חבל יוסף (חדרי דעה) קס

סקפ"ס מבואר בטור דהסכימו הפו' דבזה"ז דאינן בקיאות לא מחלקינן כלל בין זמן לזמן. ולעולם קובע וסת אפי' בתוך ימי נדות ע"ש. ולכאורה נראה משמעות הפו' בזה דזה אינו אלא דכשיארע דאח"כ לא תתחיל מהראשון אלא מהב' תו חושבת אותו כוסת לחוש לו ליום זה גם לוסת השני שאחריו. ואע"ג דגם מדינא ע"כ חוששת לו כדין שינתה פ"א. מ"מ מדינא לא הוה אלא כאינה קבוע אבל בזה"ז חושבת כקבוע להחמיר. אבל כ"ז שלא שינתה אינה חוששת אלא לראשון. דעפ"י הרוב אינו אלא המשכת זמן נדתה וכל שנסתלק הראשון נסתלקו כולם ודוק:

שם סקי"א כ' טעם להחמיר בתשמיש לענין הי' במחבא דחיישינן שמא יצא הפחד מלבה. ול"י למה לא הביא מהא דר"פ כה"י דבבעתותא לא חיישינן להרהורא [והיינו בעתותא דקרי ליה הש"ס פחדא בשילהי מכילתא] וכן בריש מגילה גבי רחב הזונה ע"ש. וא"כ ודאי כדחזינן דאיכא הרהורא ע"כ דכבר ליכא פחדא וחזר הוסת למקומו. והנה התוי"ט כ' דהרמב"ם בפי' המשנה כ' דאין הלכה כר"מ ומפרש דקאי אהא דמחבא. וכן היה נראה לכאורה דלא הביא הא דמחבא בחיבורו. אבל באמת הרי בהדיא פריך מינה סתמא דהש"ס בשילהי מכילתא גבי כל הנשים מתות נדות דפחדא צמית. וע"כ דהיא הלכה. והא דכ' הרמב"ם אין הלכה כר"מ נראה פשוט דקאי אהא דסבר ר"מ וסתות דאור' וכן פסק בחיבורו בפ"ד ובפ"ח [וגם המגיה בפ"ח כ' דבפירושו לא פסק כן ולענ"ד ל"ד] והא דלא הביא הך דמחבא הוא פשוט ג"כ כיון דלא אמרה ר"מ אלא לענין לטהר בדיעבד לפ"מ דסבר ר"מ דהוא דאוריי'. וכיון דהרמב"ם פסק וסתות דרבנן הרי לא הוצרך להביאו לענין זה ולענין לכתחילה אם יסבור כהטור דלכתחילה צריך בדיקה פשוט דאין צריך להביאו. ובל"ה ג"כ הא אין דרכו של הרמב"ם להביא מה שלא נאמר בש"ס בהדיא ודוק:

ס"ט עבר הוסת ולא בדקה טהורה. כ' כן עפ"י דברי הר"ן בשבועות שהאריך בשי' הרי"ף והרמב"ם מדלא הביאו הא דר"י דמחשב ימי וסתה (שהביא המחבר בסי"א) ש"מ דס"ל דרבר"ה דס"ל וסד"ר מותר תיכף לאחר הוסת. ור"י דס"ל דדווקא לאחר ששהתה כדי לטבול ס"ל וסדא"ו ולא קיי"ל כן. ואע"ג דמשמע בפלוגתא דוסתות דאפי' למ"ד דרבנן צריכה בדיקה. כ' בתחילה דהכא דבא מן הדרך הקילו דכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו וכעין דאמרינן לענין עסוקה בטהרות וכן כ' בחידושיו. אלא דאח"כ קשיא לי' מישינה דמשמע בסוגיא דעסוקה בטהרות דבישינה ודאי לא שייך שיהי' כבדיקה. ע"כ חזר מזה וכ' דשי' דבאמת ס"ל דלמ"ד דרבנן אי"צ אפי' שום בדיקה והא דאמר בש"ס בדקה ומצאה טהורה היינו לרבותא דלמ"ד דאו' ל"מ ע"ש. ולולי ד"ק צע"ג דהרי הרמב"ם לדינא כ' ג"כ בפ"ח בדקה ומצאה טהורה ומשמע בהדיא הא בלא בדיקה לא. ולכאורה יותר נראה כמש"כ תחילה וכ"כ בחידושיו דהקילו לגבי הבעל בתביעה ומה שהקשה מישינה י"ל דבאמת בישינה הקילו וכמו שהקילו בישינה גבי עסוקה בטהרות. וכלשון שפירש"י שם דבישינה הקילו משום צערא דידה. והרי גם כאן מצינו שהקילו ברואה מחמת מכה אף בלא בדיקה משום דלא אפשר כמש"כ הרשב"א. וה"נ י"ל דהקילו בישינה. ומיהו מש"כ דהקולא משום בא מן הדרך. צ"ע דהרי בהדיא פריך בש"ס למ"ל למיתני הבאין מן הדרך ע"ש. וע"כ דאין כאן שום קולא לבא מן הדרך. אלא דלעולם לא החמירו בוסתות גבי הבעל יותר. אבל היא עצמה ודאי מודו ג"כ דצריכה בדיקה ועכ"פ המחבר שהביא שי' הרמב"ם כאן לענין האשה עצמה ובסי"א גבי הבעל לא הביאו כלל. ונראה שהוא לפי שסמך אדהכא יותר טוב הי' להביאו במקומו וצ"ע:

שם וי"א שאסורה עד שתבדוק. ושי' המרדכי הובא בש"ך דדווקא בדקה בשיעור וסת. וטעמו דמפרש הא דאמר הש"ס דכו"ע וסתות דאו' כאן שבדקה כשיעור וסת. לאו דאו' ממש. אלא דהחמירו כעין דאורייתא וגם לדידן דקיי"ל דרבנן החמירו כן דדווקא בשיעור וסת ע"ש. ולכאורה קשה מסוגי' דדף ט' דמיבעיא ליה למ"ד וסתות דאורייתא אי צריכה מעוברת בדיקה. ופשיט מהא דמחבא טעמא דאיכא חרדה הא ל"ה טמאה אלמא וסתות דאוריי' ואפ"ה דמי' מסולקין כו' ולשי' הא אכתי איכא למיבעיא למ"ד דאורייתא ממש. דמהתם ליכא לאוכוחי אלא דכעין דאורייתא ואפ"ה לשי' בעי בדיקה בכשיעור וסת דווקא. ומשום הכי טמאה כשלא בדקה בשיעור וסת. ולמ"ד דאורייתא ממש אכתי מיבעיא אי מהני דמיה מסולקין. ומיהו לפמש"כ שם התוס' לתרץ מה שהקשו שם בהוכחת הש"ס דאיירי למ"ד דאוריי' ע"ש. ותי' דחרדה מסלקת הדמים משמע הדמים הידועים. א"כ י"ל דהמשמעות היינו דהוה דאו' ממש וא"ש. אבל מ"מ לכאו' הוא נביאות לפרש בש"ס כעין דאורייתא. ואולי דאדרבה משם הוא דיצא לו זה. וס"ל כהתי' השני שם דסמיך ארישא דהתם וערש"א. ולכאורה א"כ למ"ל כלל הך דיוקא דסיפא טעמא דאיכא חרדה. ומזה הוכיח דמרישא י"ל כעין דאורייתא. ומשו"ה דייק הש"ס מלשון שחרדה מסלקת הדמים. וס"ל להש"ס דאתי לאשמועינן דבלא ארדה הוה דאורייתא ממש ודוק:

שם אם יש לה וסת קבוע היינו דבאינו קבוע גם לדיעה זו טהורה בלא בדיקה. וכ"כ הראב"ד והרשב"א. וכן הוא לשון רש"י בסופ"ד ד"ה מיקבע לא קבעה כו' דבחד זימנא עקר לה וישבה ולא בדקה טהורה ע"ש. ולשון הראב"ד בבעה"נ שם דלא בדקה ולא ראתה הותרה היא והותר היום ונעקר לגמרי ואפי' ראתה בו ב' פעמים ומשמע דאפי' תראה אח"כ עוד פ"ג אינו מצטרף. ודלא כהח"ד שכ' להיפוך מסברת עצמו ואולי אישתמיטתי' דברי הראב"ד:

וע"ש עוד בח"ד שנסתפק דבדקה בעד ואבדתו די"ל דהא דמטהרין היינו לפי שלא הרגישה. אבל בה"ג דאיכא למימר דהרגישה וסברה הרגשת עד. אפשר דאסורה והחמיר בזה ע"ש. והנה לכאורה נראה דלפי שי' אפילו בדקה עכשיו ומצאה טהורה ל"מ כיון דאנו מסתפקין שראתה אז מאי מהני בדיקה דעכשיו כיון שכבר נתקנח בהעד והעד אינו לפנינו. אמנם ל"י למה החמיר בזה דהרי מפורש בש"ס דלמ"ד וסתות דרבנן טהורה גם ברואה דם מכתה אפי' בשעת וסתה. הרי בהדיא דאפילו ברואה דם גמור בהרגשה תלינן במכה מספק. וגם יש להביא ראי' מדברי הטור לקמן סקצ"ו דמשמע בהדיא דגם בשוטה ושנטרפה דעתה הוקבע להן וסת וה"ה ככל הנשים לענין דין הוסתות אף דליכא סברא דלא ארגשה ע"ש. מיהו יש לדון בזה מט"א לדידן דקיי"ל דאין אנו מטהרין וסת קבוע בלא בדיקה. י"ל דבכה"ג תו הוה כלא בדקה. ובמכה דלעיל באמת הקשה הרשב"א היכי מקילין הא צריך בדיקה ותי' דהקילו שם בלא בדיקה דאל"כ תהא טמאה תמיד. וא"כ י"ל דהכא בפ"א לא ניקיל בלא בדיקה. ומיהו לשיטת הרי"ף והרמב"ם דטהורה אפי' בלא בדיקה וכן לדידן בוסת שאינו קבוע דעבר הוסת טהורה בלא בדיקה. ודאי יש להקל. ועוד אפשר כיון דכבר בררנו ע"כ דאין ההיתר משום סברא דלא הרגישה דלא כהח"ד. א"כ מה שאבד העד אינו מגרע כלל. וי"ל דגם לדידן אפי' בוסת קבוע ג"כ מהני אם בודקת עכשיו ומצאה טהורה וכמו בלא בדקה כה"י דסגי בבדיקה דעכשיו. ה"נ בדקה ונאבד ל"ג. וסגי בדיקה דעכשיו. ומיהו כ"ז לשי' הרשב"א שהבאנו דס"ל להתיר שם אפי' בסתם כיון שיש לה מכה. הרי דמקילין בספק. אבל התוס' שם כתבו לפרש הא דרואה דם מכה דהיינו דמרגשת עכשיו. דהדם יוצא מהמכה. דאל"ה וכי לא תטמא לעולם. ואפ"ה למ"ד ודא"ו טמאה דחיישינן שמא יצא גם דם נדות עם דם המכה ע"ש. וא"כ י"ל דאין ראיה משם דשפיר י"ל דבספק הרגשה לא מקילינן אפי' למ"ד דוסתות דרבנן והא דמקילינן ברואה דם מכה י"ל דהוא כמו דאמרינן גבי אשה שעשתה צרכי' וראתה דם דר"י מטהר משום דאין דרך דם נדה לבא עם מ"ר. וה"נ י"ל בזה דאין דרך דם נדה לבא עם דם המכה. ומשום הך טעמא מקילינן בזה למ"ד וסד"ר אף דהוה ספק הרגשה. ואפ"ה למ"ד דאו' לא מקילינן משום האי טעמא כיון דיש סברא דאורייתא לטמא. אבל בל"ה י"ל דבספק הרגשה לא מקילינן אפילו למ"ד וסד"ר. ומיהו הרי שי' הרשב"א בודאי לטהר אפי' בספק הרגשה גמור והתוס' לא מצינו שחלקו על סברא זו אלא משום סברא דאל"כ לא תטמא לעולם וצ"ע: