חבל יוסף (חדרי דעה) קסו

לנכון דס"ל דבעודו בלחותו מכסה הלחלוחית של המראה כשירה על מראה הטמאה ותחתי' באמת הוא עכשיו ג"כ מראה טמאה אלא שאינו ניכר וכשיתייבש יתגלה המראה טמאה של תחתי' ובאמת הי' בתחילה כן ובודאי דבזה ברור לטמאות מן הדין ולא יחלוק אדם בדבר וע' מש"כ בזה בסק"צ. וא"כ י"ל דזה דווקא לדידן דלא בקיאינן בזה. אבל רבי י"ל דהיה בקי להכיר דבר זה ושפיר היה יכול לראות כשהוא לח ג"כ. אבל אנן יש לנו להחמיר בדבר וכיון שכתב הב"ח דהוא רגיל בודאי לא שייך לומר בזה אחזוקי ריעותא לא מחזקינן ונכון להחמיר ס"ב חכם טיהר לי כיוצא בזה אין סומכין עלי'. ובש"ך ומיהו משמע דאם אומרת דם זה טיהר לי נאמנת והכי אמרינן בפרק המדיר. והיינו כשמביאה גוף הדם לפנינו דאין לנו מפיה אלא שזה טיהר לה החכם ודאי דנאמנת. ובמנ"י דקדק מדלא משני גבי ילתא דהביאה הדם גופיה לפני ר"י ש"מ דגם בזה אי"נ ולא הזכיר דברי הש"ך וראייתו המוכרחת. וכן מצינו בכ"ד דנאמנות נשים שהורו להם בפרק המפלת גבי מפלת דמות נחש יצא כלת חנינא הלא משמך אמרה לי חמותי טמאה. ובפרק כל הבשר הא דידן ברתה דר"י נפחא אי לאו דשמיע לה מבי נשא לא הוה עבדא. ובמנחות גבי חדש א"ל אימי' דרבינא לרבינא אבוך לא הוה אכיל כו'. ומיהו י"ל דכל הנך הוה קים להו בגויי' והרי הם כאנשים ממש. וגדולה מזו כ' התו' בסופ"ק דב"ק גבי דבורה שהיתה שופטת את ישראל. דאע"ג דאשה פסולה לדון י"ל עפ"י הדבור. א"נ היתה מלמדת להם הדינין. משמע דבזה מדינא ש"ד ולא משום ע"פ הדבור'. וע"כ דקים לן בגויי' שאני. ומ"מ ראיית הש"ך ודאי ברורה דבהא שהוא לפנינו כל הנשים נאמנות וקושי' המנ"י מהא דילתא י"ל בפשיטות דאי הי' לה הדם גופיה שטיהר רבב"ח לא הוה אזלא גבי ר"י אלא הוה אזלא לגביה דרבב"ח גופיה. ומה שדקדק עוד מלשון רש"י שם. המעיין לשון רש"י שכ' דכיון דאיתא לפנינו נחזי אנן. דאין זה אלא לענין דאין לסמוך על דמיונות הנשים בעצמן. כיון דאנחנו בעצמנו נוכל לראות. וכן הנשים בעצמן אינן רשאין לסמוך על דמיונם אבל כשהגוף הדם הזה שהורו לה עליו לפנינו ואין לנו מפי' אלא שחכם פלוני טיהר לה. ודאי אין שום בת ישראל חשודה לשקר בדבר איסור. ול"ח על אשה אלא בטועה ולא במשקרת וזה ברור:

ס"ג וכן אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכת בשר נופלת בביה"ח טהורה. בב"י כ' בשי' הר"ש דדווקא הדם שבתוך החתיכה טיהר משום דאין דרכה בכך אבל ברואה דם ממש לא. ואע"ג דמבואר בסקפ"ז דתלינן במכה הנ"מ במכה שבצדדים אבל במכה שבמקור עצמה איכא למימר דמטמא לה. והד"מ תמה עליו דבהדיא מבואר שם דתולין במכה שבמקור עצמו ע"ש ולענ"ד הב"י לא שגה בזה. וכוונתו בזה דגם מכה שבמקור עצמו שמטהרין אינו אלא דאנו תולין שאינו דם מטבע ראיית הנדות אלא דם המכה שהוא מהצדדין של המקור גופיה. אבל לא דם נדות גופא. אבל הכא הרי הדם הוה דם נדות ממש אלא דאנו מטהרין משום דכשרואה דרך החתיכה אינו כדרך ראי' וזה שייך היכי דאנו יודעין דמהחתיכה. ירד הדם. אבל כשרואה סתם מי יודע דהדם ירד דרך החתיכה. הרי אפשר דכדרכו ירד. ולומר דכי היכי דתולין שם בדם מכה. ה"נ תולין דיצא דרך החתיכה ע"ז כ' דאפשר דאינו דומה. ובאמת יש מקום לחלק בזה דהתם אזלינן בתר חזקת טהרה דאשה. אבל הכא כיון דהדם הוא דם נדה גמור. ויש לומר דאדרבה יש על הדם חזקת טומאה ואמרינן דירד כדרכו. וזה נראה ברור בכוונתו ואולי גם הד"מ לא נתכוון בזה לדם מכה דזה לא שייך לפי' של הר"ש:

ועוד דודאי לא שייך מכה אלא כשיש פצע וחבורה וכאן אין שום חבורה אלא דחתיכת מקור נשתרבב למטה. אלא דכוונתו משום דלא ירד לחילוק הנ"ל שכ'. ע"כ כ' דכמו דתולין במכה שבמקור ה"נ תולין בזה. שירד דרך החתיכה. והנה לענין דינא ודאי לשון הטור והרי"ו מורין בהדיא אפי' דם גמור. ומש"כ הב"י דבלשון הרא"ש ליתא. לפנינו בתוספות הרא"ש הוא כלשון הטור והרי"ו. ובודאי דלא מסתבר להו להפו' חילוק בזה. ואפשר דהדם כ"ז שהוא בפנים ליכא עלי' שום טומאה אלא ביציאתו לחוץ הוא דנעשה טמא. ומש"א בד"ט מי יתן טהור מטמא חלב מדם י"ל דלא קאי משום דם נדות דע"ז ליכא שום טומאה מבפנים אלא על חלב בהמה דהוה מהדם שהוא אסור כדאמרינן בבכורות. וא"כ י"ל דאדרבה יש להדם גם חזקת טהרה (והא דמקור מקומו טמא היינו נמי ביציאתו] וא"כ גם הכא ודאי יש לתלות טפי שיצא דרך החתיכה בטהרה. כמו דתלינן בדם מכה. וע' ט"ז דבזה יש לטהר אפי' בשעת וסת פי' דאינו דומה למכה דהתם י"ל דבשעת וסת יש לתלות יותר דהוא דם נדות כדרכה ולא דם מכה. אבל הכא הרי באמת אמרינן שדם נדה הוא. אלא דאנו תולין דיצא דרך החתיכה בטהרה. ובח"ד כ' ע"ז דבשעת וסתה יש לטמאות דא"כ לא תטמא לעולם וחיישינן שיצא דרך המקור. דוכי בשביל שחתיכה נפל אין שום מקור ע"ש. וזה תמוה דבשלמא גבי מכה שייך לומר וכי לא תטמא לעולם פי' דע"כ גם דם נדות יש לה וכי לעולם לא יצא דם נדות. אבל כאן הרי באמת דם נדתה הוא יוצא אלא שהוא טהור ומה לנו שלא תטמא לעולם. ואולי כוונתו דבשלמא שלא בשעת וסתה דאין דרך המקור בטבעו להוציא אז הדם. יש סברא לתלות יותר שמה שהוא יוצא עתה הוא דרך החתיכה. אבל בשעת וסתה דדרך לצאת בכדרכו ג"כ לא ניקל שיצא דרך החתיכה. אבל בש"ס ופו' גבי מכה משמע דאפי' בשעת וסת