חבל יוסף (חדרי דעה) קסב

בדברי המלחמות שם שמה שכ' ג"פ דקדק מלשון עוותוה ותקנוה דנקט רחב"א שם. ובפירוש הסוגי' שם דפריך והא"ש כל לבעלה לא צריך בדיקה ה"ק דעכ"פ שמעינן דמותרת לבעלה ופשי' דהלכה כרחב"א. ובזה מיושב מה שהקשה עליו הרא"ש בזה ע"ש. ומה שהקשה עליו הרא"ש מאי מהני חזקה שלא ראתה. כבר הביא הב"י דברי הר"ן שיישב זה. ומה שהקשה עוד דלא הזכיר הבדיקה שלפני תשמיש שזה עיקר ההיתר. עב"י שנדחק ליישב זה. ובאמת גם זה מיושב בדברי. הר"ן דקושי' זו אינו אלא לפי שי' הרא"ש דהבין בשי' הרי"ף לרחב"א דכיון דאין לה וסת חיישינן כל רגע שראתה וכי היכי דחייש ר"מ דילמא תראה בשעת ביאה ה"נ יש לחוש דלמא חזיא מעיקרא ועיקר ההיתר הבדיקה. אבל לפי מש"כ הר"ן דעיקר החשש שמא יגרום לה מעשה התשמיש. משום דחזינן שראיותי' תלוין במקרי גופה א"כ י"ל דלפני תשמיש ל"ח כלל. וה"ה ככל הנשים ולק"מ. ופירוש שני עדים היינו כעין הא דדרך ב"י להיות משמשות בשני עדים. דמפרש המשנה גופה אחד לו ואחד לה. ומיהו גם פי' הרא"ש בזה שכ"כ המחבר דהיינו לפני תשמיש ולאחר תשמיש מצינו כן ג"כ בש"ס ד"ה על בעדים דהתם דאמר שתי בדיקות תקינו רבנן חד לפני תשמיש כו' ע"ש:

שם ולהרמב"ם והרא"ש צריכה לעולם בדיקה הוא שי' הר"ח שפי' הש"ס דבאינה עסוקה בטהרות. ופליגי ופסק להחמיר ורש"י הקשה ע"ז דהא ר"י גופיה אמר ג"כ דבאינה עסוקה אי"צ בדיקה והר"ן כ' דבר"י גופי' פליגי אמוראי וזה קשה דא"כ הו"ל להש"ס טפי לאתויי דר"י גופיה ועוד כיון דר"א אמר דאי"צ ובדר"י פליגי אמוראי ודאי דאית, לן למפסק כר"א דאי"צ בדיקה כדרך הפו' בכ"מ ובאמת גם לרש"י לפ"מ שמפרש שנויא דהש"ס דבעסוקה מה שיישב לדידיה דהא דאר"י גופי' ג"כ לעיל דעסוקה צריכה התם לא אמר אלא בפירושא דמתני' ולא להלכה לכאורה עדיין אינו מיושב חדא דהא ליכא מאן דפליג בהא ובודאי דהיא הלכה ועוד דודאי עיקר אימרא דהלכה כרחב"א אתי לאשמועינן לאפוקי מדר"מ דאסר לה לגמרי וכ"כ הר"ן וזה בודאי לענ"ד ידעינן גם מדר"י גופא דכיון דבאינה עסוקה בטהרות אפי' אין לה וסת אי"צ בדיקה פשי' דבשביל שעסוקה בטהרות לא נאסרנה על בעלה. וא"כ מאי קמ"ל דהלכה כרחב"א ואי הא דבעסוקה צריכה בדיקה. זה פשי' כו"ע ואפי' ביש לה וסת. ואי דבאין לה וסת אפי' ישינה כדלעיל זה אין ללמוד מרחב"א דהא איהו התירא אתי לאשמועינן וליכא למידק מיניה אפי' ישינה ע"ש בתו'. ע"כ נראה בשי' ר"ח דבאמת מדר"י גופי' לא קשיא כלל והיינו משום דס"ל דסוגי' דר"י קמייתא אהא דאמר ר"י דאינה עסוקה אי"צ בדיקה ומוקי לה אפי' באין לה וסת לא קאי. דהא דמוכח הכי משום דאי ל"ה מתני' היא דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן וס"ל להסוגיא שם דע"כ היינו באינה עסוקה דאי ל"ה ודאי צריכה בדיקה. וע"כ דממתני' ל"י אלא ביש לה וסת ור"י אשמועינן אפילו באין לה וסת. כ"ז הסוגיא נסתרה לפ"מ דמסיק הש"ס בסוף הסוגיא שם אבריי' דהאמרין כו' דאפי' בעסוקה וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. א"כ מתני' נמי י"ל אפי' בעסוקה והא דמותרת היינו ע"י תביעה אבל היא עצמה שפיר צריכה בדיקה ולא הוה ידעינן כלל לחלק דבאינה עסוקה אין צריך בדיקה [ואע"ג דלפמש"כ התו' שם זה לא שייך אלא בבא מן הדרך דווקא. מ"מ רש"י כ' בהדיא דגם הא דשמואל היינו תביעה הרי דלא מחלק בזה] ושפיר הו"א דהיא עצמה צריכה בדיקה אפילו אינה עסוקה. ואשמועינן ר"י דבאינה עסוקה בטהרות גם היא עצמה אי"צ בדיקה. ולעולם הכל דווקא ביש לה וסת ולא איירי ר"י התם כלל באין לה וסת. אלא ס"ל לר"י באמת דהלכה כרחב"א דאין לה וסת אפי' לבעלה צריכה בדיקה ואפי' באינה עסוקה בטהרות ולק"מ דר"י אדר"י ולא פריך הש"ס אלא מדר"א ומסיק דפליגי ומיהו ודאי פסקינן כר"י נגד ר"א דקיי"ל דר"י דייק טפי במילי דשמואל. כדאמרינן דאפי' ספיקא דגברי גריס וכ"כ הפו' בכ"ד ועוד דודאי דפשטא דמילתא דרחב"א היינו לבעלה וכמש"כ הר''ן ומצריך בדיקה והא דר"א פליג ע"כ. צריך לדחוקי משום דמתני' דכל הנשים משמע לי' אפי' באין לה וסת. ונראה לו להר"ח דלא אלים הך דיוקא כו"ה וכמשמעות סוגיא קמייתא דמתני' הו''א דיש לה וסת ע"ש. והנה התו' כ' שם אהא דחדא מכלל חברתה אתמר (בשנויא דסוגיא קמייתא דר"י) דפירשב"ם דר"י מכלל דר"א והקשו עליו דהתם לא אמר שמואל כלל באינה עסוקה אלא דמשנויא דר"א דייקינן מדלא משני דאין לה וסת אפי' לבעלה. ע"כ פירשו התוס' להיפוך דמשו"ה לא שני ר"א הכי משום הא דר"י. והנה לפ"ד הנ"ל דבדר"י מסקינן דדווקא ביש לה וסת ע"כ זה נסתר. אבל לפ"ד בשי' ר"ח אדרבה דברי הרשב"ם נכונים דבמילתא דשמואל גופה ע"כ מוכח דודאי דווקא בעסוקה דהא שי' ר"ח דרחב"א קאי לבעלה ובודאי דכן הוא פשטות הדברים ואי מימרא דאמר ר"א משמיה דשמואל דאין לה וסת צריכה בדיקה היינו ג"כ אפי' אינה עסוקה ולבעלה וכרחב"א א"כ הול"ל הלכה כרחב"א. וגנובי גנבי למה לך. וכדפריך הש"ס ביבמות ר"פ האשה רבה ובכ"ד אלא ע"כ דרחב"א קאי לבעלה ואפי' אינה עסוקה ודשמואל הוכרח לומר דווקא בעסוקה וכפירשב"ם דהך דר"א עיקר. וכ"ז לר"א דאמר שמעתא באפי נפשי' [ובסוגיא קמייתא הוה הכי גם בדר''י] אבל לפי המסקנא וסוגי' דר"י דהכא דאמר באמת הלכה כרחב"א. א"כ ודאי קאי אפי' באינה עסוקה ולבעלה כרחב"א וכשיטת ר"ח ודוק:

