חבל יוסף (חדרי דעה) קנו

לא שייך איסור זה. ולכאורה ראיה מפורשת לדבריו מפירוש הרע"ב בכלאים פ"ט לא ילבש כלאים אפי' כדי להבריח מוכס גזלן. ופירש בשם רבותיו דהוא גוזל ונוטל רק מישראל ולובש כלאים כדי לדמות להם כו' ומשמע בהדיא דדוקא משום איסור כלאים אבל בשביל זה גופה שמתדמה להם ליכא איסורא וע"כ דכיון דאין כוונתו אלא כדי להפטר מן האונס ליכא איסורא. ומיהו הרא"ש הסביר שם בפירושו באו"א. דהיינו משום דבבגדים שלובש אין נוטלין מכס ע"ש וא"כ י"ל דלהתדמות בל"ה אסור ע"ש. וכבר בארתי בסקפ"ב בראיות נכונות דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור ודוקא משום ש"מ שרי כאן. וא"כ היה נראה דהא דלא אסור מדאו' הוא כדברי הב"ח. אבל מ"מ כי דייקינן שפיר נראה מוכרח דברי הב"י. דבכאן לא שייך קולא זו שעושה לצורך. דזה שייך היכי דהצורך אינו בשביל כוונת עשי' כמוהם. אלא שצריך להתראות לשעה בזה. אבל כאן דגוף הכוונה הוא זה גופא לעשות כמוהם כדי שיתדמה להם ויהי' קרוב להם. אף שכוונתו משום צורך מצוה וכה"ג. מ"מ מאי שייך כאן קולא. הרי ודאי דזה גופא הוא דאסרה תורה. אם לא שנאמר שנמסר לחכמים להתיר במקום שנראה להם. ובזה יתישב היטב גם מה שנדחק הב"י מהא דכ' הרמב"ם בפיה"מ דאינו לוקה ונדחק דחשיב לאו שבכללות. ובודאי דזה לא חשיב בכ"ד לאו שבכללות כיון דחד איסורא הוא. אבל לפי"ז א"ש בפשי' דהא גבי מלאכת חוה"מ דפי' ג"כ דמסרה תורה לחכמים קיי"ל דאפי' חומר דין תורה גמור ליכא התם וכ"ש דליכא מלקות ודוק:

סק"ו סעודה שעושין בלילה שלמחר מלין התינוק אין אסור וכ' הפ"ת דמיהו מצוה ודאי ליכא. וע' ד"מ דמפרש בב"ק הא דרב איקלע לבי ישוע הבן היינו סעודה זו. ולפי"ז ודאי הוה מצוה. דהא אמרינן בגה"נ דצ"ה דרב לא מתהני מסעודת הרשות ע"ש:

סימן קעט ס"ג בהגה י"א דכל שאינו אומר הטעם כו' הקשו עליו ממה שהקשו התו' בב"מ כ"ז אהא דכיס וארנקי לא משיילי אינשי דמנחשי והקשו דאסור לנחש כו' ודלמא לא מפרשי הטעם ויש לישב בפשיטות משום דלפי"ז אכתי קשי' הא דרי"פ האומר גבי ר"ג דארעא קמייתא ולא מסמנא מלתא ע"ש והרי פירש הטעם וע"כ משום דכל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ועיקר הדבר נראה דכ"ז בכלל אע"פ שאין נחש יש סימן דהיינו סימנא בעלמא דלא ליתרע מזלא משום פחדא וצ"ע:

ט"ז סק"ד משמע מכאן דאם פ"נ תלוי בעבירה כו' אינו מובן למה לי' המשמעות שבכאן בהדיא אמרינן בר"פ כל שעה בכל מתרפאין כו' ובגליון בשם הע"ל דאפי' בג' החמורות שרי בכה"ג ותמהני שיצאו דברים כאלו מפי גדול וגם נדפסו. והרי מפורש להיפוך דבהני ג' אין מתרפאין. ומש"כ מאסתר שנכנסה לאחשוורוש מרצונה. התם שאני דהוה הצלת כל ישראל כולם וכ"כ התו' בריש כתובות גבי יעל ע"ש. אבל משום פ"נ לחוד לא ניתנו לדחות כלל. והרי גבי רוצח הסברא דמאי חזית וא"כ אין שייך לחלק כלל וג"ע יליף מרוצח. וכ"ש עכו"ם דכתיב בכל נפשך ולא שייך כלל לומר שהוא לענין אונס. ואדרבה בכה"ג שאין האונס בשביל העבירה גופה מבואר ברמב"ם פ"ה מיסודי התורה דאם עבר חייב מיתה וע' סקנ"ז ס"ח הלוחש על המכה כו' איסורא מיהו איכא דאין מתרפאין בד"ת בתפל"מ הקשה מהא דחש בראשו יעסוק בתורה וחוץ מכבודו פשוט דהכא דוקא בדרך סגולה לרפואה הוא דאסור אבל עוסק בתורה ומצות שבזכות זה ירחם עליו הקב"ה פשוט דלא שייך לזה כלל והוה כנותן סלע לצדקה בשביל שיחי' בני דה"ז צדיק גמור בריש רה"ש ובכ"ד:

סי"ב ודווקא להגן כו' הנה נראה דעת הרא"ש בתשובה הובא באהע"ז סקט"ז דנכפה לא הוה ס"נ ע"ש. ולפי"ז צ"ע בשבת ס"א גבי קמיע ולא שנכפה אלא שלא יכפה כו' ומשמע לכאורה דכ"ש כשנכפה וכן פירש"י. ולפי"מ שמבואר כאן הא אדרבה בנכפה כבר. ה"ה אסור להתרפאות בקמיע של כתב. ומשמע שם בע"ב דלא שייך הכא לומר לצדדין. ואולי דיפרש באמת בפשט הבריי' דבנכפה כבר באמת אסור להתרפאות בהם לגמרי דאין מתרפאין בד"ת. אמנם בט"ז לעיל סוספ"ד הביא תשו' ר"י דנכפה הוה ס"נ ע"ש. ואפשר להשוות המחלוקת דבאינו קבוע זמן חשיב טפי כס"נ כמש"כ משום דיכול ליפול בבירות ובכ"מ סכנה ואין כאן מחלוקת. ויש לפרש בש"ס שם באינו קבוע זמן דהוא סכנה והכל מותר וא"ש בפשוטו:

ש"ך סקט"ו הנודרים לילך על בית הקברות קצת הי' נראה כדורש אל המתים. ולולי ד"ק פשוט דאין בזה בית מיחוש. וכדאמרינן בהדיא ברפ"ב דתענית למה יוצאין על הקברות כו' מתים יבקשו עלינו רחמים ע"ש. ובסוטה ל"ד גבי כלב הלך ונשתטח על קברי אבות אשותי בקשו עלי רחמים ע"ש:

סט"ו אוחז עינים אסור במשנה העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור. ומשמע לפי שאין בו מעשה וכ"ה בטור. והב"י הביא דברי הרמב"ם שכ' מקודם דמעונן האוחז את העינים הי' לוקה. ואח"כ כ' דהאוחז את העינים היו מכין אותו מ"מ [ופי' בעצמו דמלקות גמורה ליכא שהוא לאו שניתן לאזהרת מב"ד]. וכ' הב"י דשי' דאע"ג דאינו עושה מעשה בהכישוף. מ"מ מה שאוחז את העינים בודאי הוא ע"י מעשה. ומשו"ה ודאי לוקה. אלא דמלקות שני שהי' ראוי להיות בו משום לאו השני שנאמר בזה בקרא דמכשף. זה פטרו הרמב"ם משום דניתן לאזהרת מב"ד. והלח"מ הקשה עליו דא"כ למה הי' להם לתקן ע"ז מרדות כיון דמכל מקום הי' בו מלקות דאוריי'. ובאמת משמעות המשנה דפטור לגמרי. ע"כ נראה לפי דרך הב"י באופן זה דבאמת הני תרי קראי הם תרי איסורין נפרדים תחילת הפעולה במה שעושה לאחוז את העינים. ואח"כ במה שמראה שעושה דבר תמהון. ועל העיקר האחיזה הוא לאו דמעונן שבפ"ע והי' בו מלקות. והמשנה מיירי לענין הכישוף שמראה אח"כ וכן הוא בהדיא שם דקאי על הכישוף שנראה כעושה כישוף ובאמת אינו אלא אחיזת עינים. וזה הוא הלאו השני שכתוב בענינא דמכשף. וע"ז אמרה המתני' דפטור. והרמב"ם כתב בזה דהיו מכין אותו מיהו מ"מ. והיינו על מה שבסוף הוא מראה תמהון והוא לבד המעשה הראשונה שאחז בו את העינים שעבר כבר ע"ז את הלאו הראשון. ואפשר דגם אח"כ יש בו איזה עשיי' אלא שהמעשה תמהון ממש שנראה שעושה. זה ממש אינו כלל. אבל שום מעשה ודאי איכא ומשו"ה הוצרך לומר דטעם הפטור משום דניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ומ"מ לולי שאיני כדאי משמעות המשנה יותר פשוט כדברי הטור דאין בו מעשה. ומש"כ הב"י דודאי הוה ע"י מעשה. נראה דהפעולות שהם הכנה להעשי' הני לא חשיבי מעשה. אלא גמר האחיזת עינים וזה לא הוה מעשה. וראי' מדס"ו שם גבי בעל אוב דאמרינן בהדיא דליכא מעשה אלא הקשת זרועותיו ע"ש. אף דכ' הרמב"ם בהדיא בבעל אוב דמקטיר קטורת ידוע ואוחז בד הדס וכה"ג. וע"כ דכ"ז לא חשיבא לענין המעשה אלא בגמר הדבר ודוק:

סט"ז מעשה שדים אסור ויש מי שמתיר ברש"י סו"פ ד"מ גבי ינאי דכ' דל"ג ר"י דלאו אינש מעליא הוה דעשה כשפים. משמע דס"ל דהכל בכלל כישוף ואסור. דאי ל"ה דילמא הוה מעשה שדים. ודוחק לומר דפשי' לי' דהוה כשפים משום דמבואר שם דחבריתה פשרה לה ומשמע במים. ונאמר דדווקא כשפים נמחים במים. ולא מעשה שדים. דלא משמע התם הכי דאמר גבי אלכסנדריא של מצרים מי איכא דזבין הכא ולא בדק במיא. ובודאי דהוו בקיאי המצרים גם במעשה שדים כדאמרינן שם בלטיהם מעשה שדים ומשמע דגם מעשה שדים נבדקין במים וצ"ע:

סימן קפ ש"ך סק"א והוה"ד כותב בצבע ואח"כ שורט. ובאמת אדרבה זה מפורש בלשון המשנה שיכתוב ויקעקע ע"ש. והנה התו' בגיטין (ד"כ) גבי בעיא דרב"ח דהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו ויוצא מתחת ידה וגט כתוב עליו דמוקי בכ"ק כ' דמדאוריי' ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע כו' ולכאורה אין דבריהם מובנים דהא התם נמי ע"כ קאי בכותב ומקעקע:

דאי ל"ה ודאי קעקע בבשר לבד אע"ג דמבואר שם באותו הדף דחקיקה הוה כתיבה מ"מ ודאי הוה נמי אינו מתקיים כדקיי"ל בכ"ד דבשר מעלה ארוכה. ואפשר דמ"מ בגט אף שאינו עושה כתיבה