היה לנו לתלות לקולא אי לאו משום סברא דוכי לא תטמא לעולם דלא שייך כאן כנ"ל. ועוד דלא שייך כאן וסת כלל כיון דבכל זמן שהיא רואה שלא בשעת וסתה אנו תולין שהנדות יוצאות דרך החתיכה בטהרה. א"כ תו לא שייך כלל וסת להדם נדות לצאת כדרכו כלל. כיון שהוא יוצא תמיד דרך החתיכה. ואולי כוונתו באופן שתמיד אינה רואה כלל. אלא בשעת וסתה. בזה יש לטמאות אפי' כשחתיכת בשר נופלת לה. ואף שגם זה אינו מוכרח די"ל דמ"מ אנו תולין גם בזה להקל. מ"מ כיון שאינו יוצא אלא בשעת הוסת י"ל בזה דנראה טפי דדרך וסת הוא. ואפשר דגם מכה שבש"ס לא מטהרו בכה"ג ואין אנו תולין כלל בכה"ג כיון דאינו רואה אלא בשעת הוסת ודאי דם נדה הוא דאי משום מכה או שום ד"א למה לא תראה בשעה אחרת וצ"ע שם ודווקא בחתיכה קטנה דומיא דשפופרת הנה זה מדברי הטור ובח"ד הקשה הא לא אמרינן אלא דא"א לפה"ק בלא דם והכא כיון דהדם יוצא דרך השפופרת אין על הדם שום טומאה [ומש"כ דנראה דחזר בו המחבר ל"י מה כיון בזה. הלא זה מפורש בדברי הטור ולא מצינו שום חולק ע"ז]. וע"ש שכ' בסברת דבר זה די"ל דס"ל דקודם שיפול בשפופרת תיכף שנפתח המקור הדם. יוצא כדרכו. ולענ"ד דיצא להם זה ע"פ פירוש הרז"ה דכ' דלא כהראב"ד דרוב דמים של המקור הוא טמא אלא דכך הוא ההלכה דא"א לפה"ק בלא דם טמא. וכיון שכך ההלכה לכאורה משמע בהדיא דא"א כלל בשום אופן שלא יהיה טמא וע"כ דגם בשפופרת הוא יוצא תיכף משעת הפתיחה כדרכו כסברא הנ"ל ועוד נראה ובזה יובן מה שיש להסתפק עוד בזה דהנה השואל בנו"ב ת' סק"כ נסתפק דילמא מאי דאמרינן בש"ס דא"א לפה"ק בלא דם היינו כשנפתח בטבעו מבפנים. אבל בפתחוהו ע"י מעשה מבחוץ לא. ובאמת כל מקום שהוזכר בש"ס פה"ק איירי בכה"ג דנפתח מבפנים. והשיב לו הנוב"י בפשי' מעצמו דאין לחלק בזה. ובאמת הרי זה מפורש כאן בדברי הטו"מ בלא שום ספק. אבל לכאורה צ"ע באמת מנלן דבר זה. ונראה דיצא להם זה מהא דפריך בש"ס המפלת כמין דגים וחגבים וליפלוג נמי ר"י בהא. וע"ש בתו' דאהא דמציעתא כמין קליפות לא פריך דהתם בדבר קטן ליכא פה"ק וכ"כ כל הפו'. ואי ס"ד דיש למצוא אופן דלא יטמא משום פה"ק כגון בנפתח מבחוץ או כה"ג שיצא דרך השפופרת כמש"כ הח"ד. א"כ לישני דאיירי בסיפא ג"כ דומיא דמציעתא דליכא פה"ק וכנ"ל. וע"כ דזה א"א כלל. ולא משכחת לה לפה"ק בלא טומאה ונכון. והנה בחכ"א וכמדומה שראיתי כן בספר לבארי'. שתמהו עמש"כ בנוב"י שפתח את המקור באצבע. דהיאך אפשר לפתוח באצבע דהרי הב"י כ' בסקצ"ו על מה שהצריכו את האשה לבדוק עצמה עד מקום שהשמש דש דהיא א"א לה להגיע עד שם. והרי גם השמש אינו מגיע אלא