חבל יוסף (חדרי דעה) קסה

אפי' להחמיר בנפשות. דאם אמדוהו להחמיר והוקל וחזר מחמירין אף דבלא אמדוהו תחילה הוה מקילין וכה"ג במכות שם ומ"מ יש לדחות. ועש"ך דכתב שאם ריפא לאשה אפי' לא נתחזקה עדיין תוכל לסמוך אפי' אותה שנתחזקה ותמהו עליו דכיון דלא נתחזקה מאי מהני. ונראה בכוונתו דחשיב ליה זה כאומדנות מוכיחות דהנה נראה ודאי דהיכי דהרפואה כבר הוה מומחה ודאי שרי. דאי ל"ה הא דא"ר נתרפאית זאת ומשמע דשרי לה הכי אפי' בלא שום בדיקה היכי שרי. וע"כ משום דהי' ידוע לרבי שהוא רפואה מומחה. והראשונות שהומחה הרפואה ע"י צ"ל שנודע רפואתן ע"י בדיקה. ולפי"ז נראה דאפי' בריפא לשלש נשים שלא נתחזקו ג"כ יש להתיר. דהא באמת קיי"ל בשבת דבקמיע דאיתחזקה תלתא זימני סמכינן עלה לצאת בה בשבת [והתם אינו משום ס"נ דהא שרי לצאת אפי' במקום שאין לו צורך אלא דחשיב כתכשיט] ובודאי אין מדקדקין בזה אם אותן החולים. חולים מוחזקין כ"כ כמו חולה זה. ובל"ה לא שייך כ"כ חזקה בחולה דהא בל"ה קיי"ל דרוב חולים מתרפאים. אלא דבחלתא זימני מתחזקה דאינו במקרה אלא דהוא רפואה טובה מטבע. וה"נ בתלתא נשים שראו מחמת תשמיש אע"ג דאכתי לא נתחזקו ודאי ל"ג מאומדנות מוכיחות ויש להקל:

ס"ט הפחידוה כו' אין מוציאין אותה מבעלה והטור לא סיים כלל שאין מוציאין אותה. ועד"מ שהשיג על הב"י שכ' דהפוסקים השמיטו הא דהפחידוה לפי דס"ל כהרמב"ן דכתב דאין אנו בקיאין בזה. דהא הביאו הך דשפופרת אף שהרמב"ן כתב גם בזה דאין אני בקיאין ועוד דאפשר למיקום עלה דמילתא בשפופרת ע"ש. ונראה דלפי הועוד שכ' דעתו בזה דהרמב"ן דסבר דבתרויי' אין בקיאין. א"כ שפיר כתב דבדיעבד אין מוציאין אותה בתרויי' ותרויי' שוין. אבל לדידן דס"ל דבשפופרת בקיאין אנו גם לכתחילה. א"כ בהפחידוה אפי' בדיעבד למ"ל להתיר. כיון דאין אנו בקיאין בה ואיכא למיקום עלה דמילתא בשפופרת דבקיאין גם אנו אין אנו מתירין אותה בהפחידוה כלל. אלא בבדיקה. ומשו"ה לא סיים הטור הך דאין מוציאין ומשום זה השמיטו זה גם כל הפו' וצ"ע מה שכאן לא הגיה הרב כלום:

