודם שהרי כבר נעקר ושוב אינו חוזר בפ"א. וכ"ש להט"ז לשי' בסקי"ח דאפי' בהפלגה ס"ל בסקל"א דלא נתקלקל הוסת במה שדילגה פ"א ולא ראתה בו. כ"ש דבוסת הדילוג דלשי' אע"פ שנתקלקל פ"א אינו סותר כלל חששת שאר החדשים לחשבון הדילוג וא"ש ודוק סי"ד ואם לאחר ששינתה פעמים לל' חזרה וראתה לכ' חזר וסת של כ' למקומו. והותר ל'. שורש דין זה בריי' בסו"פ האשה אלא שיש שם שני גי'. והט"ז כיון לזה מדעתו. וכ"ה באמת. דגי' רש"י והראב"ד והרא"ש. וכ"ה לפנינו בש"ס [ואינו כנוסחת הטו"מ. אלא כך היא הגירסא. יום כ' ולא ראתה יום ל' ולא ראתה יום כ' וראתה. ועט"ז שכ' דלפי גי' זו לא איירי בהפלגה דבהפלגה לא הוה מינכר בראיית כ' האחרון [לפי גי' זו] הפלגת כ' כלל דהא הוא חמשים מראיית ל' האחרונה [ונראה דאינו סותר בזה שי' בסקל"א דכ' דמה שלא ראתה לא מקלקלא ההפלגה וחשבינן מיום שהיתה ראויה לראות. דזה דוקא בוסת קבוע. אבל כאן לענין י"ל שלא נקבע עדיין ודאי לא שייך למיחשב י"ל שאחר ראי' האחרונה כראתה בו. ולמיחשב היום כ' שלאחריו לכ'. כיון דעדיין לא נקבע. ועוד דאם תדנוהו כראתה בו. א"כ הרי ראתה ג"פ בל'. ונעקר הכ' לגמרי. ופשי' דאינה חוששת לו עוד. וגם ודאי דאינה חוזרת לו עוד בפ"א. וגם את היום כ' ודאי לא שייך למיחשב כאן כראתה. חדא כיון דכבר שינתה ב"פ לל'. ועוד אם אפי' תחשבם כראתה. מ"מ כשעבר כאן יום כ' ול"ר. וי"ל ול"ר יום כ' וראתה. ועבר חמשים יום שלא ראתה. הרי עבר פ"א כ' ועוד כ'. ואם תחשבם כראתה בהם. א"כ ליכא עדיין לאחר יום כ' האחרון שאתה חושבו כראתה בו כ"א עשרה ימים. וא"כ בראי' זו לא חזרה כלל לקדמותה. ואפשר דגם בסקל"א שם הוא כן דבעבר שני פעמים שלא ראתה להפלגתה וראתה להפלגה אחרת