חבל יוסף (חדרי דעה) קסד

אלא מדרבנן. וכ"ז להקל באיסור תשמיש דרבנן. אבל אין ללמוד ממנה לענין היתר הדם דאיסור כרת וצע"ג:

ס"ה ואם דם מכתה משונה אינה תולה משמע דקאי אפי' במאי דאיירי ברואה בשעת תשמיש. ודקדק הח"ד דהא בבתולים אמרינן דבשמשה אמרינן דשמש עכרן. וכ' לחלק דהתם בבתולין הוא רגיל לצאת דם בודאי בשביל התשמיש משו"ה מקילין טפי אבל הכא אין אנו יודעין שהמכה רגילה להוציא דם והוליד מזה דא"כ כיון דהתם דעדיף אמרינן דצריכה בדיקה שמא נשתנו כ"ש דהכא צריך בדיקה. והנה הרגיש די"ל דהא דצריך שם בדיקה הוא בעסוקה בטהרות דווקא וככל בדיקות דעלמא אבל לבעלה לחוד ליכא בדיקה. ונשען דלחד תי' בתוס' ר"פ תינוקת משמע דלבעלה נמי צריכה בדיקה ונדחק ליישב משמעות הפו' דאי"צ בדיקה ע"ש. ואין דבריו מוכרחין כלל. מש"כ דלחד תי' בתוס' הוה נמי לבעלה. לא ידעתי לו הכרח כלל. אלא דכוונתם דאפי' אי איירי גם סוגי' דשופעת שם ג"כ אף לטהרות. א"ש דהתם היינו בדיקת שפופרת ע"ש. ולא דלבעלה יהיה ג"כ צריך בדיקה וא"כ לק"מ. גם עיקר הוכחתו דהכא גרע מבתולים מדלא מקילינן הכא בנשתנו אפי' הוא בשעת תשמיש. י"ל ג"כ דאינו בשביל הגריעותא אלא דט"א יש בדבר דנראה ברור דעיקר הטעם הא דאמרינן גבי בתולים דנשתנו טמאה. וחוששין לה שהוא דם נדות. היינו משום דאמר התם בר"פ תינוקת דדם נדה זיהום. ודם בתולים אינו זיהום. דם נדה אדום ודם בתולים אינו אדום. ומשו"ה בנשתנו לאדום ולזיהום בודאי יש יותר לתלות שהוא דם נדות. אבל ודאי בשביל שינוי אחר אין לנו לתלות יותר בדם נדות טפי מלבתולים כיון דאין לנו הוכחה בשביל השינוי שיש לתלות יותר בדם נדות וז"ב. ומשו"ה שפיר אמר התם דבשעת תשמיש עושה התשמיש שיהי' דם הבתולים ג"כ זיהום וכן מדוקדק לשין הש"ס אימור שמש עכרן. וכן לענין אדום י"ל ג"כ דודאי גם דם בתולים הוא אדום כדתנן התם בסו"פ האשה יש גפן שיינה אדום כו' אלא דאינו אדום כ"כ ושפיר י"ל דבשעת תשמיש שניכר עמו לובן הזרע נראה הד"ב ג"כ יותר אדום מפני התשמיש ומשו"ה יש להקל בשעת תשמיש אפי' נשתנו. וכ"ז שייך בד"ב שיודעין אנו חלוקו מדם נדה. וידעינן דהתשמיש משוה אותה. אבל במכה שאין אנו יודעין תכונת השינוי שמדם נדות לדם המכה דאין כל המכות שוות. מנין לנו לידע שהתשמיש משוה אותן וכל שאנו רואין ריעותא דדם הזה הוא משונה משאר דם המכה בודאי יש להחמיר בזה ומנין לנו לבדות שהתשמיש משנה זה. ועוד נלענ"ד די"ל בעיקר דין דנשתנו טמא היינו דווקא אם נשתנה להתקרב למראה הנדות אבל בל"ה אפשר דאין בזה חומרא כלל וצ"ע:

