חבל יוסף (חדרי דעה) קסג

פנויה חמיר טפי משפחה דלשי' בפנויה אית בה לאו ובשפחה ס"ל דלא הוה אלא דרבנן וע' הה"מ פ"א מאישות. ומ"מ לשי' הר"ן בגיטין דכל היכי שעושה משום מצוה ליכא כלל איסור דלעולם בהם תעבודו א"כ אין ראי' משם דהא התם אין אנו דוחים שום איסור ועוד דלענין איסור קטלנית כ' הרא"ש דלא מצינו איסור זה באיש שמתו נשיו. וכמבואר באהע"ז ס"ז. וע' בתשו' ח"ס בסקל"ו באריכות דאין לנו לדמות בזה מדעתינו וא"כ י"ל דגם בכאן אין לדקדק מזה וצ"ע:

שם ואם גם עם השלישי ראתה כו' אסורה לכל. הנה התוס' כ' דהוה כוסת וכ"כ הרשב"א בנידון דסי"א. ודקדקו קצת אחרונים מזה דהיכי דנתעברה וגם בימי מניקותה אין לאסור כמו דקיי"ל דמעוברת ומניקה אין חוששין לוסת. ולענ"ד אינו מוכרח כלל. דהנה צריך להבין מש"כ הסמ"ג ומובא בב"י דהא דמותרת לשני הוא משום ס"ס חדא שמא אין אצבעות שוים ועוד שמא מן הצדדין והוא דם טהור וכה"ג כ' המרדכי דבשלא בשעת וסתה יש לתלות דהוא מן הצדדין ולכאורה הוא חידוש גדול דהא קיי"ל דדם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו ולא מספקינן כלל בצדדין וראיתי שנתעוררו כבר כעין זה מהא דנמצא לאחר תשמיש אתיום חייבין בקרבן ותי' דהא מוקמינן לה בשבועות בסמוך לוסתה. ומשו"ה תלינן ברובא שהוא מן המקור. ואין זה נכון דהא לא פטר התם בשלא בשעת וסתה אלא משום אונס ולא משום דיש לתלות בצדדים וכן בדם הנמצא בפרוזדור לא חילקו כלל בין בשעת וסת או לא. והאמת יורה דרכו דדווקא הכא חשבו זה ספק משום דרוב נשים אין רואין כלל מחמת תשמיש וע"כ דאפי' אם הוא מן המקור הוא חולי ואינו בטבע כל ראיית דם נדות. וא"כ אין לנו לתלות ברוב מן המקור כיון דמ"מ ע"כ אינו כדרכו לא שייך בזה רוב ושפיר יש להסתפק גם בחולי צדדין כמו בחולי מקור [ואפשר דגם בנמצא אתיום אינו מביא קרבן עד שתדע דאינה מתחזקת רואה מחמת תשמיש]. וא"כ פשוט דה"נ אין להקל במעוברת ומניקה משום דמצינו דאין להם וסת הטבעי כיון דזה אינו דרך טבעי אלא חולי ובודאי היא יוצאת מרוב נשים. א"כ גם בהני יש לחוש לחולי וסברת המרדכי שהיקל שלא בשעת וסתה נראה ברור דכך כוונתו דכיון שאנו רואין שיש לה וסת נדתה כדרכה תמיד זה ראיה ברורה שמקורה בריא כדרכו ובצדדין הוא שיש לה ריעותא ושפיר יש לתלות יותר בצדדים להקל אבל בל"ה ודאי לא שייך כלל להקל משום ספק צדדין. ולפי"ז נראה ברור דאפי' לשי' שמיקל בזה שלא בשעת וסתה. אין ללמוד מזה אפי' לשי' להקל ג"כ במעוברת ומניקה [שנתחזקו מקודם שרואות מחמת תשמיש] אע"ג דאינהו עדיפי טפי כמבואר בסקפ"ט גבי שלש נשים ששכבו במטה אחת דמניקה תולה