חבל יוסף (חדרי דעה) קנא

ביד המוכר אינו נראה שיהא צריך להיות אחריות על הלוקח ותמה ע"ז דלא שייך סברא זו אלא על קלקול גוף הפירות. או גניבה ואבידה. כיון דאין שום פירות מבוררין ללוקח אין שייך להיות אחריות עליו. אבל זולא שכל הפירות שבעולם הוזלו מאי נ"מ אם הפירות מבוררין. והנה באמת גם במרדכי כ' לשון זה ממש בשם ר"י. והנה האיר ה' עיני ומצאתי ביאור הדברים בש"מ בשם הריטב"א ותר"פ. גבי רבנן דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי בטבת שהאריך בזה שם. ובאר הא דאמר אביי גבי חביתא דחמרא דאתני אי תקפה ברשותך דצריך להיות יוקרא וזולא ברשות לוקח ואי לא אסור ומ"ש מכל פוסקי פירות דיכול להתנות כשער הגבוה. ותי' דסתם פוסקי פירות יכולים ליתן תיכף והעיכוב שאין נותנין מן המוכר. וא"כ המקח נגמר תיכף. וכי אייקור ברשות לוקח אייקור אבל הא דאביי בשפסק עמו שאינו מחויב לקבל עד הזמן. וא"כ הוה עד ההיא שעתא כהלוואה וכי אייקור ברשות מוכר אייקור ולכאורה דבריהם צריך ביאור דהרי אדרבה בדאביי אמר דהלוקח הוא מקבל הזול והיוקר והרי הוא שלו ולא של המוכר כמשמעות אי יקרי וזולא ברשותי אבל הוא פשוט דכשמקבל הזול הרי צריך להיות מן הדין היוקר שלו. אלא שאם לא יקבל הזול הוה היוקר כריבית. אבל בפוסקי פירות שיכולים ליתן לכ"ז שירצו שפיר הוה היוקר שלהם אף שאין מקבל הזול דברשות לוקח הוקרו. אבל עדיין הרי אינו מבואר דמ"מ כיון דהיוקר שלהם למה לא יקבלו גם הזול. אבל פשוט דכוונתם דמשום סברא זו כך הוא ראוי ג"כ שלא יפסיד הלוקח בזול דכיון דהי' יכול ליתן לו תיכף הרי הלוקח אומר למה לא נתת לי תיכף. ועכשיו כיון שלא נתת לי הרי יכול אני ליקח בשער של עכשיו. ומשו"ה הדין נותן שלא יפסיד הלוקח בזול ויקח כשער של עכשיו וכשהוקר יקח כמו שפסק. והיינו מאי דאמר בש"ס דמאי אהנית לי אלו הוה לי זוזאי הוה מזבנינא בזולא פירוש בשער הזול וכ"ה בפירוש בלשון הפו' דהיינו בשער הזול והוא תי' על קושי' הח"ד דלמה פוסק בשער הגבוה הא הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד דהיינו טעמא שהלוקח יטעון דהי' לך ליתן תיכף בשעת הפסיקה כפי אותו השער (וגם אם הוקר לא הי' לך הפסד). והשתא דשהי' עד האידנא הרי אנא מצינא לזבוני בזול ולא אהנית לי דהנאה זו לאו מדידך. וכן אם הוקר הרי המוכר הוא עשה ההפסד לעצמו וזהו גם כוונת ר"י שבהג"א והמרדכי שכ' דמשו"ה אין הדין שיפסיד הלוקח בזול כיון שאין מבוררין. דהיינו כיון שהמוכר לא ברר לו פירות למה יפסיד. דהי' לו ליתן לו הפירות בשעת הפסיקה וז"ב. ולפי"ז בקובע זמן על העמדת פירות ודאי אינו יכול לפסוק כשער הגבוה דבזה ודאי לי"ל הכי כנ"ל. ובזה יתיישב קושי' התו' בהזהב דנ"ז ד"ה לספק סלתות דהקשו דמאי רבותא דהקדש דפסק בד' ועמדו בג'. נותן ד'. בג' ועמדו בד'. נותן ד'. דבמאי מיירי דאי ביצא השער א"כ גם בהדיוט מותר כו' ע"ש. דלפי"ז י"ל דהתם בהקדש מסתמא קובע זמן שההקדש צריך ובהדיוט בכה"ג אסור וכנ"ל ואפ"ה בהקדש שרי זה ודוק:

ש"ך סק"ב בשם הב"י וד"מ העיירות הסמוכות המסתפקות מעיר ואין בעיר זו שער קבוע הולכים אחר העיר היותר גדולה שמסתפקים ממנה וכ"ה לפנינו בב"י ואין פירוש ללשון זה ואם נגיה שאין מסתפקים ממנה אין טעם לזה דלמה נילך אחר מקום שאין מסתפקים. ע"כ נראה לומר שחסר כאן וצ"ל כך דאם אין בעיר שער קבוע אסור (דהוו כעיר זו עצמה שאין בה שער] ואם מסתפקים בהרבה עיירות הולכים אחר היותר גדולה שמסתפקין ממנה. וזה נכון:

ס"ו בהגה אבל אם שם אותם על דמים כו' אסור דהוה כהלוואה כו'. בח"ד הביא להקשות בשם הפ"י דהא מתניתין תני הרי הם עשויות עלי בשלשים דינר דשם בדמים. ואפ"ה מוקי איסורא דווקא בלקח בהלוואתו ובל"ה שרי ע"ש. ובאמת מבואר בהדיא בנ"י והביאו הגר"א דהוא תרי שינויי. וגריס גם בדרבא בבא לחוב בדמיהם. [ומפרש דהיינו ששם אותו בדמים כנ"ל]. וכדר"א. וכ' בהדיא דהיינו אי"נ כדר"א והיינו בלקח בהלוואה וכ' שם בפירוש דלהאי אוקימתא [פי' לאוקימתא דמוקי כר"א] אמרינן מאי לקח לקח בהלוואתו. [כצ"ל כפי הגירסא ישינה ודלא כהספרים החדשים שהגיהו בזה בלא דקדוק]. אבל לשנויא קמא דבא לחוב בדמיהם באמת לא צריך לומר לקח בהלוואתו. אלא דבלא"ה אסור משום דשם אותם על דמים זהו האיסור דזה הוה ג"כ כהלוואה. אלא דעדיין צריך להבין דמ"מ להאי אוקימתא כדר"א דאמר לקח בהלוואתו משמע מיהו להיפוך דמשום הא דאמר עשויות עלי בשלשים דינר לא הוה איסורא. אבל הוא נכון דהנה פשוט דזה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל בגיטין י"ח גבי כתובה מאימתי משמטת פי' מאימתי נעשה כהלוואה שמשמטת בשביעית. דרב סבר משתפגום ותזקוף דווקא. אבל זקיפה לחוד לא חשיב מלוה. ושמואל סבר דגם בזקיפה לחוד הוה מלוה. והיינו דא"ר הכא דמתני' איכא לתרוצי כתרוויי'. דלשמואל שם דזקיפה לחודה עושה מלוה א"ש בפשיטות דכיון דאמר ה"ה עלי בשלשים דינר זקפה במלוה. ומשו"ה אסור. והיינו בבא לחוב בדמיהם. ולרב דס"ל שם דזקיפה אכתי לא עקרה מינה דין כתובה. וה"נ ג"כ לא עקר שם מקח. איכא לשניא כדר"א ומאי לקח לקח בהלוואתו. ולדידן דקיי"ל התם כשמואל אית לן למפסק הכא דשם בדמים הוה כזקיפה במלוה ואסור ודוק:

ס"ח הוסיף במקח בשביל אגר נטר המקח קיים. ומסיק הטור ויתן כשער של היתר וע' עוד שם שהביא הטור גם אופן שהלוקח נוטל ריבית כגון שפסק כשער הזול ולא יצא השער דג"כ המקח קיים. ועסמ"ע בחו"מ סר"ח דהתם אינו קיים אלא אם גם עכשיו השער כמו שפסק. אלא שרוצה לבטל בשביל שנעשה באיסור ע"ז אמרינן דהאיסור אינו מבטל את המקח. אבל אם נתייקר אין כופין ללוקח שיקח כשער היוקר דיכול לומר אדעתא דיוקר לא זבינא ובחיבורי שם בארתי דהא דהמוכר אינו יכול ג"כ לומר דאדעתא דפחות לא בעינא באר הר"י מג"ש בתשובה הובא בש"מ משום דכמו דבאונאה שתות ע"כ צריך המוכר להחזיר האונאה. והמקח קיים. וה"נ באיסור ריבית דהכא. ע"כ יסלק האיסור ריבית והמקח קיים ע"ש:

ולפי"ז נראה לי ברור כיון דכל ריבית דרך מכירה הוה א"ר ואם כבר נתן הריבית לא מפקינן מיני'. ה"נ בתחילתו ודאי לא עדיף מסופו. וא"כ גם במוכר הא דאמרינן דהמקח קיים ומחויב ליתן ע"כ כשער של היתר. היינו בשהחפץ הוא כבר ביד הלוקח. והמוכר תובעו ההוספה בשביל האגר נטר כמו שפסק אמרינן לי' זיל לית לך. אלא דמי ההיתר. וגם אינו יכול לבטל את המקח ולהוציא את החפץ מהלוקח. אבל כל שהחפץ ביד המוכר. ואינו רוצה ליתן אלא בכמו שפסק פשיטא דלא כייפינן לי' למיתן בשער ההיתר. דלא גרע מאלו לקח כבר ממנו האגר נטר כמו שפסק. דפשיטא דאינו אלא א"ר ולא מפקינן מיני' כ"ש כשמקחו עדיין בידו ואינו רוצה ליתן אותו אלא בכמו שפסק דלא מפקינן מיני' את המקח מכח איסור ריבית כיון דאינו אלא א"ר וקיי"ל דאינה יוצאה בדיינים. והיכי נוציא ממנו את שלו בשביל הא"ר ודוק. סימן קעו ס"א שכר מעות כדי להחזירן בעין מותר. הנה לפי גירסת רש"י ורב אלפס זה אסור אלא שהפו' הקשו עליהם מתוספתא מפורשת להיתר ולולי שאיני כדאי נראה לי להביא סעד וסברא לשיטתם לאסור. דהנה התו' גבי דודא דבני מר עוקבא הוכיחו. דמשמע התם בהדיא דהאחריות של זול הי' עליהם. אפ"ה אי לאו חוסכא דנחשא הי' אסור להשכיר שיהי' הפחת על השוכר. וכ' שם דגם גבי ספינה שם איכא קלקול הספינה ומש"כ הש"ך סק"ה בשם הה"מ דבההיא דר"ס קע"ז גבי צ"ב ליכא פחת מלאכה. אע"ג דודאי מה שהצאן מזקינים ל"ג מחוסכא דנחשא לק"מ דהתם גוף הגיזות והוולדות נוטל הנותן וא"כ ודאי ראוי לו לקבל את הזקנת הצאן דידי' דזה אינו נוטל אלא שכר טרחתו אבל שוכר למלאכתו שכל המלאכה שלו זה שמקלקל כלי של המשכיר צריך ליתן לו שכרו ודוק. וכן מבואר בס"ג דכלים שאין נפחתין אסור השוכר לקבל עליו אחריות אע"ג דודאי הוה אחריות זול על המשכיר והנה יש שלשה מיני אחריות אונסא וגניבה ואבידה אחד ואחריות זול שנים ומה שהוא נפחת בעינה הוא שלשה. ולפי המבואר אם על המשכיר אינו אלא אחריות אחד של זול ל"מ. ובעי דווקא שיהי' עליו שני מיני אחריות היינו פחת וזול. ומשמע קצת לעיל גבי