וע' רא"ש בהשגתו על הרמב"ן שכתב דעכשיו אין אנו בקיאין במראות דמים וא"א לידע אם משונה. והרא"ש כתב דאע"פ שאין אנו בקיאין מ"מ בשנוי דמים שהם לפנינו שפיר כ"א יכול לסמוך ע"ש. והנה חילוק זה מפורש בר"פ ג"פ ע"ש. והא אמרת אינו דומה נמחק פ"א לנמחק ב"פ. הנ"מ היכי דחתימי סהדי אמחקא [שיש הנמחק פ"א לפנינו] אבל היכי דחתימי אניירא [שאינו לפנינו] לא ידוע ע"ש והוא ממש דברי הרא"ש:

שם ומ"מ בשעת וסתה כו' אינה תולה במכתה ע' תשו' רע"א שהביא סברת הז"י באשה שעשו לה טבעת במקור ואינה יכולה לעשות הפרשת טהרה שאינה יכולה לבדוק בחו"ס די"ל דסומכת למנות הנקיים בזמן שרגילה להפסיק והביא ראיה מהא דבעלה מחשב ימי וסתה הרי חזינן דיכול לסמוך על הרוב שרגילה, להפסיק. והס"ט סתר זה דקיי"ל בהדיא בדס"ח דלא הפסיקה בטהרה ה"ה טמאה. ולא אזלינן בתר רוב שרגילה להפסיק. וכ' הגרע"א לדחות ראי' הז"י דדוקא התם דלאו ודאי לו שראתה אלא מכח הוסת שרגילה משו"ה יכול לסמוך אהא שרגילה להפסיק. אבל בודאי ראתה לא סמכינן. וא"כ לכאורה לפ"ז בדין שבכאן דלא ראתה ודאי דהא מן הדין היה לנו לתלות לעולם בהמכה. אלא דמשום וכי לא תטמא לעולם אנו מטמאין אותה בשעת וסתה. א"כ אין ראייתה אלא מכח הרגילות והוסת. לכאורה י"ל דבזה סמכינן שפיר לענין ההפסק טהרה ארובא דרגילה להפסיק כדברי הז"י הנ"ל דבהא ראייתו נכונה. אבל אחר העיון עדיין יש בזה הרבה ספיקות חדא דנראה לומר דכ"ז דווקא בנדות דאורייתא דאי"צ נקיים רק לידע שפסק הדם סמכינן שפיר כמו שרגילה לראות בזמן זה. ה"נ הרי רגילה להפסיק בזמן זה. אבל לדידן דכולהו ספק זבות נינהו וצריכה נקיים דווקא. א"כ כיון דאין ההפסקה ודאית כנ"ל. א"כ י"ל דזה לא הוה בדוקים לפנינו ולא מיקרי נקיים. ואף ע"ג דבאשה דהכא הרי לא שייך להסתפק כלל בזבות כיון דלעולם היא אינה מטמא אלא בזמן הוסת. וא"כ אינה בוודאי אלא נדה וי"ל דל"ח בה לנקיים כלל. מ"מ ודאי דלא שייך לדידן להקל בכה"ג דלדידן הוה לעולם כזבה מבלי שום חילוק. ועוד דעכ"פ הא אין זה שייך אלא בוסת הראשון דאכתי לא הוה ודאי ראתה אלא מכח הוסת. אבל במשך זמן הרבה דודאי לא שייך כלל לומר שעדיין לא ראתה פשוט דהוה כודאי ראתה. ובודאי צריכה דווקא הפסק טהרה ברור. וא"כ בודאי גם בפעם הראשון אין להקל וצריך להחמיר בה גם בכל וסת שלא לחלק. ועוד דכאן במכה שבמקור יש לדון עפ"י דברי הס"ט בסקצ"ד שכתב דלשיטת הפוסקים דדם קישוי אע"פ שאינו מטמא אינו עולה בזיבה משום דכיון דהדם טמא והוא דרך ראי' א"כ הוה כפולטת ש"ז דקיי"ל דאינה עולה. דלפי"ז ה"נ בראתה שלא בהרגשה אע"ג דקיי"ל דאינה מטמאה מדאורייתא מ"מ כיון דהדם ודאי טמא [דל"ג מיצא הדם דרך דופן דקיי"ל דמקור מקומו טמא]. ה"נ אינו עולה בזיבה ע"ש. וא"כ י"ל דה"נ בדם מכה כיון דודאי קיי"ל בזה כרשב"ג בדס"ו דדם מכה שבמקור הד טמא דהא קיי"ל דמקמ"ט וכן באר בארוכה הנוב"י ת' סצ"ז ע"ש. וא"כ י"ל דגם דם המכה גופה אינו עולה בזיבה. וצריכה להיות דווקא נקי גם מדם המכה. ומיהו בזה נראה דיש מקום לומר דאין ללמוד מדם קישוי שטומאתו מדין גמור. על דם מכה שהוא מדין מקור מ"ט שאינה מדינא. אלא מהלכה למ"מ כמש"כ התו' והפו'. וכמו דקיי"ל דאין למידין ק"ו מהלכה דחידוש הוא. ה"נ אין ללמוד להחמיר בדין שהוא מהלכה. מחומרא שאנו מחמירין בדבר שהוא דין תורה. וע' מש"כ בסקצ"ו:

וע' ש"ך דבמרגשת עכשיו שהדם שותת מהמכה זה טהור אפי' בשעת וסתה וכמש"כ התו' בדרשב"ג. ונראה דאי"צ שתרגיש כל זמן הראי' שהוא שותת מהמכה אלא כל שהרגישה בהתחלת הראי' שהוא שותת מהמכה תו טהור כ"ז שהיא שופעת. וכמו בבתולים דקיי"ל דאפי' שופעת לאח"ז שנתנו חכמים מ"מ כ"ז שהיא שופעת ולא נשתנו הדמים תלינן שהוא מהבתולים אע"ג ששיערו חכמים שבזמן זה ה"ה פוסק מטבעו. ואלו פסקה וראתה היא טמאה. מ"מ כל מה שהוא שופע בפ"א אמרינן שהוא ממ"א. כ"ש הכא דבאמת מן הדין הו"ל למיתלי אפי' בשעת וסתה במכה כמבואר בש"ס. אלא שהחמירו בשעת וסתה דוכי לא תטמא לעולם. אבל במרגשת שהוא מן המכה לא שייך להחמיר וא"כ בודאי יש לטהר כ"ז שהוא שופע ועוד ראיה מדל"ו דאמרינן דללוי דס"ל דדם טהור הוא ממעין אחר. אם הוא שופע מתוך ארבעים לאחר ארבעים. אף ע"ג דמן התורה הוא דפוסק המעין טהור לאחר ארבעים. מ"מ כ"ז שהוא שופע הוא טהור אף לאחר ארבעים ולא אמרינן דנתחלף המעין ה"נ ודאי דכ"ז שהוא שופע אין לחוש שנתחלף וכיון שבהתחלת הראי' הרגישה שהוא מהמכה ודאי טהור כ"ז שהוא שופע וז"ב. ובזה יש ליישב מה שנתקשה הס"ט בדברי הרשב"א לענין מכה ע"ש ותבין:

ס"ח ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל שנתרפאית ואם תראה אומדנות מוכיחות כו' הא בל"ה לא רצה לסמוך להקל. וכתב דאע"ג דסמכינן ארופא בחולה שיש בו סכנה התם אינו אלא לעשותו לספק. דספק נפשות להקל. אבל באיסורא. ספיקא אסור. ולא זכיתי להבין זה. דהא הכא כ"ז שלא נתחזקה בשלש של שלש פעמים שרי מספיקא. וא"כ אם הרופאים עושים לספק ג"כ מותר כמו בלא נתחזקה עדיין. ואולי דהמחמירין קאי בשי' הסמ"ג דלא הקילו אלא בס"ס ובבדקה עצמה ונמצא על ראשו תו אסורה לכל אף בלא חזקה לכל אצבעות. וה"נ איירי דבדקה ומצאה על ראשו בזה לא מהני מה שהרופאים עושים ספק. אבל בסתמא לכאורה בודאי יש להקל ברופאים כמו בלא נתחזקה לשלשה ובאמת בשילהי מכות ובפרק הנשרפין משמע דסמכינן אאומדנא