חבל יוסף (חדרי דעה) קנד

האיסור משום הלשון כמש"כ. והטור סתם בין הפירושים ונראה דבפירש"י ודאי דלכו"ע אסור. וחידוש בעיני על הב"י שכ' ותמיהני על הטור שלא הזכיר מותר שליש. דודאי לשון דלמאן דאית לי' עסקא אחרינא לא בעי אגרא כו"ה ודאי קאי אפי' אדינר שהזכיר שם מקודם דגם זה אי"צ. וע"כ היינו דבהא שרי אפי' מותר שליש וכדברי הרמב"ם. והנה לפ"מ שהוכחנו באריכות לא שרי מותר שליש אפי' בהתנו אלא ביש לו עסק אחר. אבל באין לו אסור. וכ"כ הב"ח ע"ש. והד"מ נמשך אחר תי' הב"י והתיר בהתנו אפי' אין לו עסק אחר (וביש לו התיר אפי' לא התנו וכ"כ הב"ח בזה וכ"כ שם דמדברי רש"י ל"נ כן וצ"ע] והביאו הש"ך סק"ט [וצריך להגי' שם בריש הס"ק כ' הד"מ ובד"א נשתבשו שם עוד] וכ' על הב"ח ול"נ. ולכאורה דברי הרמב"ם פ"ח משמע בהדיא כהב"ח וצ"ע:

ס"ה כשנוטל שכר על חלק הפקדון ה"ה כש"ש לשון זה כשנוטל שכר צ"ע. דהיכי משכחת לה שלא יטול שכר. ואפי' הפחות שבכולם דהיינו מותר שליש בשכרך דהוה ספק מ"מ הרי מבואר בחו"מ סקפ"ה גבי סרסור דאפי' נגנב בהליכה דהוה ספק ה"ה ש"ש ואפשר כיון דבגוונא דל"ש ג"כ שרי ביש לו עסק אחר. ובהא ודאי לא הוה ש"ש דהרי מבואר בתו' בב"מ גבי שומר אבידה דרבה סבר דלא הוה ש"ש משום פרוטה דר"י לפי דסבר דל"ש. ור"י ל"פ אלא דסבר דהוא שכיח וכדמשמע בנדרים אבל בל"ש ודאי לא הוה ש"ש. ועי' קצוה"ח סרל"ב דהביא התשב"ץ שכ' במי שנתנו לו טבעת להכיר אם הוא זהב ופסקו עמו שאם יהי' זהב ירויחו בין שניהם וטעה בזה והפסיד דלא הוה ש"ש דלפי שאם אינו זהב הרי אין לו שכר וא"כ אינו ש"ש. ובהגה שם הקשו עליו מדברי הטוח"מ גבי טבח שנוטל שכר מהכרכשות הכשרות. דהוה ש"ש גם על טריפות ע"ש. והנה לא הקשו עליו מהך דסרסור הנ"ל שהוא מהמרדכי. ונראה פשוט משום דל"ד. דהכא אף שלא הרויח מ"מ מעיקרא הי' ספק אם ירויח. והספק ה"ה כשכר. אבל הכא כיון שנתגלה שהוא נחושת א"כ הרי נודע לנו עכשיו שמעיקרא לא הי' ספק כלל להרויח. וליכא שום שכר. ולא מקשה עליו אלא מטבח שם דמשמע דאפי' נתגלה שהי' טריפה מעצמו. והוא קלקל בשום דבר ג"כ הוה ש"ש אע"ג דלא הי' ראוי לו שום ריוח כלל מ"מ כיון דאם הי' כשירה הי' מרויח ג"כ הוה ש"ש כ"נ בכוונתו. ומ"מ נראה דלק"מ דהטור קאי בטבח קבוע בעיר:

והוה זה שכירות ברורה דמה שנוטל מן הכשירה הוה ריוח גם על הטריפות. אבל כאן באקראי בעלמא כשהוא נחושת אין לו שום ריוח ע"ש ודברי הקצוה"ח שם אינן מדוקדקין כלל. ולפי"ז גם הכא אם יתגלה עכשיו דמתחילה לא הי' ראוי להרויח ג"כ אינו ש"ש ודוק:

ס"ו בהגה וי"א דבמקבל כל האחריות מותר אפי' קצץ. בכל ריבית דרבנן. לשון זה אין לו פירוש נכון כאן דאיירי בקצץ בפירוש אבל הוא שיטפא דהתה"ד בד"מ כמבואר בש"ך. ולענין דינא לכאורה לא הבנתי כלל כיון שקבל כל האחריות היינו שום הפסד או זולא. וגם הוא בדרך עסקא שאין הלוה רשאי להוציאה כלל דאי ל"ה ודאי לא שייך שום קבלת אחריות דכיון שיוציאה לצורכו הרי נפיק מאחריות המלוה. וא"כ הרי אין כאן שום מלוה על הקרן. אלא כמוכר לו רווח שלו על הספק בין ירויח ובין יפסיד. והוה כמוכר מה שעזיו חולבות דודאי שרי. וע' ט"ז שהקשה ג"כ על זה מנין לנו לאסור בזה. ומש"כ ראי' מחכירי דנרשאי דאסור להחכיר המשכונא להבעלים בדבר קצוץ לא הבנתי כלל דהתם במשכונא בנכייתא הא עיקר ההיתר בתחילה לפי דאין הפירות מבוררין ושי' רש"י דווקא שדה שאפשר שיפסיד דמי הנכייתא לגמרי והתו' כתבו דאפי' בית אפשר שיהא פסידא ע"ש. וא"כ כשחוזר ומחכירה להבעלים ונוטל רווח ברור הרי בטל ההיתר ובודאי אסור. אבל כאן מה איסור למכור רווחו והרי אין כאן מלוה כלל ודברי התה"ד לכאורה נכונים. וכהסכמת הש"ך סי"ד המקבל עסקא מחבירו וטען שמלוה בריבית היא אי"נ ובש"ך דאפי' במקום מגו. וכן מוכח לענ"ד בסמוך ס"מ דאם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בע"כ ואם יש עדים שחזר בו מהני. ומשמע הא בלא עדים אי"נ אע"ג דליכא עדים שלא החזיר ואית לי' מגו דהחזרתי ל"מ שחזר בו דלא משוה נפשי' רשיעא אפי' במגו:

סי"ח המוכר סחורה בס' זהובים שקבל מיד והתנה שאם לא. יתן לזמן חצי שנה יתן עבורה ק' כו' בט"ז וש"ך בשם הב"ח דאם יתנה שאם לא יתן לחצי שנה יתן בכלות השנה ק' אסור וערערו עליו דכיון דהחיוב חל ברגע אחד בכלות החצי שנה לא הוה ריבית אבל לענ"ד פשוט דכיון דבעד זה שמתחייב לו ק' הוא מתחייב להמתין עוד חצי שנה לא עדיף מהא דסט"ז דאם קיבל עליו לשלם קנס בעד כל שבוע שמעכב מעותיו הוה ריבית. ואף שהתם נמי החיוב הוא בעד כל רגע דכלות השבוע אפ"ה כיון שתלוי בהמשך הזמן הוה לי' ריבית וה"נ ממש דכוותה. ומה שמחלק בשע"ד דהכא:

הוה מכר ל"נ כלל. דאפי' בחוב של מכר. כל שנותן בשביל המתנת המעות ודאי הוה ריבית דאוריי' ולא שייך בזה לחלק ופשוט:

סכ"ד הנותן עסקא לא יצרף הריוח עם הקרן ולא יכתוב מלוה שמא ימות כו' עט"ז שהקשה על הטור דכתב שאם עשה כן אין לו כלל רווח דמלשון הש"ס משמע דאין חשש אלא לכשימות כ' דהטור לא קאי אלא בכ' מלוה כו' ובזה חמיר. ונראה שהוציא כן מהב"י שתמה על הטור דברמב"ם משמע דגם בעשה מלוה ליכא אלא חשש דשמא ימות ע"ש. הרי שמפרש בטור כדברי הט"ז ומ"מ בתשו' הרא"ש מפורש בהדיא דעל הך דינא דהש"ס גופה דאמר דילמא מיית כו' ע"ש. ע"ז כתב הרא"ש בהדיא דאין לו רווח כלל. וקושי' הט"ז נראה ליישב דס"ל להרא"ש דהשתא כיון דאמר בש"ס דאית בי' חשש לכשימות. הוה שטר פסול ובטל העסק והוה שטר שיש בו ריבית ואין לו רווח כלל. וא"כ פשוט דגם מדברי הרמב"ם לא קשה דהרי דרכו להעתיק כלשון הש"ס. אלא לכאורה יש לדקדק כסברת האחרונים כמו שמוכיח הרא"ש גופיה גבי חצרי דלא קיימא לאגרא. דבדיעבד אינו חייב להחזיר אפי' לצי"ש. מהא דרב יב"ח דתקיף עבדא דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא כו' והדר בי' ולא מצינו שהחזיר להם ע"ש. וה"נ בהא דהכא הא משמע דמר בר אמימר אודי לי' ולא מצינו שהחזיר להם [וא"כ בהא:

דהכא דודאי פשוט דאי הוה אסור לקבל. ודאי דהוה כשאר ריבית דרבנן דלצי"ש ודאי חייב להחזיר דהכא ליכא לחלק כסברת הרא"ש גבי חצר דלא קיימא לאגרא. וא"כ מדלא מצינו שהחזיר להם. ע"כ דאינו אלא איסור לכתחילה לכתוב שטר דנפיק מיני' תקלה. אבל כשעבר ועשה לא מתסר לקבל. דאי ל"ה למה לא מצינו שהחזיר להם. ואפשר לדחות זה דהא נח נפשי' דאמימר וקיי"ל בסקס"א דהבנים אין חייבין להחזיר אפי' ריבית קצוצה. ומשו"ה לא החזיר מר ברי', ולא תקשה היכי איסתייע מילתא דאכל אמימר. ריבתא דרבנן. דהא אמרו לית הלכתא כטרשא דרב פפא. וכן דכלו זוזי דר"ח משום איסור ריבית וע' תו' ריש חולין. ומיהו מדברי הכלבו בד"מ לעיל שם נראה דלצי"ש גם הבנים יש להם להחזיר כמו שהמלוה חייב להחזיר לבני הלוה ע"ש. וא"כ סייעתא קצת לדברי האחרונים. ולפי"ז אף בכ' מלוה בשטר אפשר שיש להקל:

בדיעבד. כיון דהרא"ש אינו מחלק בזה וצ"ע:

סכ"ה אם כתב פלגא באגר ובהפסד באדם גדול כו' אבל אחרינא דיינינן לי' כפשטי' והוה שטר שיש בו ריבית ואם יש הפסד מקבל החצי כתנאו ובריוח לא יטול כלום. כ"כ הרמ"ה מדיקדוק לשון הש"ס דר"ע גברא רבה הוא. משמע דבאינש אחרינא לא הוה אמרינן הכי. והסכים עמו הרא"ש. אבל בש"מ בשם הרמב"ן כתב דבאינש אחרינא הוה אמרינן דנותן לו שכרו כפ"ב. והרשב"א כתב דבאינש אחרינא הוה אמרינן דאוקמי' אדינא דחכמים דפלגא בהפסד ותרי תילתי באגר [כשי' בזה] אבל הכא אמרינן דהברירה ביד ר"ע לבחור. וכה"ג מבואר שם בשם הריטב"א. ולכאורה יש לנו לומר כן מהסברא. דכיון דע"כ מקבל חצי בהפסד א"כ חצי הרווח שהוא מחלק הפקדון שלו הרי מגיע לו זה מן הדין. והרי מבואר ברי"פ המוכר פירות. דלרבנן לא קנסינן התירא אטו איסורא כלל. וא"כ אין לנו אלא להפסידו האיסור שבו. דהיינו שכר טרחו אבל יותר למה יפסיד. ואולי שחשבו זה כריבית שאינו מפורש וס"ל דבאינו מפורש גזרינן קרן אטו ריבית ואינו גובה כלל אפי' הלוה מודה