שם בהגה ואי"צ לבדוק את העד אחר כל תשמיש כו' אבד העד כו' הכל מפלוגתא דב"ש וב"ה בסוגי' שם וכפי' התו' שם. והאחרונים פקפקו בזה דאפשר דדווקא התם דהוא רק משום טהרות כדמפרש בסוגי' הוא דהקילו דאי"צ לבדוק את העדים:

אבל הכא לשי' ר"ח דבאין לה וסת גם לבעלה לחוד אסור אפשר דצריך דווקא בדיקת העדים ממש. ולענ"ד גם לפר"ח מ"מ משמעות הסוגי' אהא דהלכה כרחב"א דאמרינן אי בעסוקה ואי בשאינה עסוקה. משמע בהדיא דגם בדיקה דרחב"א הוה כגוונא דבדיקה דטהרות ולא חמיר מינה ודוק:

סימן קפז ס"א אשה שראתה דם מחמת תשמיש בכדי שתושיט ידה כו' כן הוציא בב"י מדברי הפו' דבשיעור זה כיון דחייב א"ת שהוא בספק כרת יש לאסור. ובח"ד הקשה דהא כל עיקר מה שאנו אוסרין אותה מבואר מכל הפו' דאינו אלא דרבנן כדין וסתות וא"כ זה הוה ספק דרבנן ולקולא ע"ש ולענ"ד פשוט דלא שייך כאן סד"ר דהא הספק בשל תורה וכשהיא רואית אחר התשמיש ה"ה נשארים בספק כרת שהוא אסור מן התורה וחייבין עלי' א"ת. ואם הי' יודע בתחילה בודאי דלאחר תשמיש תראה בכדי שיעור זה וישאר בספק כרת. ודאי דאסור מדאוריי' להביא עצמו לידי ספק איסור תורה. וא"כ בזה נמי דאיתחזקה בוסת ורבנן חשבו זה לודאי תראה. ודאי דיש לאסור מדרבנן כדי שלא תבא לספק איסור תורה כמו לודאי איסור וכ"כ בהדיא הב"י בשם הסמ"ג דבשביל ספק שאין אצבעות שוה לחוד לא הוה שרינן אלא דיש עוד ספק צדדים הרי דלא שרינן בשביל ספק אחד ולא הוה ככל סד"ר לקולא. ועוד יתבאר זה לפנינו בס"ד:

שם תתגרש ותנשא לאחר מבואר בש"ס דהטעם משום שאין כל האצבעות שוה ואפשר דאצבע בעל זה גרם ועם אחר לא תראה. ובנתחזקה לשלשה תו הוה מוחזקת לכל אדם. וצ"ע דא"כ ה"נ באיש שנתחזק לשלש נשים שכולן ראו מחמת תשמיש נאמר דאיתחזק אצבע שלו. שכל מי שישא תראה מחמת תשמיש ויהי' אסור לישא. והנה בפשוט י"ל דכיון דזה מוסכם מכל הפוסקים דאיסור זה דרבנן וא"כ י"ל דבאיש דמצווה על פו"ר לא רצו לגזור ולא גזרו אלא באשה דליכא ביטול מצוה. אבל לפי"ז יל"ד קולא גם באשה היכי דיש לחוש למנהג הפקר. דהנה קיי"ל בחצי עבד וחצי בן חורין דכופין את רבו לשחררו אף דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה רבה דפ"ו. ומבואר בגיטין פ"ד דגם בשפחה היכי דנהגו בה מנהג הפקר ג"כ כופין את רבה לשחררה וזה ג"כ חשיב כביטול פו"ר לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו וה"נ יש לנו לומר כאן דזה חשיב כביטול מצות פו"ר. להתיר איסור וסתות דרבנן כמו דמתירין להאיש משום ביטול מצות פו"ר. ומיהו לפי שי' רוב פוסקים דפנויה לית בה איסור תורה. י"ל דדווקא התם דח"ש אית בה איסור תורה הוא חשיב כביטול מפ"ו אבל הכא דליכא אלא חשש זנות דרבנן בעלמא לא. אבל לשי' הרמב"ם אדרבה