ושלא בשעת וסתה אינה תולה דדווקא התם שאנו רואין ששומרת וסתה יש ראיה שמקורה בריא ויש לתלות הריעותא בצדדין כנ"ל. אבל במו"מ דאין לה וסת אין לנו שום ראיה לתלות בצדדים יותר מן המקור ובודאי אסורה מספק. אע"ג דכבר ביארנו דכיון דהוא חולי שפיר הוה ספק שקול אי מן המקור אי מן הצדדין מ"מ ודאי דאין להתיר מספק כמש"כ הסמ"ג דבספק אחד לא שרינן. גם מש"כ הש"ך בסקל"ג להקל בראתה בימי טוהר אינו משום דכתבו האחרונים דמימי טוהר לימי טומאה לא קבעה וסת דאין בזה דרך וסת כנ"ל. אבל נראה דהוא משום שכ' הריב"ש דמשו"ה נהגו קצת נשים שלא לשמש כלל בימי טוהר דשכיחי בה דמים ע"ש. ובסקפ"ט הבאתי סעד לדבריו מסוגית הש"ס. וא"כ כיון דחזינן דשכיח אז לראות מחמת תשמיש וא"כ בודאי אין להחזיק איסור מראייתה אז לאח"ז דל"ש וכ"ז ברור ונכון:

ועוד נראה דממקומו הוא מוכרע דקתני גבי בדקה בשפופרת לא נמצא בראשו בידוע שהוא מן הצדדין ומשמע בהדיא דתלינן ודאי בצדדין ואינה טמאה כלל משום הדם הזה. וכן משום כל דם שתראה מחמת תשמיש לא תטמא כלל. וכן מורין בהדיא דברי הר"ן בב"י סימן קצ"א ע"ש. והנה הח"ד כ' בפשי' דאי אפשר כלל לטהר את הדם. דאפי' לא נמצא בראשו. וע"כ לא הוציא עכשיו מן המקור. מ"מ מנלן דהדם מן הצדדין דילמא מקמי הכי נפיק מן המקור דהא קיי"ל דדם הנמצא בפרוזרור חייבין עליו וכן א"א דבשביל שפ"א לא מצאה על ראש המכחיל. יהיה טהור לעולם כל דם שתראה מחמת תשמיש. דהא עכ"פ צריכה שתדע שעדיין לא נתרפא מכתה ע"ש. והנה לא הזכיר דמשמעות הר"ן בהדיא דבאמת טהור הדם. אבל לפמש"כ א"ש בלי שום גמגום כיון דרוב נשים אינן רואין בשעת תשמיש. וע"כ הוא או חולי במקור או חולי בצדדין. וכיון דאם הי' חולי במקור. ע"כ היה צריך להיות גם עכשיו בראש המכחיל. כל דליכא בראשו ע"כ הא שרואית תמיד בשעת תשמיש הוא חולי בצדדין ודם מכה הוא ולא חיישינן ליה כלל. וכ"ז שתראה בשעת תשמיש שלא כדרך דם נדות יש הוכחה שעדיין לא נתרפאית ושפיר יש לטהר:

ומיהו לענין מעשה ודאי צריך עדיין ישוב אם יש לטהר את הדם לגמרי ואף שכ"כ הר"ן בפירוש וכבר פירשנו היטב בטעם הדבר. מ"מ אינו מוכרח דכל היסוד אהא דתני דבידוע שהוא מן הצדדין. והרבה יש לפקפק בזה. דבאמת מלשון הרמב"ם שכ' כיצד בודקין אם נתרפאית נראה דמפרש שהיינו להתיר את האשה לתשמיש ולא לטהר את הדם. ומה שסיים הרמב"ם דאם לא נמצא בראשו ידוע שהוא מדוחק הצדדין וטהורה הי' נראה כוונתו באו"א דגם מדוחק הצדדין היינו שמפני דוחק הצדדין רואית דם מן המקור. אלא דס"ל דכל שהחולי מגוף המקור ודאי שוב אין לה רפואה וכדאמר שמואל כל הממלאה ונופצת