חבל יוסף (חדרי דעה) קנח

אבל קטנים דאינן ראוין להמנות לית לן בה. ולכאורה אין דבריו מובנין דלמ"ל הא דלא אסרה תורה בקטנים דבל"ה ודאי ליכא איסורא על קטנים. ומצאתי ברש"ל בפסחים בר"פ האשה כ' דבדבריו מיושב קושי' התו' שם שהקשו דאי דאורייתא אין נימנין. א"כ מאכיל לי' לקטן איסור דאוריי' לכתחילה ע"ש. אבל אין דבריו מבוארין שם. וברור דכיון למש"כ דכיון דאפי' אי הוה גדול שנצטווה במצות. מ"מ לפי מה שהוא עתה שאינו ראוי להמנות ליכא עליו איסור שלא למנויו. וכיון דאפי' בגדול ליכא איסורא דאו' גבי קטן ליכא דין חינוך כנ"ל ודוק:

ס"ז עבדים חייבים בהקפת הראש לכאורה צ"ע לפי"ז בב"ק פ"ח דבעי למילף ק"ו דעבד פסול לעדות מאשה ופריך מה לאשה שכן אינה במילה וע"ש בתו' דדקדקו דלא שייך מילה באשה ולמה לא פריך בפשי' מהקפת הראש דנשים מותרות. וגם לא הוה מצי למדחי בזה קטן יוכיח כדדחי במילה. שוב ראיתי שכבר נתעורר בזה קצת הגרע"א בחידושיו למשניות סופ"ק דקדושין ע"ש:

ונראה דבאמת הא תליא אי אמרינן דון מינה ומינה או אוקי באתרה. דבאמת למ"ד מינה ומינה א"כ כיון דחיוב מצות בעבד ילפינן מג"ש דלה לה מאשה. א"כ כיון דנשים מותרות בהקפה ה"נ עבדים. אבל למ"ד אוקי באתרה א"כ י"ל בפשי' דכיון דהא דנשים פטורות מלאו דהקפה משום דליתניהו בהשחתת זקן דזקן לא שייכא בנשים [ואפי' להך לישנא דסופ"ק דקידושין דהוא מקרא. מ"מ השתא דכתיב קרא ודאי אמרינן דהיינו דווקא בנשים לפי דלית להו זקן] אבל בעבדים דיש להם זקן כאיש אוקי באתרה וחייבים וע"ש בתוס'. וא"כ י"ל דהתם לא מצי פריך מהקפה דהא קאי אליבא דרבנן דר"י דמסתמא הוא ר"מ ומוכח ר"פ שבועת העדות דר"מ ודאי סבר דון מינה ומינה. ולדידי' ודאי גם עבד פטור מהקפה וליכא פרכא. אבל לדידן לדינא קיי"ל דאוקי באתרה כמבואר בהדיא ביבמות דע"ח גבי ממזרת לאחר עשרה דורות ה"נ קיי"ל דעבדים חייבין בהקפה ודוק:

סימן קפב ס"א המעביר שער בית השחי וביה"ע כו' הב"י כ' דדעת הרמב"ם והרי''ף והרא"ש דהוא מדרבנן והנה מש"כ דדעת הרא"ש דהוא דרבנן לא ידעתי מנלי' דהרא"ש לא הביא כלל לישנא דר"י ובפרק מצות חליצה כ' בהדיא אהא דולא עשה רגליו דמפיבושת דהוה במספרים כעין תער דזה הוה גזירה דרבנן. ועדיין לא גזרו בימיו ע"ש. מוכח בהדיא דהא בתער ודאי הוה דאוריי'. וכן מוכח בהדיא בדברי התוס' דס"ל דהוא דאוריי' דכ' ביבמות דמ"ח להביא ראי' למש"כ הגאונים דבמגלח כל גופו מותר להעביר גם שער בית השחי וביה"ע דלא הוה תיקון אשה לנוי אלא אדרבה ניוול. וה"ר מדלא מצינו בשום דוכתא דגילוח מצורע דוחה לאו דלא ילבש גבר. ול"מ אלא לאו דהקפה. הרי בהדיא דס"ל דהוא לאו דאורייתא ועוד יתבאר דבריהם בסמוך. וגם הב"י הביא בעצמו דברי הסמ"ג דכתב בהדיא דהוא דאוריי'. וע' מש"כ בסמוך בשיטת הרמב"ם וצ"ע:

שם אפי' במספרים כעין תער כו' הנה לפי גירסא דידן ס"ל לרב דמספרים כעין תער שרי. ומ"מ י"ל דנכון פסק זה עפ"י דברי התו' שם דכ' אהא דהקשו אהא דפריך הש"ס אר"י דאמר התם דהמעביר שער ביה"ש ובה"ע לוקה מבריי' דתני' דהוא מדברי סופרים. והקשו דלימא דסבר כאידך בריי' (דאייתי אדרב) דלוקה ותי' שם דר"י אף במספרים אוסר דמשמע דפליג ארב וצריך להגי' שם אחר תיבת אהדדי. א"נ ר"י] ופשוט דכוונתם דהאי סוגיא סברה דבריי' ל"ק אהדדי. דהכא במספרים ומשו"ה אינו אלא מדרבנן. וקמייתא דלוקה בתער. אבל אר"י דס"ל דאף במספרים לוקה קשיא והש"ס מסיק מאי לוקה מדרבנן. וא"כ לפי"ז לר"י מדרבנן מיהו ודאי אסור אפי' במספרים ופליג ארב. והא רב ור"י קיי"ל כר"י. ומיהו קצת קשה לפי פירוש זה. דלס"ד הוה במספרים ג"כ דאוריי'. דא"כ תיקשה הא דמפיבושת וכמש"כ בשם הרא"ש והתו' הנ"ל בסמוך. ואפי' נדחוק בזה דאין ה"נ דהוה מצי למפרך ג"כ מהא דמפיבושת. אבל הא באיכא דאמרי דמסיק באמת דהוה דאוריי' ודאי א"א לומר דקאי במספרים דא"כ נשאר בקושי' מהא דמפיבושת וא"כ ע"כ לא קאי ר"י אמספרים דרב. ואולם לפי שי' הפו' בסמוך דמקום שמעבירין אותו גם האנשים ליכא איסורא ושי' הר"ן דגם לכתחילה שרי א"ש וצ"ע . שם במד"א במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כו' הנה מדברי התו' יבמות שהבאתי בסמוך דדקדקו דלא מצינו דמצורע דוחה לאו דלא ילבש גבר. משמע בהדיא דס"ל דלא משכחת היתרא בשום ענין. דאי ל"ה לק"מ. וגם הרא"ש והתו' שנדחקו ממפיבושת משמע ג"כ דפשי' להו דליכא בזה היתר בשום מקום. ואפשר דבאמת מקור דברי הרמב"ם שהתיר במקום שנהגו הוא מהא דמפיבושת דלא ניחא לי' תי' הרא"ש. ונראה לומר דהא מילתא תלי במחלוקת הפוסקים אי פסקינן כלישנא דר"י דהוה דאוריי' או כלישנא דלוקה מדרבנן. דכבר כ' בסקע"ח דבר מוכרח דמילתא דתלוי לפי מה שנמסר לחכמים ליכא בזה מלקות מדאוריי' וכ"ש מילתא דתלוי לפי המקום ודאי לא שייך בי' מלקות. וא"כ י"ל דהני לישני בש"ס בהא פליגי אי הוה איסור גמור בכ"ד והוה דאוריי'. או תלוי לפי המקום ולא הוה אלא דרבנן. וא"כ הרמב"ם לשי' דפסק כלישנא דרבנן ומשו"ה לא אסר אלא במקום שאין מעבירין אלא הנשים. והתו' והרא"ש לשי' דס"ל כלישנא דהוא דאוריי' ומשו"ה ס"ל לאסור לעולם וזה נכון. ובזה יתיישב גם מה שנדחק הב"י לחלק מהא דלא יעדה האיש עדי אשה. דפסק כרמב"ם שלוקה ע"ש. ובזה י"ל דדווקא בהא דהעברת שער הוא דפליגי לפי שיש מקומות שנהגו בו גם האנשים. ומשו"ה ס"ל לל"ק דליכא בזה מלקות תורה. ופסק כן הרמב"ם. אבל בעדי אשה ודאי כו"ע מודו דהוה דאורייתא. ודוק:

