חבל יוסף (חדרי דעה) קנט

ש"ך סק"ח טומטום ואנדרוגינוס לא יגלחו ראשם כאיש. לפי הפשוט כוונתו דאסורים בהקפת הפיאות הראש והזקן כאיש אבל זה כבר מפורש בסקפ"א ס"ח במחבר. והנראה דכוונתו למש"כ בס"ה דאשה אסורה לגלח כאיש. והוה"ד ודאי דאיש אסור לגלח כאשה אפי' בדבר אחר חוץ מאיסור הקפה. וכ' דטו"א לא יגלחו כאשה אלא כאיש וקרוב להגיה ולא יגלחו כאשה כתחילת הלשון ולא יתעטף כאשה ע"ש וכ"ה לשון המשנה בפ"ד דביכורים ומתעטף ומסתפר כאנשים [ובסיפא שם אינו עובר בבל תקיף כו' הכוונה אינו לוקה ואפשר להגיה באמת אינו לוקה] ע"ש:

הלכות נדה סימן קפג ס"א בין באונס לשון הרמב"ם שראתה חי' ועוף כו' וחמדה וראתה דם. והנה הר"ן בחידושיו סופ"ב הקשה אהא דאמר התם האי דם חימוד הוא דמאי נ"מ הא דם חימוד ג"כ טמא כדמוכח מהא דתבעוה להנשא ונתפייסה צריכה ז"נ דמחמדא. ונדחק מאוד דדם חימוד גופיה באמת הוא טהור אלא דדרך החימוד להביא דם נדות ג"כ. והוא דוחק גדול דלכאורה משמעות הש"ס שם דדרך החימוד להביא דם נדות ולא דאיכא דם אחר. ולפי שי' הפו' גבי תבעוה להנשא דאי"צ הפסק טהרה. לפי דדם החימוד הוא מועט ע"ש. א"כ י"ל דה"נ אמר הכא דדם חימוד הוא ואי"צ הפסק טהרה. ולדברי הרמב"ם אלו דקרי לה מחמת אונס א"ש בפשי' דכל שהוא מחמת אונס אין קובע וסת כמבואר לקמן סי' קפ"ט ולענין זה אמר דדם חימוד הוא ודוק:

שם משתרגיש שיעקר ממקומו ויצא טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ הנה לשון הטור משיצא לבית החיצון אע"פ של"י לחוץ. וכ"ה לשון המשנה כל הנשים מטמאים בביה"ח והמחבר השמיט לשון משיצא לביה"ח. ונראה דבכוונה שינה לשון הטור. דבב"י סקצ"ו כ' בשי' הרמב"ם דתיכף בכלות המקור הוה ביה"ח וא"כ אין שום מקום מבדיל ביניהם אלא דתיכף כשיצא מן המקור כבר הוא טמא ואי"צ לכתוב יותר. אבל שי' הטור שם דדוקא עד מקום שהשמש דש הוה ביה"ח. ומקמא הכי אכתי אינה נטמאת וא"כ ביציאת הדם מן המקור עדיין אינה נטמאת עד שיגיע למקום שהשמש דש שהוא ביה"ח כמבואר שם בב"י. ומשו"ה הוצרך לכתוב משיצא לבית החיצון. והל"ח פ"ב ס"ה השיג על הב"י מהא דבלידה אמרי' בדמ"ב דהא דמטמא בפנים כבחוץ היינו חוץ לפרוזדור. ולא ידעתי למה לא הביא דברי התו' שם דכ' בזה שני' שי' אי דם נדה הוה כלידה. והשיטה השניה ס"ל דלידה שאני ובנדה מטמא בפרוזדור ע"ש. וכ"ה משמעות הפו' כשי' זו דבנדה ודאי טמא בפרוזדור. ומיהו משמעות כל הפו' דמקודם שהשמש דש אינו חשיב עדיין כיצא דלא כהב"י. ומיהו לענין דינא הנה להתירה בתשמיש קודם שיצא ודאי לא שייך דל"ג משעת וסתה. וכן לענין דינא דידן דקיי"ל דבנות ישראל החמירו על עצמן לישב ז"נ אפי' על טיפת דם כחרדל. הנה לחשוב דתיכף כשיצא מהמקור כבר כלה יום הראיה. ואם הוא קודם הלילה לחשוב יום שלאחריה לנקי. ודאי ג"כ אין נ"מ בזה דהא בעי הפסק טהרה בבדיקה יפה דוקא. ולא סמכינן אהרגשה. וא"כ ע"כ אין לחשוב אלא מסוף היציאה. אלא דיש נ"מ לענין הא דקיי"ל לקמן סקצ"ו דצריכה להמתין חמשה ימים מראייתה ואינה סופרתם לנקיים. משום חשש תשמיש ופליטה. א"כ בזה ודאי דנכון כמש"כ הב"י דה"ז ודאי דתיכף שהרגישה עקירת הדם מהמקור הא ודאי אסורה לבעלה כנ"ל:

וא"כ בודאי יכולה למנות החמשה ימים מאותו זמן דעקירת הדם דתו ליכא חשש פליטה ודוק:

שם ואפי' לא ראתה אלא טיפת דם כחרדל. התוס' במגילה כ"ח כ' ע"ז ואע"פ דאמרינן בפרק יו"ד אפי' כעין החרדל שמא התם לענין נדה דאו' ולא לז' נקיים. בפשוט היה נראה באור דבריהם לומר דחסר בלשונם (בט"ס) מסקנא דמתני' דקתני ואפי' בפחות מכן. וקושי' דהא התם אמרינן אפי' בפחות מכחרדל ולפי"ז כוונתם בתי' דלז"נ דוקא כחרדל ולא בפחות. אמנם זה דחוק. ובודאי קשה לחלק בין כחרדל לפחות. וגם לא משמע כן משמעות כל הפו'. ע"כ נראה לפרש דכוונתם דלמה הוצרך ר"ז לפרש הא דאפי' כחרדל. כיון דוה הוא מדין המשנה מדאורייתא. ותי' דהוצרך לאשמעינן דאפי' לענין ז"נ הוה דינא הכי. ונראה דבאמת יש מקום לטעות בזה. דהר"ן בה"נ כ' תחי' לפרש הטעם של חומרא זו. משום דזימנין תראה יום אחד וביום השני תראה בסופו ביה"ש ויהי' ראיה מרובה שיש בה מן היום ומן הלילה והוה ג' ימים. ואח"כ דחה זה דא"כ אין לנו להחמיר בפחות משתי ראיות. ומסיק משום חשש איחלופי ברואית בשביעי לנקיים דודאי סותרת אפי' בטפה אחת. והנה באמת יש לתרץ קושייתו על טעם הראשון די"ל דכיון דע"כ הוצרכו להחמיר בשתי ראיות שהוא ג"כ אינו מן הדין שוב החמירו גם באחת כיון דאין טעם מן הדין לחלק ביניהם. והנה אם היינו אומרין כטעם הראשון. בודאי היה מקום לדון דדוקא בראיה מרובה דיש חשש טעות. אבל בטפה כחרדל דלא שייך למגזר אי"צ ז"נ. ומשו"ה הוצרך לאשמועינן ר"ז דאפי' כחרדל. והיינו משום דהטעם כמסקנת הר"ן משום גזירה דסותרת ואין לחלק בין מרובה ובין מועט ודוק:

שם ואין חילוק בין פנויה לנשואה הגר"א הראה מקור ע"ז מרי"פ א"נ ועל הנדה אע"פ שהן בהכרת והתם לענין קנס ע"כ איירי בפנויה ועדיין יש מקום לחלוק די"ל דתלוי בקידושין שתיכף שנתקדשה אפי' באירוסין חל עליה איסור נדה. ואח"כ כשנתגרשה תו לא פקע ודאי. וא"כ מתניתין דהתם הא תני אשת אחיו ומוקי לה בירושלמי הביאו התוס' דהיינו בנתארסה ונתגרשה. וא"כ י"ל דה"נ נדה היינו בכה"ג אבל פנויה גמורה ליכא איסור נדה. אמנם גם ע"ז יש סוגיא מפורשת ביבמות סו"פ ד"א דפריך התם אהא דשנים שהוחלפו נשיהם כו' אם היו אחים משום א"א ואם אחיות משום אחות אשה כו' ופריך התם בשלמא כולהו משכחת לה איסור ב"א. אלא נדה המ"ל. ואי נימא דאיסור נדה ליכא קודם קידושין. ובשעת קידושין הוא דחל. א"כ נדה לעולם הוה ב"א עם איסורי קידושין. וע"כ דגם בפנויה יש איסור נדות וזה ראיה ברורה:

סימן קפד ס"ב פורש ממנה כל אותו היום ובב"י הביא דברי האו"ז שכ' דפורש כ"ד שעות. ותמה עליו דהוא היפוך הש"ס ויש מקום קצת ליישב דבריו. דס"ל דכיון דס"ד מעיקרא עונה אחריתי. אלא דפריך מהא דא"ר הלכה כר"י. וא"כ י"ל דבמסקנא דפריך ותרתי למ"ל ומשני דצריכי דהא לטהרות והא לבעלה י"ל דא"כ באמת הדר נקטינן דלבעלה הוה עונה אחריתי ולשון הש"ס דאמר דאי מהתם הו"א עונה אחריתי קמ"ל אותה עונה. היינו דהו"א דגם לטהרות הוה עונה אחריתי קמ"ל דלטהרות אותה עונה ע"ש. ומ"מ הוא דחוק בלשון הש"ס וצ"ע:

ט"ז סק"ג ול"נ להחמיר בחו"נ כו' וכ"ש שיש לו חשק טפי כשהולך לדרך פי' דבריו נראה דבהולך לדרך. כמו דהאשה משתוקקת מסתמא גם האיש. ויש לגזור יותר לאסור. ועוד י"ל דבהולך לדרך דיש מקילין באמת גם בתשמיש. ודאי יש לגזור יותר דילמא אתי לאקולי. ובח"ד כ' להגי' לשון הט"ז כיון שמותר כשהולך בדרך ומפרש דכ"ש קאי אהא שהזכיר מקודם בשם הרא"ש שיש להחמיר באבילות וכ"ש הכא דאיכא קולא לפעמים כשהולך לדרך שיש מקילין בזה. ומשו"ה צריך להחמיר בזה כאן לעולם. וסברתו לדמות למה שאמרו שם בש"ס כתובות דהחמירו שם באבילות טפי משום דהקילו להכניס את המת לחדר. וז"א דשם לא החמירו אלא באותה אבילות שהקילו בה כדאיתא שם בהדיא בש"ס מי קמדמית אבילות דהכא לדעלמא אבילות דהכא אקילו ביה רבנן ע"ש:

ס"ו אי"צ לפרוש אלא עונה הראשונה בט"ז הביא לחלק מהא דס"ה דצריך לפרוש המשכת הראיה דהתם זמן מועט אלא שנתקשה מנ"ל זה וכן נתקשה בזה במע"מ סו"פ האשה, ול"י מה ראו ע"ז כיון דשני הדינין הם מוכרחים מהש"ס הא דס"ה מר"י דמיקל ואפ"ה חייש לזמן וסת. והך דהכא מסופ"ק דאיתא דנדה אי"צ בדיקה וע"כ צריך לחלק כן. ובאמת יש סברא גדולה בזה דוסת הרגיל לרוב נשים חשיב הכל עיקר ראיה. אבל יותר מהרגיל הוא תוספות דמים ואינו אלא טפילה וכשנסתלק העיקר נסתלק הטפל והוא חילוק ברור ופשוט. והאחרונים נתקשו בזה דלקמן