ס"י אם ראתה פ"א בליל של טבילתה כל שתגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילתה עכ"ט וח"ד וזה סותר פירושו של זה וזה סותר של זה. ולכאורה משמעות דברי הגמי"י להמעיין דכוונתו דמסתמא הוא הפלגת ליל טבילה שניה מליל טבילה ראשונה שוה להפלגת ליל טבילה ראשונה מיום ראיית נדתה התמידית וס"ל דנהי דבקפיצות אמרינן בפשי' הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי ואינה חוששת להיום לבד. אבל הכא בתשמיש וגם בטבילה כיון דרוב נשים אינן רואין מחמת התשמיש והטבילה. לא חזי למקרי אונס כלל. ושפיר חוששת להיום לבד ג"כ ככל ראיה כדרכה. וגם לא מצינו אלא אכלה שום כו' אבל בסתם אכילה כדרכה פשוט דאנו קובעין את היום לבד להראי' וה"נ טבילה ותשמיש הוה כדרכה אין אנו קובעין את הראי' אלא על היום. ואם כן אסורה בלילה זו מתורת עונת וסת סתם שחוששת בפעם אחד. וכשעבר היום שוב היא נתרת וגם יעבור הוסת. ומיהו דברי הרשב"א בסי"א שכ' ע"פ פירש"י בהא דואם יש לה וסת כו'. דס"ל דקובעת וסת לראיית מחמת תשמיש. ע"כ צ"ל דס"ל דדוקא לראות תמיד מ"ת זה לא שכיחא אבל לוסת לימים שפיר י"ל דהוה וסת. ומשוה"נ ס"ל בזה דצריכה ג"פ לעוקרו כדין וסת קבוע ולא סגי בזה בשפופרת כדין כל רואה מ"ת דהתם דאינו כטבעו אלא חולי נעקר בפ"א אבל כאן ס"ל בפירוש הש"ס דהוה וסת גמור ככל הוסתות וצריכה ג"פ לעוקרו. והיינו נמי דחשש גם להפלגת פ"א. א"כ נראה דס"ל דהא הוה כמו קפיצות דחוששת לשניהם ביחד. ואפשר דלאחד לחוד ל"ח כלל. וא"כ לשי' נראה דאינה חוששת בזה בשראתה פ"א בליל טבילה. לאסור ליל טבילה השניה ששוה להפלגת ליל טבילה א' מראי' דכדרכה. [כמש"כ בכיונת ההגמו"י כנ"ל דחושש להפלגת הימים לבד כמש"כ]. והרשב"א אינו אוסר אלא א"כ תראה עוד פעם ב' מחמת תשמיש. תחוש לאותה ההפלגה דהינו התשמיש והימים. וכמו בקפיצות שחוששת לוסת הימים והקפי' ביחד. חוץ מוסת הראיי' שכדרכה. ולהגמי"י אפשר דס"ל דאין אנו מבדילין את ראית מ"ת לוסת בפ"ע ליום התשמיש. אלא לעולם חושבין ימי הראיות ביחד. והמחבר החמיר בשניהם מספק ודוק:

סי"ב הרואה מ"ת אסור להשהותה כו' בח"ד הקשה דאינה דומה לשבויה דאסורה לעולם אבל זו שיכולה להתרפאות חשיב יש לו פת בסלו בכתובות. וכוונתו לסוגיא דמורדת דאפילו בחולה הוה מורדת דחולה יש לו פת בסלו ע"ש. ולענ"ד ז"א אלא לענין צערא דלא הוה לי' צערא כ"כ. אבל לענין איסור יחוד הרי קיי"ל כחכמים בריש סוטה. דאפי' לאחר קינוי וסתירה ומעלה אותה לירושלים להשקותה. אסורה ביחוד אע"ג דתשתרי כשתשתה כיון דאין ההיתר ברור שיבא לא מיקרי יש לו פת בסלו. וכ"ש בהא דהכא ודוק:

סי"ג הבועל את הבתולה כו' עד שתפסיק פ"א ולא תראה בח"ד כ' דאפי' לא בדקה חשוב כלה ראתה דאי ל"ה תיקשי דתבדוק דילמא פסקה אלא ע"כ דבל"ה כ"ז שלא ראתה חשוב כפסקה ואין לנו לתקן עלי' חיוב בדיקה כיון שאיני אלא לטובתה אבל דברי התוס' גבי ימי טוהר אינן מוכיחין כן דהקשו שם דלר"י לבדוק דילמא פסקה ג' עונות אע"ג דאינו אלא לטובתה ע"ש. ובאמת אע"ג דלדידה קולא היא זימנין נ"מ לחומרא דלענין תלי' קיי"ל דמניקה תולה באינה מניקה ולר"י מניקה שפסקה ג"ע תולה במניקה שלא פסקה. וא"כ אם היא תחשוב א"ע שלא פסקה לחומרא. חבריתה שפסקה תולה בה ותהיה טהורה. ואי תדע היא ג"כ שלא פסקה שתיהן טמאות. וה"נ בבתולה שדמיה טהורין לדינא דהש"ס ודאי דאם תחמיר שלא כדין נפיק מינה קולא. דתתחיל למנות ז' יומי נדה מיום זה ומה שתראה לסוף ז' תשלימנו לראיה זו ותטבול בלילה. ובאמת ראיה זו דסוף ז' הוא החחלת נדה. אבל באמת כבר הקשה שם הרש"א קושי' ז'. ותי' דמהא לק"מ דמ"מ קודם תשמיש דאיירי ביה מתניתין שם אי"נ בדיקה כלל ע"ש היטב:

סימן קפח ס"א הירוק כמראה השעוה או הזהב. בה"י ר"פ א"ע כ' דכמראה חרדל איתא בהדיא במסכת נדה שהוא טמא. והנה אין כוונתו על המשנה דכעין החרדל דאח"כ הוא דאייתי שם הך מתני' על הא דכ"ש ע"ש. ונראה דדקדוקו מהא דתלה ר"מ בקילור ורבי בשרף שקמה. וס"ל דהני הוה כמראה חרדל. או דס"ל כיון דמסקינן התם דאנן לא חזינן דמא יש לנו לדידן לטמא גם בירוק כעקביא וה"נ חרדל. וא"כ משמע דס"ל דלדידן יש להחמיר גם בירוק ועוד יש להוכיח דשי' להחמיר גם בירוק דהרי משמע בריש פרק תולין דחרדל הוה כגוון חלמון ביצה ע"ש והפו' כ' לטהר גם בחלמון ביצה משום דהוה בכלל ירוק וכדמשמע בהדיא בפרק א"ט דמ"ח ע"ש. וע"כ דהר"י חולק בירוק. ובאמת צריך לדקדק בזה הרבה אם יש להקל בפשי' דהרי מבואר בפרק א"ט שם דמוריקא שהוא כרכום הוה בכלל ירוק והנה כקרן כרכום הוה מד' מיני דמים. ומיהו יש לומר דקרן כרכום שאני. אבל לשון הפו' בסק"ל סכ"ד גבי תלי' בנתעסקה בתרנגולת דם ב"מ כרכומי. ומבואר מזה דכעין מראה זו טמא ובודאי דהא דהתם הוה נוטה טפי לאדום אבל עכ"פ הרי צריך ע"כ לדקדק הרבה בזה. שהרי קרוב למראה זה טמא וצריך בקיאות להבחין ביניהם. וכן לענין מראה זהב איתא ביומא זהב פדוים שדומה לדם פרים. וזה הוה אדום דמתני' כדם שחיטה של שור ע"ש. וע"כ דכזהב זה הוא טמא. וע"כ הרבה יל"ד קודם שיתיר מראות כאלו וצ"ע:

ועט"ז בשם הב"ח דאין להתיר מראה כשירה קודם שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו והאריך להשיג עליו וכבר נדחו כל ראיותיו זולת ממה שרבי ראה דם בלילה וטמא וביום וטהר ומבואר בסוגי' דמעיקרא ראה אותו כשהוא לח. ולי"ל דלא ראה אלא להחמיר דהא כ' רש"י רבי לטעמי' דבדק לאור הנר משמע בהדיא אפי' להקל ע"ש. ונראה דגם זה אינו מוכרח דהא בל"ה לכאורה יפה השיג הח"צ על הב"ח דמבואר בהדיא בש"ס דאמר האי מפכח הוא דפכיח הרי מבואר דבנשתנה לאחר יציאתו למראה טהור ל"מ לטהר דאזלינן בתר שעה שראתה. ה"נ נשתנה למראה טמא ודאי ל"מ. אבל לענ"ד כוונת הב"ח