אין לה תקנה אלא דכשהוא מפני דוחק הצדדין יש לה רפואה. ומש"כ וטהורה. היינו שנתרפאת מחלי' המביא לה טומאה וזה מוכרח בכוונתו וא"כ לשי' ודאי אינו אלא להתירה בתשמיש להחזיקה שלא תראה עוד אבל אם תראה ודאי תטמא וגם לפי פירוש שאר המפרשים אינו מוכרח כ"כ מהא דתני בידוע שמן הצדדין דמתירין את הדם לגמרי די"ל דאינו אלא להתיר את האשה דסמכינן על הוכחה זו לאוקמה כנגד רובא שרוב דמים מן המקור והוה ספיקא ומספיקא נמי מתירין אותה בתחי' בתשמיש דחשיב סד"ר כמשי"ת. אבל את הדם ודאי דאין להתיר מספק ואף שהסמ"ג כ' דגם את האשה אין מתירין בספק אחד דהרי כ' אם בדקה תחת הראשון ונמצאת בראשו אסורה לכל. דבספק אחד לא שרינן לה. וא"כ לשי' הא דמתירין אותה עכשיו בבדיקה גם בהוחזקה בשלשה דליכא תו ספק דאין כל האצבעות שוה. ע''כ דהוא ודאי מן הצדדין מ"מ הא שי' הסמ"ג אינו מוכרח. ומדברי התו' נראה דלא ס"ל הכי דהרי כל דקדוק הסמ"ג מדלא תני בדיקה גבי בעל ראשון. (וכ"כ הר"ן בחידושיו) וכ' דעצה טובה היא לה שאם תבדק ותמצא בראשו תאסר לכל שאין מתירין אותה מספק אחד וטוב לה יותר לע"ע להתגרש ולהנשא לאחר ע"ש. אבל התו' שנדחקו בזה וכ' דאיירי באינה רוצה לבדוק או שאינה יודעת איך לבדוק. משמע בהדיא דבאמת לא ס"ל הכי אלא דבאמת לא תאסר בזה. ואף דליכא אלא ספק אחד אין אוסרין אותה. והיינו לפי דהוה סד"ר. ובאמת נראה דבספק זה דאין כל האצבעות שוות ודאי אין לאסור אפי' באיסור דאורייתא כיון דאמרינן אין כל האצבעות שוות אין לאסור אותה כלל בשביל שנתחזקה לבעל זה. דכי בשביל שזה הוחזק כל ישראל מי הוחזקו וכעין שכ' התו' בר"פ בתרא דיבמות גבי דמאי ע"ש. וגם בכל ספק דעלמא אינו מוכרח להחמיר בזה כיון דמ"מ עיקר האיסור בתחילה דרבנן הוא מדין וסתות ואע"ג דבריש הסי' כ' דדעת הפו' לאסור בספק אחד דלאחר תשמיש י"ל דאינו בשביל הסברא שכ' שם לעיל להחמיר בזה בס"א. אלא כיון דרואית תמיד בשיעור זה דאשם תלוי. ורוב נשים לא חזיין זה גופא ראיה דיש לתלות דהוא מחמת התשמיש והיא רואה בשעת תשמיש. אבל בשביל ספק צדדין שפיר י"ל דשרינן. ואפי' אם סברתי שם נכונה דיש להחמיר בספק שקול כיון דהספק בראיה הוא מדאוריי' ונכנס בספק איסור תורה שאסור עליו מדאורייתא דחייב א"ת יש לאסור בהוחזקה בוסת מ"מ עכ"פ אינו אלא איסור דרבנן ואפשר דס"ל להש"ס דמסתברא בכה"ג טפי להיתר כיון דלא נמצא בראשו. אבל מ"מ אינו ודאי מן הצדדין. ואף דקתני בידוע אינו מוכרח שהוא ודאי כמש"כ התו' בר"פ תינוקת גבי בידוע שחי' המכה. דהיינו די"ל דחי'. וה"נ אין הכוונה אלא דיותר נוטה לומר כן. ויש להקל בתחילה דאינו