חבל יוסף (חדרי דעה) קנב

חביתא דחמרא דל"ג אחריות זול מאחריות אונסא. דאמר כיון דמקבל יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה. וכן הוא הלשון גבי צ"ב בש"ס אונסא וזולא ע"ש. ונראה כיון דזולא לחוד ל"מ. ה"נ אונסא לחוד ל"מ עד דאיכא עוד אחריות אחרינא. וא"כ מעות דליכא בהו פחת. וגם זולא ליכא דהא קיי"ל כספא טבעא ולא שייך זול א"כ אפי' אחריות האונסין על המשכיר. מ"מ כיון דליכא אלא אחריות אחד י"ל דל"מ. וכמו בזולא לחוד בכלים שאינן נפחתין דל"מ. ה"נ כאן במעות אפי' מקבל אחריות אונסין כיון דליכא זולא ולא פחת בשביל אונסא לחוד אין להתיר וכשיטת רש"י ור"א. [ומש"כ הב"י דמשמע בהג"א דלשי' רש"י בשביל זולא לחוד שרי פי' בלא אחריות פחת. המעיין שם יראה שאינו מוכרח כלל], ואע"ג דיש ליישב סברת המתירין די"ל דווקא היכי שהשוכר מקבל עליו מיהו שום אחריות הוא דאסור אבל הכא במעות כיון דליכא אלא אחריות אונסין והמשכיר מקבל זה עליו ליכא למיסרה. כן יש לומר בסברת המתירין. אבל ודאי דיש טעם לשי' הר"א ורש"י דס"ל דכל שאין על המשכיר אלא אחריות אחד. חשיב השכר כריבית. ובזה מיושב התוספתא בפשיטות די"ל דהתוספתא סברה כילדותי' דרבי ברי"פ הזהב. דכספא פירי ושייך יוקרא וזולא במעות כסף. וא"כ הוה גם בזה שני מיני אחריות היינו אונסין וזול. ובזה ודאי שרי. אבל לדידן דקיי"ל דכספא טבעא וליכא אלא אחריות אחד בודאי יש לאסור ולק"מ ודוק:

ש"ך סק"א אם הוציא המעות אסור כו' והיינו בשכרן להתלמד בשע"ד הקשה דתיכף כששכרן נתחייב בכל השכירות שעל כל הזמן ומה לנו במה שהוציאן ונעשה מלוה הא לא עדיף מהחזירה בתוך הזמן דאינו נפטר מן כל השכירות. ה"נ לא שייך לפטור בשביל שעשאה מלוה. איברא דלענ"ד יש לחלק בזה היטיב. דבהוציאה ונעשית מלוה אין לנו לחייבו יותר מאם שכר בהמה והמיתה. דזה ודאי דיותר אין עליו חיוב אלא שמשלם דמי הבהמה ובודאי דהוא נפטר מלשלם השכירות של אחר זמן שמתה. כדין מתה מעצמה דמאי נ"מ בזה דמ"מ כבר מתה בהמתו של משכיר ולמה ישלם שכירות. ומה שהמיתה. ה"ז משלם כהמיתה אחר. ואין על המזיק בהמת חבירו לשלם יותר משוי'. וה"נ כאן לענין הוציא המעות כיון דהוציאן ונעשה עליו הלוואה ה"ה כמתה בהמתו של משכיר. ואין עליו חיוב שכירות וההלוואה הא משלם וז"ב. אבל השכירות שנתחייב כבר מקודם שהוציא. ע"ז צ"ע למה יפטור וראיתי בח"ד דכ' ע"ז דמיחזי כריבית. אבל לכאורה צ"ע דמנלי' הא. ומ"ש מס"ג בהגה דקבל עליו אחריות ונאנסה. משלם השכר. וכל דמי הכלי ששכר. ולא הוה כריבית. וכ"כ הריטב"א גבי להוליכה בהר והוליכה בבקעה. דמשלם דמי הבהמה וגם השכר. והובא בש"מ שם רי"פ האומנין. ואולי י"ל דבאמת קיי"ל גבי הכיר בה שאינה שלו ולקחה דאין לו שבח דמיחזי כריבית. ואע"ג דודאי הוה השבח חיוב אחר מדינא קיי"ל דמ"מ מיחזי כריבית. וה"נ כשזה משלם השכירות ודמי הכלי ודאי הוה מיחזי כריבית. אלא דהכא דמינכרא מילתא דדמי הבהמה הא הוה כשעת מיתה. ולא כשעת השכירות. מינכרא מילתא דעד השתא לא הוה כהלוואה ולא הוה כריבית. וא"כ הכא במעות דלא פחתה דלא מינכרא. ודאי י"ל דמיחזי כריבית כמו בשבח שם. ולפי"ז הוה"ד בכל כלים דלא פחתו ופשע בהן דמשלם דמיהן בזה אין משלם שכרן. ומ"מ אין כל זה הכרח כ"כ לדינא. וגם בהגמ"ר גופא אין שם הכרח גמור די"ל דלא קאי אלא בשכר דלהבא שאחר ההוצאה ועחו"מ סש"ט באחרונים וצ"ע:

ס"ד מותר לשכור פרה ולשומה בדמים לומר הרי פרתך עשוי' עלי בשלשים דינר כו' וי"א דמשערין כשעת מיתה בברייתא מסיק שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה ונראה דשי' הי"א מפרשים בברייתא דה"ק דאין הדמים אלא כשעת מיתה ואז הוא דנעשה מלוה אבל מקמא הכי הוה שכירות אבל לקבל עליו לשלם כשעת שכירות זה אסור לגמרי דבזה כיון דגם אחריות זולא על השוכר א"כ הוה תיכף כמלוה ואסור לקבל שכרה אפי' לא תמות דמהשתא הוה עליו כמלוה. וכ"נ בהדיא מפירש"י דכ' דכיון דזולא על המשכיר משו"ה לא הוה כמלוה משמע אבל אי הוה זולא על השוכר הוה מעכשיו כמלוה ושכרה ריבית. אבל הרמב"ם מפרש בברייתא דה"ק דלא נעשה מלוה אלא לכשתמות ואז שפיר משלם אפי' כשעת שכירות וחשיבה מלוה מהתחלת השכירות. אבל מ"מ כ"ז שהיא חי' שפיר ה"ה שכירות ושפיר שקיל שכר. ומיהו זה ודאי דכשמתה וכיון דלשי' ס"ל דמשלם כשעת השכירות א"כ נעשה מלוה מזמן השכירות א"כ בכה"ג שמתה ומשלם כשעת השכירות ודאי דלהרמב"ם ג"כ אסור לקבל שכר דהא בזה נעשה מלוה משעת השכירות אלא דכ"ז שלא מתה שי' הרמב"ם דשרי לקבל שכר אע"ג דגם זולא על השוכר דמ"מ כ"ז שלא מתה הוה שכירות. והשכר משום כחשה דמלאכה. ולשי' הי"א אם גם זולא על השוכר הוה תיכף כמלוה ואסור כלל לקבל שכר. וע' תוס' דס"ד ד"ה אי תקפה כו' דהביאו ראי' מעיסקא שצריך דווקא פלגא בריוח ופלגא בהפסד וא"י להתנות. דאם יהי' הפסד יהי' מלוה. ואם יהי' ריוח יהי' פקדון ע"ש. ולשיטת הטור מוכח בהדיא כשי' הי"א דדוקא כשקבל זולא ע"ש שכ' בהדיא דהטעם דהוא ברשות בעלים לזולא. והח"ד כ' דלהטור ג"כ יכול להתנות שישלם כשעת השכירות אלא דבזה אסור לקבל שכר. ואם יקבל כשעת מיתה מותר לקבל שכר. והמעיין בטור יראה בהדיא ששי' הטור אינו כן. אלא דלהרמב"ם הוא שי"ל כן ודוק:

ס"ו בהגה אבל אם כבר החזיק בו מעשרה סלעים לשנה ליתן מעכשיו אסור לומר תן סלע בחודש בהמתנה. לכאורה נראה לענ"ד דזה דוקא על מה שדר בו כבר אין יכול לתבוע המותר בשביל ההמתנה כמו שהתנה דהשתא זוזי איתחייב לי'. אבל על זמן שלא דר בו עדיין. ודאי דהמשכיר יכול לומר כיון דהתניתי מעכשיו ואינו נותן בטל תנאי הראשון. והשתא איני משכירה אלא בשנים עשר בהמתנה דהא בשכירות מותר אפילו במפרש. וראי' ברורה מסו"פ גבי מלוה אדם אריסי' חיטין בחיטין לזרע ומסיק בש"ס דהיכי דאריסא יהיב ביזרא. אפי' כבר ירד כיון דלי"ל ביזרא א"כ מצי מסלק לי'. ומהשתא דקא נחית ע"ש. ה"נ כיון שהתנה שיתן עכשיו ואינו נותן מצי לסלק לי'. ומהשתא הוא דקא נחית ולא מיתסר כלל. ועב"י רסקע"ג שכ' בשם חכמי לוניל גבי אין מרבין על המכר דאם מעכשיו באלף ולגורן בי"ב מנה אסור דכ' דדוקא כשהחזיק כבר באלף. אבל בל"ה הוא יכול לחזור בו שעכשיו אינו רוצה ליתן באלף ע"ש. ולפי"ז ע"כ צ"ל דבשכירות מותר אפי' כשהחזיק. ואע"ג דגם במכר כיון דאינו נותן לו כבר נתבטל המכירה הראשונה. ולמה לא יהי' ג"כ יכול לחזור בו. צ"ל דמ"מ כיון דכבר החזיק בה ונתרצה לזה. ואם יתן זה לא יהי' יכול לחזור בו. בכה"ג קבע בעצמו דאינה שוה יותר כיון דדין המכר לשלם מיד והמותר ע"כ הוה כריבית. אבל בשכירות דאוזולי בעלמא הוא אבל שוי' יותר אין זה ריבית. אבל עכ"פ צ"ל דבשכירות אפי' כבר החזיק. ואף דהפו' חלקו שם עליהם דאף בלא החזיק הוה מפרש כריבית אבל בסברא זו דבשכירות אפי' החזיק לא מצינו שחלקו ודוק:

סימן קעז ס"ב עיסקא צריך ליתן לו שכר טרחו כפועל בטל. הטור פירש דהיינו כאדם שהי' בטל ולא הי' לו מלאכה. והב"י השיג עליו דלא משמע כן וגם הקשה עליו דלפי"ז עדיין תיקשה קושי' התוס' מהצריכותא דאמר בגמרא דבמעות דנפיש טרחי' הו"א דלא סגי כפ"ב. אלא דהיינו כאדם שהי' לו מלאכה והוא יושב בטל. וכבר ישבו כל האחרונים דדוקא לרש"י דנותן לו שכר משלם. קשי' דודאי אי"צ שכר יותר. אבל לפי' הטור דהקילו בזה. שפיר הו"א דבנפיש טרחי' לא מקילינן כלל ונכון. והנה לענ"ד משמעות התוס' וביותר בהרא"ש שכ' שבין הי' עושה מלאכה מרובה או מועטת שכרו כפועל בטל לגמרי משמע בהדיא כפי' הטור שהוא כאלו הי' בטל בתחילה. וכן משמעות התוספי רא"ש בב"י בהדיא ע"ש. ובאמת לענ"ד יש טעם וסברא לשי' דבאמת אין לחשוב כאן על המלאכה הראשונה דהרי קיי"ל דפלגא מלוה נמי אינו רשאי לשנות לעצמו אלא לעשות העסק הזה. והרי הוא מוכרח לעשות מלאכה זו אלא דחבירו הי' ג"כ חייב לטרוח עמו וצריך להעלות לו שכרו עבור חלקו. וא"כ ודאי די' כפועל שלא הי' לו מלאכה. דהרי ע"כ צריך לעשות מלאכה זו. ובהכי א"ש מש"כ התוס'. דבפרק א"מ גבי אבידה משמע כפירש"י דהש"ס