ס"ב מי שמגלח כל שער שבו מותר לגלח גם של ביה"ש עב"י דהיינו אפי' בלא חולי אלא לרפואה בעלמא דבמקום חולי מותר אפי' של ביה"ש לבד כמבואר בס"ד. ודבריו מוכרחים דכבר בארתי בסק"פ גבי כ"ק דרושם על העבד שלא יברח פטור דהטעם דלא אסרה תורה אלא כשעושה משום חוקותיהם אבל לצורך פטור וליכא בזה איסור דאורייתא וה"נ ודאי לא אסור אלא כשרוצה להתקשט כאשה. אבל לצורך לא אסור מן התורה כלל ודברי התוס' שהבאנו בסמוך דדקדקו אהקפת מצורע כל שערו דלמה לא אמרו דדוחה גם לאו דלא ילבש גבר כו' באמת תמנה מאוד דבהדיא מוכח בתוספתא הנ"ל דע"כ דאיסור דאורייתא ליכא בזה כיון דעושה לצורך. ואין לך צורך גדול ממ"ע דאור'] ומיהו מדרבנן ודאי אסור אפי' לצורך כמבואר שם דפטור אבל אסור וכבר באר שם הגר"א דגם במכה לא התירו אלא כשמכתו מוכחת עליו אבל בל"ה אסור מדרבנן דנראה כעובר. וכן בסקע"ח לא התירו חוקותיהם אלא לצורך שלום מלכות אבל לצורך אחר לא והיינו מדרבנן משום גזירה כמש"כ. וה"נ כאן במקום שאין הוכחה אסור מדרבנן. ומשו"ה במגלח כל שערו דהוה הוכחה דאינו אלא ניוול כמש"כ הגאונים שרי אפי' לרפואה בעלמא אבל בשער ביה"ש לחוד דליכא הוכחה הוה איסור דרבנן ולא שרי אלא במקום חולי דלא גזרו איסור דרבנן במקום חולי אפי' אין בו סכנה. וכן מורין דברי הרשב"א ע"ש. ובזה מיושב דברי הר"ן פרק א"מ דהקשה אהא דמסתפר מן העכו"ם רואה במראה. דהא מבואר בתוספתא דדוקא לבית ר"ג התירו לראות במראה משום שקרובים למלכות והקשו עליו בגליון דהא לצורך שרי כמש"כ התוס' שם. ולפ"ד הוא מיושב בפשי' דעיקר הדין דאיסור תורה ודאי ליכא בלצורך. ומדרבנן בעי דוקא הוכחה. והנה ברושם על העבד לא חשיב הוכחה ופטור אבל אסור. וכן במסתפר מן העכו"ם לכאורה יש לדמות ג"כ לרושם על העבד דאסור מדרבנן. והנה לשון התוספתא הובא בתוס' המסתפר מן העכו"ם רואה במראה מן הכותי אינו רואה של בית ר"ג התירו לראות במראה והתוס' כ' לפרש דקאי אסיפא דאינו רואה דבבית ר"ג התירו. ומשמע אבל ברישא שרי מן הדין לכו"ע. וע"כ צריך לחלק בהא מהא דרושם על העבד הנ"ל דהכא הוה הוכחה טפי. אבל הר"ן משמע שמפרש זה ארישא גופה דלבית ר"ג הוא דהתירו זה אבל לכ"א אסור והיינו דס"ל דזה לא הוה הוכחה כרושם הנ"ל. והקשה דבשמעתין משמע דלכו"ע שרי (וע"ש מה שתי'). ומ"מ לענין חולי עינים ודאי גם להר"ן זה הוה הוכחה טובה ושרי ואין כאן מחלוקת ודוק