חבל יוסף (חדרי דעה) קנ

הריב"ש דההיא דרב ע"כ דלא יהיב להו שכר טרחם דאי נותן ש"ט אפי' אד"ח למה לא יקבל שיתא כיון דנותן שכרם והאחריות עליו. הרי לא נהנה כלל מהם יותר מכל שליח דעלמא. וע"כ דלא הי' נותן שכרם. ואפ"ה אי לאו אד"ח רשאי לשקול שיתא ש"מ דסגי הנאת מגלי תרעא אשכר טרחם וכן מוכח גבי ר"ח דסגי לש"ט בשבקו להו מיכסא ונקטי להו שוקא. ופשוט דה"ה כל הנאה וכגון כשהוא נותן לו כפי השער היוקר. והוא יהי' יכול לטרוח ולקבל יותר מהשער. וב"ה מצאתי כעין זה מפורש בש"מ בשם הריטב"א ע"ש. והנה רש"י כתב בכל הני דההלוואה הוא שהיו משתמשים במעות גבי ר"ח ורישא דבריי' בחזרה. ובחמרין בהולכה. והנה רש"י פירש קושטא דמילתא ובאמת בל"ה כל שנוטל ביוקר בשביל המתנת המעות זהו ההלוואה שאינו נותן המעות תיכף וכן בחמרין שמקבלין המעות קודם שנותנין התבואה ומוזלי בשביל הקדמת מעות. ובזה מבוארין דברי הרמב"ם היטב הנה דין הראשון הוא טרשא דר"ח ממש כפירש"י אלא דפירושו לזמן היוקר ובודאי אין נ"מ בין זמן למקום ועל ש"ט כ' הרמב"ם [במקום ריוח דנקטי להו שוקא שבש"ס דודאי הוא ל"ד כנ"ל] שהוא פוסק עמו בשנים לזמן הקיץ ופי' דזה רגיל שיכול לקבל אז יותר. ויהי' לו לש"ט. ומיהו איירי הכא בגוונא דכשיהי' השער בשנים הוא צריך ליתן להמוכר את כל הב' [או להחזיר את החבית דודאי כ"ה פשוט גם בהא דר"ח ובבריי' דמעלה למקום היוקר שאם לא יכול למכור שם שמחזירה לו]. וזהו הוא ממש הא דר"ח ורישא דבריי' הנ"ל כפי' כל המפרשים ובזה צריך להיות אחריות דווקא על המוכר כפי' כל המפרשים ובדין השני העתיק הרמב"ם סיפא דבריי' והיינו דבדין הראשון אין לו אלא שכר שיכול להשיג בעצמו וכשיהי' השער ב' יתן לו ב'. והוא ישיג לו איזה ריוח לעצמו כנ"ל. ובדין השני איירי שקבע לו שכר מסוים מן דמי המכירה עצמה כפי השער דהיינו דהוא ימתין לו עד שיהי' השער ביותר מב' והוא לא יקבל ממנו רק ב' והמותר יהי' לשכרו. וכיון דנותן לו שכר מפורש על טרחתו. והרי יש לו גם השכר שמקודם שיוכל ליקח גם יותר מהשער. והוה כההיא הנאה דמגלי תרעא. דבנותן לו שכרו. יכול להיות האחריות על המקבל. וכמו שפר"ח בסיפא דבריי' דאיירי התם בנותן שכר טרחה דמשום ריוח דמגלי להו תרעא רשאי להיות האחריות על החמרין וה"נ כיון דקבע לו ריוח מדמי המכירה כפי השער. זה הוה כנותן ש"ט. ומשום ההנאה דיכול לקבל יותר מן השער רשאי לקבל עליו אחריות. ובדין הראשון הוה ההנאה זו לש"ט. וכמו נקטי להו שוקא דר"ח וכנ"ל. ואסור לקבל אחריות. ובדין הב' דנותן לו שכר טרחה מדמי המכירה. בשביל הנאה זו יכול לקבל אחריות. זהו נראה נכון וברור בפירוש דברי הרמב"ם והם מוסכמים לדינא. וע' ברמב"ם סופ"ט שהעתיק פי' הבריי' באו"א ואין זה סתירה דמפרש כ"ז בהך בריי'. דגם שם גופא העתיק ג"כ שני פירושים בזה ע"ש. ועוד יש לי לומר בפי' דברי הרמב"ם דהוא פירוש על שני מימרות דרבא בהמוכר פירות צ"ח אבל ראיתי שהביאם בהלכות מכירה בפנים אחרים ע"כ לא ראיתי להאריך בזה:

סי"ט לתת עשרים ליטרין למי שיבטיח מאה שיש לו בספינה מותר. הגר"א באר זה בדרך זה שבעל הסחורה שבספינה מוכר לזה כעת הסחורה שבספינה בשמונים. וממילא היא באחריותו ואח"כ כשבאה בשלום הוא חוזר ומוכרה לו לבעל הספינה במאה ונשאר לזה כ' דמי ריוח. וכ' דהא דמוכר לו עכשיו בפחות אינו משום הקדמת מעות אלא לפי שהיא בסכנה אין לה כל השיוי ע"ש. ונראה בכוונתו דמשו"ה פי' בהך גוונא דאי ל"ה אין שום קנין כלל שיועיל לחייב מה שיבטיח את חבירו מאחריות דהוא אסמכתא. וכן מבואר בהדיא בחו"מ סקל"א דאם קבל עליו אחריות משדה שמכר חבירו ל"מ כלל דהוה אסמכתא וע' מש"כ שם בס''ד סימן קעד ס"א מכר לו את השדה וא"ל לכשיהי' לי מעות תחזיר לי כו' כל הפירות שאכל ר"ק היא עש"ך דהרב דפסק לעיל סקס"ד דמשכנתא בלא נכייתא אינו אלא א"ר, ה"נ לא הוה אלא א"ר. וסמך אדהתם ודלא כעט"ז. ולולי ד"ק נראה שאף שדעת התו' והרא"ש דהכא לא גרע מאסמכתא מ"מ דעת הרב והעט"ז לפסוק דהכא הוה ר"ק אף דמשכנתא פסק לעיל דהוה א"ר. ושיטתם כדברי הרמב"ם בפ"ו באריכות דזבינא באסמכתא [היינו בהתנה שעל תנאי זה יתבטל ונתקיים התנאי ונתבטל כמבואר שם] גרע ממשכנתא ובאר שם דמשכנתא הרי הקנה להמלוה הגוף לפירותיו והפירות שלו הם אבל במכירה באסמכתא לא גמר והקנהו. והיינו דמשכנתא כך הוא הקנין עד זמן הזה ולאח"ז תחזיר. אבל בקנין שנתבטל הרי נתבטל לגמרי ובטל מעיקרו והוא הלוואה והוה ריבית (דלא כהאחרונים שנתקשו בהבנת זה). אלא דזה צ"ע קצת דאם סברתו שמשכנתא הוא כעין קנין למה חלק בזה בין שדה לבית דבמשכנתא דבית פוסק שם דהוה ר"ק משום דהפירות ודאין. וכיון שהוא קנין מאי נ"מ ע"ש וצ"ע. ועכ"פ שי' הרמב"ם מבואר שם כן בהדיא. והוא שי' האית דאמרי ברי"ף רבינא דאפיק פירי דווקא בזבינא ולא במשכנתא ובש"מ מביא תשובת הרי"ף שכ' שכן דעתו וכן הביא הרמב"ן בשם הר"ח וכן הסכים הרז"ה ע"ש. ולכאורה הי' נראה לפסוק בזבינא דאסמכתא דהוה ספד"ד ועכ"פ אם תפס לוה יש לפסוק דלא מפקינן מיני' ובפרט שיש לצרף לזה גם שי' הפו' דאפי' בא"ר מהני תפיסה. אלא דיש כאן דיעה להיפוך דאפי' נסכים לחילוק זה דזבינא דאסמכתא הוה ריבית קצוצה. מ"מ זה אינו אלא באסמכתא גמורה שמתבטל המקח תיכף וליכא צד מכירה כלל והוה ריבית דאורייתא אבל בתנאי דהכא דמבואר בש"ס בהדיא דהוה צד אחד בריבית כבר הביא הב"י דעת רי"ו שהביא דיש גדולים פוסקים דצ"א הוה דרבנן. וא"כ אכתי לא הוה הכא אלא ריבית דרבנן. אלא שדעת הרמב"ם דהוא דאוריי' וכדפסק בכל הני דצ"א דהכא דמוציאין הפירות וצ"ע. והנה הב"י בסקע"ב גבי לכשתמכרם לא תמכור אלא לי הביא דעת הבעה"ת דהוה דרבנן ותמה עליו דמדברי התוס' מוכח דצ"א בריבית הוה דאוריי' ע"ש. ונפלאתי על תמיהתו שהרי הביא בעצמו כאן דברי הרי"ו דהוא מחלוקת הפו' וצ"ע. וע' מש"כ בסקע"ב עוד בישוב קושי' הב"י דהתם בל"ה הוה דרבנן ואין ראי' מדברי הבעה"ת לענין צ"א ע"ש:

ס"ד אם לאחר המכר עשה לו שטר שיחזיר לו את השדה כשיחזיר לו מעותיו אפי' בקנין. ה"ז מכר גמור. עח"ד דהקשה הא ודאי קנין הוא במעכשיו דאי ל"ה הא הדר סודרא למרא ובמעכשיו הרי מבואר בסמוך דאפי' מכר שדה שהיא שלו מעולם בתנאי דמעכשיו אסור המוכר לאכול הפירות. וכ' דהכא הוה בהתחייבות בעלמא ולא בקנין גמור. ולענ"ד לא משמע כן מלשון כל הפו' שהביאו דין זה. ע"כ י"ל דהנה נראה ברור דאפי' במעכשיו אם התנה אם תביא לי מעות תקנה את הגוף מעכשיו. והפירות לזמן שתביא המעות. אין כאן שום ריבית כיון דשייר מעיקרא הפירות לעצמו וברשותו הן גדלים ולא שקיל משל הלוקח כלום ליכא ריבית כלל. וא"כ י"ל דהכא בלוקח ממנו השדה והרי ודאי דעת שניהן שיאכל זה הלוקח הפירות א"כ אף שחזר והקנה לו להמוכר במעכשיו מכל מקום ודאי דעתם דהיינו הגוף מעכשיו והפירות לכשיביא המעות ודוק:

סימן קעה ס"א אבל פוסקין על שער שבמדינה כו' ע' אחרונים שנתקשה להם הא דאמרינן בר"פ דמשו"ה פוסקין דמאי אהנית לי אי הוה לי זוזאי הוה מזבנינא בהיני ושילי בזולא ע"ש ובסו"פ משמע דהטעם דהוה כיש לו. וכן משמע לשון המשנה בגירסתינו אע"פ שאין לזה יש לזה. וכבר נמצא קושי' זו בש"מ ע"ש. והנראה לענ"ד דהנה הח"ד הקשה בסקע"ג דלמה מותר לפסוק כשער הגבוה דא"כ הוה ברשות מוכר לזול וברשות לוקח ליוקר. והוה קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכ' בשם הנ"י דדווקא בהלוואה אסור קרוב לשכר כו' אבל במו"מ לא אסרו בזה ע"ש. ולכאורה מדברי הפו' כאן שכ' שצריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שכר הסרסור וחסרונות כמבואר בס"ה לא משמע כן כלל. ומה שהוסיף הח"ד שם בביאורו. דהא מותר לקנות בזול הרבה ביש לו כו' זה אין לו באור כלל דזה דווקא ביש לו. אבל בשער שבשוק ודאי אינו יכול לפסוק בפחות מהשער והוא פשוט:

והנה הביא דברי הג"א שכ' הטעם דכיון דאין הפירות מבוררין