חבל יוסף (חדרי דעה) קנז

בדיו אלא בכל ענין שעושה שמתקיים החקיקה. כיון דחקיקה כתיבה הוא שפיר מהני. אבל הכא לענין האיסור אע"ג דחקיקה גופה שכתיבה הוא מ"מ משמעות המשנה דבעי כתיבה גמורה לבד הקעקוע. ואפ"ל דנ"ל מדלא כתיב קרא לא תכתבו קעקע בכם. וכתיב כתובת קעקע בעי דווקא תרוויי' כתיבה וקעקע ונכון. ומ"מ צ"ע לומר שם דקאי בעביד אפי' איסורא דרבנן דהא מסיק דמתני' נמי בפ"ק והא מתני' תני על הכל כותבין לכתחילה. ע"כ נראה דלר"א דסבר בר"פ שני נזירים דמקיף את הקטן פטור דמקיש מקיף לניקף דלא תקיפו הרי כאן שנים. וה"נ דכותב בבשר חבירו חייב והיינו ע"כ משום דלא. תתנו הרי כאן שנים. ה"נ ודאי מקשינן כותב לנכתב וכותב על קטן פטור. וא"כ י"ל דקאי סוגיא הכא לר"א דהא שמואל שם נמי סבר כר"א. ומבואר שם דלר"א שרי לכתחילה להקיף לקטן. דהא מקשה שם לר"ה דידך מאן מקיף להו משמע דלדידי' ניחא. וא"כ י"ל דאיירי הכא בעבד קטן. ובזה יתיישב גם קושי' התו' שם שהקשו דפשיט שם מדר"ל דהגודרות אין להם חזקה ולייתי ממתני' דעבדים אין להם חזקה פחות מג"ש. ולפ"מ דכתבו שם דר"ל גופיה קאתי לאשמועינן דאפי' גודרות דאין להם דעת ע"ש וא"כ י"ל דה"נ דאיירי בעבד קטן לא הוה שמעינן ממתני' דדמי לגודרות ומשו"ה איצטריך לאתויי דר"ל ודוק:

ס"ד הרושם על עבדו שלא יברח פטור לכאורה פשוט דגוף האיסור ודאי איכא גם בעבד דקיי"ל דעבד חייב בכל מצות בשהאשה חייבת ואשה ודאי חייבת בזה דלא מפיק בקידושין אלא כל תקיף כו'. וכן מוכח בהדיא דברי התו' שהבאנו בסמוך. וא"כ ע"כ דעיקר הפטור בזה משום דאינו אסור אלא כשעושה בשביל חוקותיהם אבל כשעשה לצורך לא אסרה תורה. ובזה מיושב דברי הט"ז בסי' הסמוך דכ' על הטור שהשיג על הרמב"ם בלאו דהקפה דהרמב"ם כ' שהוא משום חוקותיהם והשיג עליו הטור דלא מצינו זה וכ' הט"ז דכוונת הטור דאי משום חוקותיהם הי' היתר לפעמים כמו משום שלום מלכות כמבואר בסקע"ח. ולכאורה הוא תמוה דלא הותר משום ש"מ אלא בדבר שאינו מפורש ונמסר לחכמים כמש"כ שם בעצמו בשם הב"י אבל ודאי מה שאסרה תורה בפירוש כגון מעונן ומנחש ולא תתגודדו וכ"ק וכה"ג בודאי לא שרי משום ש"מ ולא ניתן להאמר כלל. וה"נ אף לאו דהקפה אפי' הוה משום חוקותיהם לא הוה שרינן בזה. אלא דל"ד נקט הט"ז כה"ג. וכוונתו כגון שאינו עושה לשם חוקותיהם אלא לצורך מה דשרי הכא בכ"ק ובהקפה ודאי דגם זה אסור. ומיהו עדיין צ"ע דע"כ לא הי' אפשר להעלות על הדעת להתיר בהקפה לצורך דהא איצטריך גבי הקפת מצורע להתיר לאו דהקפה הרי דאפי' עושה לצורך מצוה הוה אסור וצע"ג ס"ט קרחה כו' ושיעורו כגריס וי"א שתי שערות. הנה הרא"ש כ' דדעת הרי"ף שכ' בכגריס לפסוק כר"י דקיי"ל כוותי' לגבי' דר"ה בכ"ד. והוא כ' דיש לפסוק כסתם בריי' בש"ש ע"ש. ולכאו' נראה דהרי"ף סמך עצמו על הירושלמי שהביא בקדושין פקדין לנשיכן כדקיימין על מיתא לא יהויין תלשן בשעריהן דלא ליתי לידי קרחה כו' ואי חייב בש"ש פשי' דתולש בשערו הוה איסור קרחה גמורה דאורייתא. דפשיטא דזה הוה פסיק רישא שיקרחו ש"ש. דבודאי זה עדיף מהני דשבת ד"נ ע"ש. ולא שייך דלא ליתי דהרי זה גופה הוא איסור דאוריי' ושי' הפו' דפ"ר הוה אפי' לחיוב. אלא ע"כ דבעי דווקא כגריס. ומשו"ה לא הוה אלא גזירה דרבנן ומיהו יש לדחות דאפשר דלא שייך הכא פ"ר כיון דלא אסרה תורה אלא במיכוין לקרוח על המת והקריחה משום עצמה אינה אסור כלל. וא"כ כיון דזה אינו מיכוין לקריחה. א"כ לא שייך איסורא משום פ''ר כיון דלא מיכוין דל"ג מאינו מיכוין על המת. ותדע דאי ל"ה הא חצי שיעור אסור מ"ה וא"כ אפי' נאמר כשי' זו דהשיעור לחיוב הוה כגריס. מ"מ הא גם קריחה כ"ש ודאי אסור מן התורה כדין חצי שיעור ואכתי הוה פ"ר לאיסור תורה וע"כ כמש"כ וצ"ע ס"י קרח קרחה אחת על ה' מתים אינו חייב אלא אחת כ"כ הרא"ש. אבל החינוך כ' דחייב על כל אחד כמו בשריטה. וכ"ה בתוספתא הביאה הגר"א ובאמת לפמש"כ הב"ח דדרשא דר"י לחייב על כל אחד גבי שריטה אינו מלנפש דהוא אתי לכדדריש ת"ק אלא דדריש מלמת דכתיב גבי גדידה. א"כ הא האי למת קאי גם אקרחה. ומש"כ הרא"ש דלא תני לה במתני'. הנה במשנה לא תני גבי קרחה גם למת. ואפשר דסמך אשריטה ע"ש. אלא דקשה לפ"ד. דע"כ אנו צריכין לומר דלנפש הוא היתור דהא למת איצטריך בשביל קרחה. ואולי דס"ל דבל"ה הוה ידעינן גם גבי קרחה מהקישא דגדידה דכתיבו בחד קרא. ויש קצת משמעות לזה בקדושין בסוגיא דאב"י ע"ש וכן מקשינן התם בל תקיף וב"ת וא"כ גם בפשוט י"ל דלענין הא דחייב על כל מת גופא ילפינן קרחה מגדידה בהיקש. אבל יקשה דא"כ דילפי מהדדי בהיקש. א"כ למה איצטריך קרא לחייב על כל קרחה בקורח חמשה קרחות על מת אחד ולא ילפי גם הא מהיקש דגדידה וצע"ג:

סימן קפא ס"ג אינו חייב אלא בתער ויש אוסרים במספרים כו' זה שי' התוס' בריש שבועות ובנזיר והוכחתם מסוגיא דנזיר דאמרינן בהדיא דלרבנן לא ילפינן תער במצורע מראשו ומשמע דהיינו לפי דהקפת הראש הוה אפי' בלא תער ע"ש. וע' שם במפרש סוף ע"א שכ' שם סוד"ה ר"א דלרבנן א"א למילף תער מראשו. דמוקמי לה בנזיר וסברי דבנזיר חייב בכל המעבירים ע"ש. ונראה שכן הי' גרסתו בגמרא. ואפשר דמפרש כן גם לגירסא דידן. והיינו כדאמרינן שם בדנ"ח דמאן דסבר הקפת כל הראש שמה הקפה אוקי לה לראשו להקפת כל הראש. ולמ"ד לא שמה הקפה מוקי לה בנזיר ע"ש בתוס'. וה"נ ה"ק דמשמע חדא מתרתי או לנזיר או להקפת כל הראש. [ומה דקאמר תרתי פירושו חדא מתרתי] ואי להקפה ודאי הוה מוכח דמצורע בתער דבהקפת הראש הוה נמי ודאי דווקא תער. אבל הא י"ל דקאי לעשה דוחה ל"ת פי' לנזיר. ובנזיר ס"ל דאפי' בכל המעבירין ומשו"ה קאמר דתער במצורע לא ידעינן. ואין מכאן שום הוכחה דהקפת הראש אפי' במספרים. ולפום רהיטא ודאי משמע דהוה דווקא בתער כיון דמקשינן להו לא תקיף ולא תשחית לענין נשים ה"נ לענין תער. וכעין זה בסוף פרק קמא דקידושין גבי השמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. ה"נ במקום שאתה משמט כו' וכ"ה פשטות הסוגיא שם בדנ"ח ע"ש היטיב ס"ה בהגה וקטן מותר להיות ניקף מן העכומ"ז הנה זה ודאי דאסור לאביו לאמר לעכומ"ז להקיפו דקיי"ל דאמירה לעכומ"ז אסור בכל האיסורים וכיון דקיי"ל כר"ה דהמקיף את הקטן חייב ה"נ אסור לומר לעכומ"ז אלא דהכוונה דאין חיוב על אביו להפרישו מזה דבכל האיסורין קיי"ל דאביו ודאי חייב להפרישו לכו"ע כמבואר באו"ח סשמ"ג אבל באיסור דהקפה לא מיחייב דלא רמי מצות חינוך בקטן לענין איסור זה דהקפה וכמבואר בהדיא בסוגיא דלר"א דשרי מן התורה להקיף לקטן. ליכא בזה איסורא כלל אפי' לכתחילה. והא דליכא בזה דין חינוך כמו בכל האיסורים. נראה עפ"מ דמסקינן בריש חגיגה גבי קטן סומא דפטור מן הראי' אפי' שיכול להתרפאות מ"מ כיון דאי הוה גדול לא הוה חייב מדאוריי' גם מדרבנן ליכא עליו חיוב חינוך ע"ש. ונראה דה"נ כיון דקיי"ל בחו"מ סל"ה וכן בריש הלכות חליצה דנתמלא זקנו ודאי הוה גדול א"כ קטן ודאי אפי' אי הוה מצווה בכל המצות מ"מ לא שייך גבי' לא תשחית בפאת זקן ונראה דה"נ ליכא גבי' גם לא תקיף בפאת הראש. וכמו גבי נשים. ואע"ג דאפשר לחלק דקטן דאתי לכלל ל"ת דזקן ליכא לאקשויי. נראה דאין לחלק בזה. (ויתיישב לפי"ז היטיב קושי' התוס' בנזיר דמ"א דלרבנן לפי המסקנא מנ"ל דעשה דמצורע דוחה גם בנזיר דאיכא תרי לאוין ועשה לאו ועשה דנזיר ולאו דהקפה. די"ל דכיון דכבר' דוחה ל"ת דזקן. א"כ לאו דלא תקיף בראש ממילא כבר ליכא דכל דליכא ל"ת דזקן ליכא ל"ת דראש. וא"כ שפיר ליכא אלא איסור דנזיר וליכא תרי לאוין ע"ש]. וא"כ כיון דגוף איסור הקפה ליכא גבי' דקטן ואפי' הוה מצווה בכל המצות כגדול. לא הוה גבי' איסור זה דהקפה מדאוריי' א"כ גם חינוך דרבנן ליכא כלל והוא נכון. וזה נראה ג"כ בכוונת הר"ן בנדרים דל"ו גבי שה לבית אבות לאו דאוריי' דכ' דאע"ג דאסור להאכיל הפסח שלא למנויו הנ"מ גדולים דראוים להמנות